מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

נולדתי בת בכורה לזוג שורדים מהשואה ללא סבא וסבתא משני הצדדים. הורי בחרו לתת לי את השם של סבתי אמא של אמא שלי שנקראה אדלה ולכן השם הראשון שלי הוא אדל אבל הם רצו שהיה לי שם עברי ולכן הם הוסיפו את השם עדה וכך קוראים לי עד היום.

נולדתי בתל אביב וגרנו ברמת גן היו לנו שכנים ילידי הארץ והם אימצו אותנו, לימדו את אמא שלי לבשל ולשיר לנו שירי ילדים. וכאשר הסבא והסבתא של השכנים היו באים לבקר גם אנחנו הצטרפנו לחגיגה. לא אשכח איך הסבא הזקן היה שואל אותי שאלות מה למדתי מהתורה. כשהיתי בת 3 אני זוכרת שערב אחד ההורים נפרדו ממני ונסעו, כעבור כמה ימים הגיעה הביתה תינוקת חמודה ששמה שרה.

סבתא עדה בתחפושת של פרפר בפורים

אספר על הבית בבני ברק אליו עברנו כשהייתי בת שש עם השכנים המאמצים שקראו לאמא שלי דודה.

מול הבית שלנו היתה גבעה שהיתה מלאה בפרחים לפי עונות השנה היינו עולים על הגבעה  וקוטפים פרחים ( לא מוגנים) וזה הזכיר לי את החברה הכי טובה שהיתה לי, , ישמה מרגלית היא היתה גדולה ממני בשנה. היינו משחקות ביחד ומטיילות ביחד והכי חשוב היינו הולכות יום יום יחד לבית הספר ובחזרה ובדרך חזרה היינו יושבות על בול עץ בדרך ומפטפטות … בשכונה היו הרבה ילדים ובכל יום אחר הצהריים שיחקנו בקלאס, שבע מקלות, תופסת, מחבואים ועוד… אני ממש זוכרת את הצליל של אמא שלי קוראת לי כל ערב לעלות הביתה "עדה עדה הביתה".

להורים שלי קראו רבקה ומנחם, אבא שלי עבד בחברת ביטוח. הוא התחיל לעבוד שם כקופאי ובמהלך השנים  התקדם מאוד לתפקיד בכיר הוא גם תרם מהידע שלו להתפתחות תחום הביטוח בארץ. יחד עם זאת היה תלמיד חכם ולמד תורה בכל רגע פנוי שהיה לו. אנחנו כילדים פגשנו פעמיים בשבוע קבוצה של תלמידים שהיו באים ללמוד גמרא עם אבא שלי בבית של השכנים. תמיד ידענו שאבא עובד מאוד קשה והתנהגנו בהתאם אבא שלי גם אהב מאוד לקחת את המשפחה לטיולים בארץ.

אמא שלי הייתה עקרת בית. אמא לא עבדה מחוץ לבית היא טיפלה בנו מאוד מאוד במסירות תמיד היינו לבושות בבגדים מאוד יפים ותמיד חיכה לנו אוכל חם טעים ומזין.

ידעתי שצריך לגמור הכל מהצלחת ולא זורקים אפילו פרור. זה קושר אותי לכך שידעתי שיש איזה שהוא סיפור עצוב שקשור לאמא ולאבא שלא מדברים על זה ( באותה תקופה ניצולי השואה שתקו) מפעם לפעם אבא אמר שאמא סבלה הרבה אבל לא פירט. אמא סבלה מכאבי רגליים ואמרו לנו שזה תוצאה של עמידה ממושכת ליד המכות כנערה במחנות העבודה בשואה.

כנראה בהשפעת הענן הזה שריחף בבית הייתי ילדה טובה הכי טובה ותמיד תמיד רציתי שההורים יהיו מרוצים ממני וגאים בי. גם לקחתי אחריות וביצעתי שליחויות וקניות בשביל המשפחה. לימים כששאלתי את ההורים איך שלחתם אותנו ללמוד נגינה כשבודדים רק למדו לנגן הם אמרו: "רצינו לתת לכם את מה שלנו לא היה".

למדתי בבית ספר משואות של חמ"ד זה היה בית ספר גדול מאוד עם המון תלמידות.

יום אחד כשהייתי בכיתה ב' למדנו על חיים נחמן ביאליק. הגעתי בבוקר לכיתה וסיפרתי לחברות שהדבקתי למחברת תמונה של ביאליק החברות ביקשו לראות את התמונה חיפשתי איפה הנחתי את הילקוט חיפשתי וחיפשתי וכל החברות הצטרפו לחיפושים ולא מצאנו את הילקוט. המורה הגיעה קיבלתי אותה בבכי ואז המורה אמרה אולי שכחת את הילקוט בבית? אמרתי לא יכול להיות הוא היה על הגב שלי היא שכנעה אותי לחזור הביתה ולבדוק ( חשוב לציין שזה היה יום קר מאוד והגעתי לבית ספר מעיל חורף מצמר ומעיל גשם ) הלכתי הביתה וכעבור כמה דקות פגשתי את אמא שלי שהיות והייתה עקרת בית, הבחינה בילקוט והייתה בדרך לביה"ס להביא לי אותו. הסתבר  שמכובד המעילים לא שמתי לב שהילקוט לא היה על הגב.

החל מכיתה ד' הלכנו לבני עקיבא ,מאוד אהבתי ללכת ולא הפסדתי אף פעולה. ההורים תמיד הרשו לי לצאת לטיולים של בני עקיבא, לימים הייתי גם מדריכה. סניף בני ברק היה סניף ענק. היו חמש קבוצות לכל גיל והייתי הולכת לבני עקיבא בלי קשר לפעולות, היינו באים כדי להיפגש. היו לנו טיולים של יומיים ושלושה ותמיד עם כניסות לתוך נחלים.

 סבתא עדה בבני עקיבא

שבת בבית משפחתנו הייתה מרגשת. אמא תמיד הכינה מטעמים וסעודות השבת היו ארוכות כאשר היינו שרים את כל הזמירות מההתחלה ועד הסוף ומקשיבים לדברי התורה שאבא תמיד אמר. לפעמים באו חברות כדי לקרוא לי לבוא לבני עקיבא ולא יכולתי להצטרף כי היינו באמצע הארוחה ולא קמנו מהשולחן עד שהסתיימה הארוחה. נהגתי גם ללכת לתפילה בליל שבת ובבוקר שבת.

כשהייתי בכיתה ב' למדתי חלילית אצל מורה מאוד מיוחדת נסעתי באוטובוס שתי תחנות לבד. למורה היה פסנתר ענק ואנחנו ישבנו משני הצדדים . המורה המליצה לי לנגן בכינור אבל ההורים בחרו בשבילי אקורדיון ועד היום אני מנגנת באקורדיון ובחליליות.

אני, עדה מנגנת בחלילית

בן זוגי הוא אח של החברה הכי טובה שלי וכך גם הכרנו. פעם אני ויפה חברתי הלכנו למופע, פגשנו באוטובוס בדרך הביתה את אח שלה שגם היה במופע . כשהגענו לתחנה שלי אני ירדתי והוא ירד ויפה המשיכה לנסוע באוטובוס, וכך נשארנו לבד ולא היתה לנו ברירה אלא לדבר זה עם זו. אחרי שנתיים של חברות התחתנו ונולדו לנו ב"ה שבעה ילדים חמודים ומקסימים, ולבן השני קראנו לוי יצחק על שם הסבא ששמענו עליו המון סיפורים שהיה תלמיד חכם ובעל קורא וב"ה לוי שלנו מצדיק את השם שנתנו לו.

סיפור השרדותם של אבי ואמי

סיפורם של חפצים ששרדו את השואה

אבא מנחם צנגן נולד בהולנד בפרוור של עיר הבירה סחונינגן על שפת הים. בבית דיברו הולנדית וגרמנית אבל נתנו דגש מיוחד לעברית. היה להם בבית חוג לעברית והביאו במיוחד גננת מהארץ לגן בעברית. כשאבא היה בן 16 פרצה מלחמת העולם השנייה עד אז הוא סיים את בתי הספר יסודי, תיכון ובית ספר לפקידות. באותה תקופה היהודים כבר לא הצליחו למצוא עבודה ולכן עבד כמורה לעברית. הגרמנים כבשו את הולנד. סבא מנחם היה בן 16. המשפחה קיבלה מכתב שצריך ללכת מהבית למקום כינוס ומשם למחנה.

לפני היציאה אל הבלתי נודע החליטו לשמור כמה דברים חשובים. את ספרי הקודש, אלבומי התמונות, חנוכיה מכסף, ועוד הפקידו במשרדים שהערייה נתנה. את סכו"ם הכסף ובו פריטים עתיקים החביאו באדמה בחצר של השכנים. (אחרי המלחמה אבא חזר להולנד וחיפש ומצא חלק מהדברים שהוסתרו ובהם את החנוכיה שאפשר לראות אותה בתמונות, ובא הדליק נרות כל שנה.) ההורים אמרו לילדים לברוח מהולנד. סבא ואחותו  שהייתה בת 21 התחילו לנדוד.

החנוכיה שנשמרה וסבא מנחם (אבא של סבתא עדה) מצא אותה

המזוודה שבה השתמש סבא מנחם במסעו

מהולנד לבלגיה ומבלגיה לצרפת ומשם ניסו להבריח את הגבול לשוייץ. אחותו הניה עברה בהצלחה ואבא נתפס ומכאן התחיל מסע נדודים בן 22 תחנות שנמשך יותר משנה עד שהוא הרגיש שהחבל מתהדק סביבו והוא חייב לברוח. בעזרת  הקב"ה נמצא מבריח שהסכים להעבירו את הגבול תמורת הבטחה ופתק שאחרי שיעברו יפנה לאחות לקבל את התשלום. אבא נתפס בשטח שוייץ והיה מועמד להחזרה לשטח הכבוש על ידי הגרמנים. לפעמים השגחת ה' מופיעה בפתק … המבריח הלך לגבות את כספו וכך נודע לאחותו שאבא הגיע. בעקבות בירורים וחיפוש שעשתה הצליחה למנוע את הגירוש משוייץ. אחרי המלחמה אבא היה פעיל בהעפלה, עלה לארץ, נכנס לעבוד כקופאי בחברת הביטוח "מגדל" ופרש כעבור 30 שנה כמנכ"ל החברה.

סבא מנחם בצעירותו

בשנת 1947 אבא ואמא התחתנו ביום שיש בבוקר בחודש אלול בבית הכנסת הגדול של תל – אביב.

אמא רבקה צנגן לבית קצנגולד נולדה בקרקוב עיר חשובה בפולין. היה לה עוד אח אחד. המשפחה הייתה משפחה חסידית של חסידי גור. אבא שלה סבא יונה היה סוחר בחנות של כלי מיטה, בדים ועוד… החינוך בקרקוב לפני המלחמה היה מאוד מפותח. היהודים היו מחולקים להרבה זרמים והיו כל מיני בתי ספר. אמא למדה בבוקר בבית ספר פולני יחד עם הילדים הגויים ומהצהריים הלכה לבית ספר בית יעקב לבנות.כשאמא הייתה בת 11 הגרמנים נכנסו לקרקוב והתחיל בגזרות גירושים, טלאי צהוב, המשיך לגטו. משם אמא עברה 3 מחנות עבודה בתנאים קשים מאוד. במחנה הראשון אבא שלה נרצח ואמה נפטרה ממחלה ותשישות לפני השחרור. בזמן השחרור אמא הייתה בת 17. הייתה במחנות עקורים ועלתה לארץ.

סבתא רבקה עם דודתה ואמה

ועל עצמי…

עסקתי בהוראת מוסיקה בעיקר לגיל הרך. עד היום (40 שנה אחרי) אני פוגשת תלמידים והורים שזוכרים ומזכירים לי את עדה עם האקורדיון. בשנים האחרונות התנדבתי ולימדתי שירי ארץ ישראל בבית ספר ואני ממשיכה לתרום לקהילה ולחברים בנגינה בערבי שירה בציבור. בנוסף, הסופר אהרון אפלפלד אמר עלינו בני הדור השני לשואה ש"ההורים החסירו מהם משהו והם מחפשים אחריו באופן אובססיבי" לכן מדתי להיות מדריכה בפולין של בני נוער ואני עוסקת בכך ומעבירה הרצאות על השואה לתלמידים ולמבוגרים.

אני ובעלי זאבי  שיחיה בחרנו להתנחל במחוזות ארצנו העתיקה בשומרון וקבענו את ביתנו ביישוב יקיר.

אני מודה לקב"ה שאמא שלי מאריכת ימים ב"ה ואפשר לכבד אותה ולשמוע ממנה עוד ועוד. שכל הילדים שלנו (שכחנו לציין את השותף העיקרי בעלי האהוב זאבי , רופא דגול ) התחתנו ב"ה ומזכים אותנו בנכדים מקסימים .וכמו שאמא אומרת: "כולם ממשיכים את דרכינו וגרים בארץ ישראל".

הזוית האישית

סבתא עדה קליין: לעופרי נכדתי המתוקה תודה על ההקשבה ושיתוף הפעולה. עלי והצליחי בבריאות ובשמחה. שמחתי לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי האהובה עפרי קליין, בנות הכתה החביבות, והמורה עדנה שהובילה את התכנית בחן בלבביות וברגישות ובעניין רב שגלתה לסיפורים שעוררה בכולנו. החוויה הגדולה והמרגשת כללה ישיבה המשותפת בבקר יום ששי שיתוף הנכדה בזיכרונות הקרובים והרחוקים והעברת המורשת האישית והמשפחתית. יישר כוח להוגים ולמבצעים של התכנית ותודה.

הנכדה עפרי: לסבתא היקרה, היה מאוד כיף בתכנית. למדתי המון על העבר שלך ושל סבתא רבקה וסבא מנחם. היה מאוד מעניין במפגשים, ואני מקווה שגם לך. אני שמחה שהשתתפת בתכנית הנחמדה הזאת ושהיה מוצלח. אני מאחלת לך שתמשיכי לספר ולהעביר את הסיפורים בשמחה. תודה שהשתתפת!