מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של משפחת באום – פרייטאג כפי שסופר על ידי סבא אריה באום:

במחנה עקורים בגרמניה – אשווגה (Eschwege) שלאחר מלחמת העולם השנייה, נפגשו שני פליטים.

האחת – אימא שלי – דבורה/דורה פרייטאג – הגיעה מהעיר צ'נסטוחבה בפולין, בה כנראה נולדה. היא חיה במשפחה עם אבא, אימא, ועוד שתי אחיות חוץ מאימא שלי. אבל למחנה העקורים בגרמניה הגיעה לאחר שנות סבל קשות שעברו עליה במהלך מלחמת העולם השנייה, במחנה העבודה, בגטו בצ'נסטחובה, ואולי גם במחנה ריכוז. שם לצערנו איבדה את הוריה, אחת מאחיותיה, בעלה ובנה. אימא הגיעה למחנה בלי אף אחד מהמשפחה.

משפחתה של אמי (אמי, דודותיי, וסבא וסבתא שלי)

אבא של י- יצחק/איז'ו באום, הגיעה לאותו מחנה עקורים. אבא נולד בעיר סמבור שבפולין והגיע למחנה לאחר מסע נדודים קשה ועבודת פרך במרחבי רוסיה, בין השנים 1945-1940. כשחזר לביתו, התברר לו שכל משפחתו (אבא, אימא, אח ואחות) נרצחה במלחמה.

אמא ואבא במחנה העקורים

בשנת 1948, במחנה אשווגה בגרמניה, בעודם במחנה, נולדתי אני – אריה (לייב) באום – קרוי על שם סבי (אביה של אמי). בשנת 1949, עלינו למדינת ישראל!

אימא ואני בגיל שנה וחצי

אוד מוצל, משפחת באום בתחילת הדרך

המשפחה הגיעה למחנה עולים ששמו "מחנה ישראל", ליד שדה התעופה לוד, למבנים של הצבא הבריטי שעזב שנה קודם. תנאי המחייה והתברואה היו ירודים וקשים. היינו שם כשנתיים. משם נשלחנו "לשיכון רסקו" ברמת השרון, וקיבלנו דירה שהייתה מיועדת לעולים חדשים. השיכון היה בסוף רמת השרון, ומאחוריו היו שדות חקלאיים ושועלים שקולם נשמע בלילה. התנועה מהשיכון למרכז המושבה התבצעה באמצעות עגלות עם סוסים.

חיינו בשיכון עם עולים חדשים שהגיעו כמונו, מכל קצוות תבל – מפולין, רומניה, עיראק ותימן. היו בשיכון המון ילדים, ויצרנו קשרי משחק וחברות. ברחוב לא הייתה תנועה – לא היה לאיש מכונית (חוץ מלכמה עשירים) כך שמקום המשחק העיקרי שלנו היה הרחוב. גן הילדים שלי היה ליד מועצת רמת השרון, ואחר כך ליד הדואר הקטן בשדרה. בית הספר היסודי שלי היה ברחוב אוסישקין, ואחר כך ביה"ס גולן, ברחוב הבנים, ולאחר מכן, חזרתי לבית ספר אוסישקין.

תנאי המגורים/המחייה שלנו, היו צנועים וקשים. מטבח וחדר שינה! אני ישנתי עם ההורים באותו חדר, עד שסגרנו את המרפסת, ועברתי לחדר משלי. אימא היית אישה חולה וקשת יום – זיכרונות השואה לא הרפו ממנה. היא דאגה לי מאוד, ורק רצתה שאוכל טוב ואגדל, כמו בשיר של פוליקר… ולכן הפכתי להיות ילד שמן. ההתפרנסות הייתה בדוחק רב, היה לנו לול תרנגולות, והתפרסנו ממכירת ביצים ועופות לשכנים בשיכון. בהמשך אבא מצא עבודה בעיריית תל אביב, בהתחלה בעבודות שירות, ואחר כך התקדם להיות פקיד בעירייה.

אימא, אבא ואני בבר המצווה שלי

לקראת סוף לימודיי בתיכון, המשפחה נעזרה בקרובים מארצות הברית ובפיצויים מגרמניה, ובנינו את ביתנו החדש – ברחוב למרחב, שהיו בו אז מספר בודד של בתים וצריפים. הרחוב היה מוזנח ולא סלול.

עם נישואיי, נולדו לי שלושה ילדים – שגית, יריב ולירן, ולאחר מותה של אמי, בניתי את ביתי בחצר של אבא, ברחוב למרחב. המשפחה הגרעינית שלי גדלה: לבתי שגית – שלושה ילדים, לבני יריב – ארבעה ילדים ולבני הצעיר לירן – שלושה ילדים. משפחת "באום הקטנה", גדלה "לעץ ענף!" מבן יחיד להוריי, זכיתי לשלושה ילדים ועשרה נכדים.

כמה קשה היה להיות בן יחיד, להורים ניצולי שואה, וחסרי משפחה ובכלל – להיות בן יחיד, היה קשה מאוד. זאת למדתי להכיר אחרי שראיתי את ילדיי ונכדיי הגדלים ביחד, משחקים ביחד, מדברים ביחד, רבים ביחד וחווים חוויות משותפות, שלא היו לי. "שיכון באום" צמח, בתי ובני ונכדיי האהובים, עברו לחיות לידי ולצידי.

כאשר אני צופה היום במשפחתי המורחבת, כסבא לעשרה נכדים, אני מרגיש שמחה בלב, אשריי שזכיתי לכך. חבל שאמי ואבי לא זכו לראות את כל המשפחה המורחבת היום, זה היה גורם להם אושר עילאי.

עץ פורח – ילדיי ונכדיי

הזוית האישית

אריה ועידו באום, השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר "קרית יערים" ברמת השרון, בהובלת המורה המובילה קלאודיה רונן.