מאגר סיפורי מורשת

סבתא לאה מספרת: "אמי שרה לבית משפחת לדר (Leder) נולדה בלובלין שבפולין, היא סיפרה מעט מאוד על קורותיה בשואה, אבל הרבתה לספר בערגה על בית הוריה החם. בית עם חמש אחיות. אביה יוסף לדר למד בישיבת חכמי לובלין.

כל חייה היו געגוע אינסופי לחיים שלפני המלחמה. היא הייתה אישה משכילה, שלטה בצורה מושלמת במספר שפות, אבל השואה קטעה את שמחת חייה. הייתה בעלת חוש הומור, למרות כל מה שעברה לא רצתה להעציב אותנו. היא שאבה כוחות מחוש ההומור שלה ועצם זה שהקימה משפחה בארץ השיב לה את שמחת החיים. אמי הצליחה לברוח במלחמה לרוסיה, כך הצילה את עצמה.

אבי, מרדכי לבית משפחת רייר (Rejer) נולד בעיירה לובומל בפולין, כיום אוקראינה. הוא היה חייט במקצועו. נשוי לאישה ואב לשני ילדים קטנים. כולם נספו. אבי היה חייל בצבא הפולני שנלחם על אדמת גרמניה ונפצע. לאחר המלחמה כל אחד מהוריי ניסה לחזור לביתו ולא מצא אף אחד ממשפחתו מפני שכל בני המשפחה נספו בשואה.

כך מצאו הוריי את עצמם לבד בעולם. ללא ברירה הם הגיעו לאחת הערים הגדולות. ששם התקבצו הניצולים, לעיר לודז' (LODZ). שם, בעיר לודז', ההורים שלי הכירו ועם רצון עז לשקם את חייהם מחדש – הם התחתנו. אני נולדתי שם, בלודז' בשנת 1947. שנתיים בלבד לאחר המלחמה. הייתי הילדה הראשונה שנולדה להוריי.

ההחלטה לעלות לארץ ישראל – תיאור מסע העלייה

בעיר הולדתי, לודז' הוקם ארגון בשם "קיבוץ", אשר עודד והכשיר את האנשים שרצו לעלות לארץ ישראל ולשקם את חייהם מחדש. כך, כעבור שלוש שנים החליטו הוריי לעלות לארץ ישראל. בפברואר 1950, קיבלנו תעודה שנותנת לנו זכות מהשגרירות הישראלית בוורשה לעלות לארץ ישראל.

במרץ 1950, יצאנו מלודז' ועלינו על הרכבת לוורשה. משם נסענו ברכבת עם תחנות ביניים עד ונציה שבאיטליה, ושם עלינו על אונייה לארץ ישראל-נמל חיפה. זה היה בחודש מאי 1950, עלינו ארצה באונייה עמוסה בנוסעים רבים, חליתי בדלקת אוזניים חריפה. היה דוחק רב וצפיפות אבל זה לא הרתיע, כי רצינו להגיע למדינה העצמאית. לאונייה שהפלגנו עליה לארץ קראו "מולדת"- שם בעל משמעות רבה, הקמת מולדת, תקומה מחדש: לאחר כל הסבל שעברו הניצולים, סוף סוף מגיעים לארץ ישראל ומקימים מולדת.

החיים הראשונים בארץ – ההסתגלות לחיים

ב-8 במאי הגענו לנמל חיפה. כאשר הגענו לארץ, מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה – רק בת שנתיים, התנאים היו קשים: עדיין לא היה לנו דיור קבוע. חליתי באונייה וכשהגענו סוף סוף לנמל חיפה שיכנו אותנו באוהלים במחנה "שער העלייה", סמוך לבת גלים שבחיפה. הקימו במהירות מחנה מגורים ארעי.

גרנו באוהל שהיה משותף לשתי משפחות. שער העלייה היה מקום קליטה ושימש במחנה מעבר ישראלי מרכזי לעולים שהגיעו מנמל חיפה. שם עברנו את תהליכי הקליטה: קבלת חיסונים, בדיקות רפואיות ורישום.

עדיין לא הייתה תעסוקה, והוריי חשבו איך ייקלטו במקום הזה. זאת הייתה עלייה המונית גדולה והיה צורך להקים במהירות מחנות מגורים – מחנות מעבר. מכאן המושג – מעברה – מחנה עולים זמני. בינתיים, במחנה חליתי בדלקת אוזניים חריפה. נאלצו לאשפז אותי בבית חולים בבת – גלים. עברתי ניתוח באוזן. אמי ביקרה אותי מדי יום, ובאחד הימים שבאה לבקרני הודיעו לה שנשלחתי הביתה. עם מי בדיוק? איך? לאיזה אוהל? אמי לא הרפתה, ודרשה לראות אותי. היא לא עזבה את המקום, הייתה שערורייה. לפתע, "בדרך נס" התגליתי, "הנה הילדה כאן!" נאמר לה.

מסתבר שהייתי מועמדת לאימוץ, והרי התיאור: שחרחורת, שיער מתולתל ועיניים חומות. אולי גם חלשה וחסרת אונים – חשבו לשלוח אותי לאימוץ. מסתבר שהדבר היה מקובל, בשיתוף עם חלק מהצוות הרפואי. איזה מזל… לא רק ילדי תימן נלקחו לאימוץ. גם אני הייתי מועמדת…

מלבד קשיי היום יום – תנאי המצוקה, תנאי התברואה, צריך היה להתמודד עם שפה חדשה, תרבות ואורח חיים חדש. בחורף חדר הגשם והרוח העיפה את האוהלים. בקיץ להטו הפחונים, ועל הכל הפריע והדאיג העניין של חוסר תעסוקה. בשער העלייה גרנו תקופה קצרה והעבירו אותנו למחנה שנקרא "מחנה ישראל" קרוב ללוד. כיום מול שדה התעופה. שם גרנו בפחונים הנטושים של הצבא הבריטי. היינו חמש משפחות בפחון, כל משפחה קיבלה חדר. היה מטבח משותף לחמש המשפחות. השירותים היו בחוץ. את מוצרי המזון קיבלנו לפי תלושים. הייתה הקצבה של מזון. בסופו של דבר, עברנו ליישוב קבע ב"שכונת עלייה" בכפר סבא.

משפחתי הגרעינית

"שכונת עליה", כשמה כן הייתה – שכונה של קיבוץ גלויות מארצות שונות: פולין, רומניה, תימן, מרוקו, טריפולי, לוב… שמענו שפות שונות. נשים באו מתרבויות שונות. למדנו את השפה העברית. בעיקר היינו סבלניים – ידענו שקשה, אבל נתגבר, אהבת הזולת הייתה חשובה. באותם ימים לא היו כבישים, הכל היה רק חול וחול. נכנסנו לבית דו – משפחתי, שבו היו שני חדרים, מטבחון, מקלחת ושירותים. גודלו היה כ- 30 מ"ר. חשמל כמובן לא היה, גם לא תשתית של חשמל. השתמשנו בעששיות נפט. מים חמים לא היו, השתמשנו בפרימוס כדי לחמם מים. כביסה נעשתה בגיגיות. קיבלנו מיטות סוכנות – מיטות ברזל, מזרונים קפיציים ושמיכות עוקצות.

הייתה תקופת צנע – הייתה הקצבה של מזון. כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה, שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים לפי הקצבה קבועה, תמורת נקודות (תלושים) שהוקצבו לו בפנקס אישי – כך נקבעו מכסות מזון לנפש, למבוגרים, לילדים ולתינוקות – המכסות היו צנועות מאוד. העיקר שמחנו שהגענו לארץ ישראל, היינו חדורי מוטיבציה, חיינו ובנינו את ביתנו לאהבת המולדת – הבנו שזאת מדינה חדשה ולא פשוט לפתח אותה. קיבלנו הכל באהבה.

במשך הזמן, אבי חיפש תעסוקה לפרנסה. הוא היה בפולין חייט במקצועו. מקצוע חייטות לא היה כל כך מבוקש בארץ. אנשים לבשו בגדים פשוטים – בגדי חאקי, ולא חליפות. בית חרושת "אתא" – ראשי תיבות של: אריגים תוצרת ארצנו, היה זה מפעל תעשייתי. החאקי סימל ערכים של פשטות, הסתפקות במועט. מעטים לבשו חליפות אופנתיות…אולי בשבת ובחגים. לימים אבי נאלץ לפתוח חנות מכולת לפרנסתו, וזה היה כמובן בתקופת הצנע – הקצבת מזון. במשך השנים החליט אבי לשנות את תעסוקתו ולמד הנהלת חשבונות.

עליי לציין שגם בכפר סבא קרה לנו מקרה מצער. נולד לי אח בבית היולדות בכפר סבא בשנת 1952 – 1953 ואני זוכרת היטב את הטרגדיה – כיצד אמי חזרה הביתה ללא תינוק. אני זוכרת את הבכי. נאמר לאמי שהוא נפטר בלידה. אמי לא האמינה משום ששמעה את בכי התינוק. – היא לא קיבלה מסמכים כשהוא נפטר. אפשר שגם הוא נמסר ל"אימוץ", עד היום אינני יודעת מה עלה בגורלו… אכן אלה היו חבלי קליטה קשים, אבל צריך להמשיך הלאה…

החיפוש אחר שורשים

בבית הוריי כמעט ולא דיברו על השואה. לא רצו לצער אותי ואת אחי שנולד בארץ. חיפשו רק להשתקם ולהמשיך הלאה את החיים. אבל לא פעם ראיתי את הוריי בוכים ומבכים את יקיריהם, זה מאוד השפיע עלי.

משפחת אמי נספתה בגטו לובלין, ובמחנה השמדה בלז'ץ ומיידנק. משפחת אבי נספתה בקובל – ילדיו, אשתו, אמו ואחותו נספו בשואה. אמי חיפשה קרובי משפחה שמא שרדו. היא נעזרה בעיתונות בארה"ב, במדור לחיפוש קרובים. אני זוכרת בהיותי בת 8, הייתה לנו הפתעה. באחד הימים הגיע לביתנו בן דוד של אמי. הייתה התרגשות רבה – בעקבות הפגישה המרגשת הוא גילה לנו ששתי אחיות של אמי הצליחו להגיע לארה"ב מעט לפני השואה. היה קשר מכתבים בין אמי לאחיותיה, ובמשך השנים לצערי הוא נותק.

לימים, כשפרשתי מעבודתי החלטתי להיות יותר פעילה בנושא ולחפש אחר השורשים בפולין כדי להנציח את משפחתי. ואפילו לחפש, אולי בכל זאת אמצא מישהו ממשפחתי. פניתי לארגון יוצאי לובלין, לא גיליתי דבר, היום אני פעילה בארגון. באחד הימים, הציע לי אחד מילדי, לנסוע ל "יד ושם" בירושלים.

ב"יד ושם" מצאתי פרטים אודות בן- דוד של אמי, נפגשתי עם בנותיו ואנחנו בקשר מצוין. דרך אחת מהן, הצלחתי לקבל פרטים מעטים, אודות שתי דודותיי, אחיות אמי שהיגרו לארה"ב לפני המלחמה. לאחת הדודות היו ארבעה ילדים, הפרטים שקיבלתי היו רק: שמות משפחה, שמות פרטיים ושם המדינה שבה הם חיים. ידעתי שבדרך זו לא אוכל למצוא אותם בקלות, הדבר לא נתן לי מנוח.

בינתיים, הספקתי לבקר בלובלין עם אחת מבנות דודי. מאחר ואני ילידת לודז', החלטתי לעשות טיול שורשים לשם. נסעתי ובידי תמונה, בה מצולמים הוריי ואני, תינוקת בת ארבעה חודשים. הגעתי אל הבית שבו גרנו ברחוב פיוטרקובסקה. שבעת רצון חזרתי למלון שבו התאכסנתי והראיתי לחברותיי את התמונה. סיפרתי בהתרגשות כיצד קיבלו אותי. לפתע פנתה אלי אישה, שהציגה עצמה כעובדת במוזיאון השואה בוושינגטון, ביקשה שאתן לה את התמונה כמתנה למוזיאון, ואכתוב את הידוע לי על משפחתי. למען האמת, קשה היה לי להיפרד מהתמונה, אך מסרתי אותה בתקווה שכך אולי אמצא מישהו ממשפחתי. הייתי בקשר עם אותה גברת ששבה בינתיים לארה"ב, והתכתבתי איתה.

באחת הפעמים, ביקשתי ממנה לחפש את בני הדודים שלי, כאשר בידי רק שמות פרטיים, משפחה ומדינות שבהן הם חיים בארה"ב. לשמחתי, הגברת גניה, עשתה לי כמובן שירות מצוין. כעבור חודש היא התקשרה לביתי, ובישרה לי שמצאה לי בת-דודה במדינת מיין, שבארה"ב. מיד נוצר קשר טלפוני, כעבור מספר חודשים, החלטתי לנסוע ולהיפגש עם בת-דודתי, שהייתה אז בת 92, צלולה בדעתה. הפגישה הייתה מרגשת, וכמובן, שדרכה גיליתי בני דודים נוספים.

עדיין לא הגעתי למנוחה ולנחלה, אני עדיין חוקרת ומחפשת שורשים. אולי אגלה עוד…

משפחתי המורחבת 

הזוית האישית

שני הנכדה המתעדת: למדתי יותר על חייה של סבתא בעבר, אני שמחה שתיעדנו את סיפור חייה ומשפחתה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.