מאגר סיפורי מורשת

שמי שפרה שדלוביצקי, נולדתי בקפריסין במחנה מעצר, בשנת 1947 להורי נתן ובלומה, שהיו ניצולי שואה.

שניהם נולדו וגדלו בעיר סטרי בפולין, ויש לי שתי אחיות שנולדו בארץ שתיהן אמהות וסבתות.

התחתנתי ב 1970 עם עמי שידלובצקי וב1972 נולדה הלית הבת הבכורה. ב1975 נולדה דנה.

סיפורי מתחיל מזוג הורים, הוריי בלומה ונתן ויסברד ז"ל. שניהם נולדו בתחילת המאה העשרים בעיר סטרי שבפולין. לפני מלחמת העולם, לכל אחד מהם הייתה משפחה. לבלומה, בעל ובת ולנתן, אישה ובת. כמו כן הייתה לכל אחד משפחה גדולה שגרה באותה העיר.

סיפור המלחמה שלהם היה ארוך וקשה. אני רוצה להתמקד במה שעברו אחרי המלחמה. אחרי נדודים רבים ואובדן מרבית משפחתם, הם נפגשו. כאובים וחסרי כל, אך עם רצון גדול לחיות וליצור חיים חדשים. הם הגיעו למרסיי בצרפת למחנה עקורים, ושם חיכו לאוניה שתיקח אותם לישראל, שהייתה כבושה עדיין על ידי הבריטים. הם המתינו שם כחצי שנה ובזמן זה אימי, נכנסה להריון איתי. ב – 19.10.1946  הגיעה ספינה ישנה לנמל. הספינה הייתה מיועדת לנשיאת משאות, הפכו אותה לספינת נוסעים מאולתרת. שמה היה "לטרון". על הספינה הקטנה עלו 1252 מעפילים, בתוכם מאות נשים הרות, בתקווה שהבריטים ירחמו עליהם, ויתנו להם להיכנס לארץ ישראל. היה חורף והים סער. הספינה הקטנה נתקלה בסלעים, ומים החלו להיכנס לאוניה. המעפילים השליכו למים את מעט המטלטלים שהיו עימם. מי השתייה אזלו וגם האוכל, אך הרצון להגיע לארץ היה עצום. אחרי שבועיים הגיעה הספינה לחיפה והבריטים לא נתנו למעפילים לרדת, וגירשו אותם לקפריסין, למחנה מעצר. מחנה עם גדרות ושומרים עם נשק. עבור המעפילים, שכולם היו ניצולי שואה, להיות שוב במחנה סגור עם שמירה ונשק, כאשר החופש שוב נלקח מהם, היה קשה יותר, מאשר הקשיים הפיזיים. האנשים גרו באוהלים, או בפחונים עם מעט אוכל, וטיפול רפואי מינימלי. בחודש פברואר 1947 נולדתי, וזו הייתה שמחה מאוד גדולה עבור הורי שהצליחו להקים שוב משפחה.

אני עם אבי במחנה המעצר

מחנה המעפילים בקפריסין פעל שלוש שנים. היו במחנה 52,000 מעפילים, כולם שורדי שואה, שהגיעו בשלושים אוניות. במהלך השנים נולדו במחנה 2,200 תינוקות. במחנות התקיימו פעילויות של ספורט, הצגות, מקהלות, לימוד עברית ועבודות מלאכה שונות שאת כולם הפעילו המעפילים.  כאשר הייתי בת ארבעה חודשים העבירו הבריטים את הורי ואותי למחנה מעצר בעתלית. שם חיינו כחצי שנה. לאחר מכן עברו הורי לקיבוץ גבעת חיים, שם התגורר אחיו של אבי שהיה ממקימי הקיבוץ. הניצחון של משפחתי היה מושלם. הם הגיעו לארץ עליה חלמו, הקימו משפחה, נולדו להם עוד שתי בנות והם זכו לנכדים ונינים. הם הרגישו תמיד שניצחו, אך מעולם לא שכחו את אלה שלא זכו.

הזווית האישית

ענבל: מאוד נהנתי לשמוע את סיפורה של סבתי, ולבלות זמן איכות איתה.