מאגר סיפורי מורשת

סבא יצחק ומשפחתו לפני ובתקופת השואה 1926 עד 1945 (השואה)

סבא רבא יצחק נולד ב- 8 לנובמבר 1926 בנאד שאלו שבסלובקיה (כיום נקרא המקום Tekovske Luzany). בשנת 1941, כשסבא יצחק היה בן 15, הוא נשלח על ידי הוריו ללמוד אינסטלציה בבודפשט שבהונגריה, בערך 100 ק"מ מביתו. הוא למד ועבד אצל מישהו בשם מר וגו במשך שלוש שנים.

סבא יצחק קיבל תלושים מיוחדים כדי לקבל מזון בבית תמחוי ליד כיכר Betlen. האוכל בבית התמחוי היה מאוד מצומצם ובאיכות ירודה בהשוואה לאוכל הטעים בבית. בab, 1944 קיבל סבא מחלת עצבים כרונית וחזר הביתה.

ביום ה- 5 לאפריל 1944 יצאה תקנה מחמירה כלפי כל היהודים. הם היו מחויבים לענוד טלאי צהוב כדי שיזהו אותם לעומת האחרים. באותה תקופה, סבא פגש את חבריו היהודים והנוצרים שאותם הכיר מתקופת ילדותו. באחד המפגשים אחד מ"חבריו" הנוצרים שלף סכין מטבח גדולה ודקר את סבא שהתחיל לדמם. סבא רץ מיד הביתה וכשאימו ראתה אותו היא מיד קראה לשכן עשיר. השכן הזמין מונית, דאג למלא בה דלק ונסע איתו לבית החולים בעיר Levice.

היהודים הוכרחו להתגייס לגדודי עבודה שביצעו עבודות קשות במיוחד: בניית מסילות רכבת וסלילת דרכים בידיים ועם כלי עבודה בסיסיים. בדצמבר 1944, כשגדוד העבודה הגיע ל Shopron, הרבה אנשים סבלו ממחלות כתוצאה מרעב ומקור. סבא החליט לנסות לברוח. הוא נתפס על ידי השומרים הנאצים שהכו אותו מכות רצח וקשרו אותו שירגיש כמו כלב. גם זרקו לו את שאריות המזון כמו כלב.

השומרים הנאצים הפרידו בין החולים והבריאים על פי שמות משפחה. החולים נשארו מאחור והבריאים המשיכו לעבוד עבודות פרך. הגדוד הגיע למקום בו כלאו אותם בבניין ללא דלתות וחלונות בצפיפות רבה. בתחילת אפריל 1945 הגרמנים החלו לסגת. באחד הימים סבא התחזה למת וכך הציל את חייו. סבא בורח לכיוון בודפשט ושם אחרי הרבה סבל הוא פוגש את אחיו הגדול אימרה (מאיר). הם מחליטים לחזור ביחד לכפר הולדתם.  סבא ואחיו הגדול מאיר מגלים לצערם הרב עם חזרתם שהוריהם נלקחו על ידי הנאצים למחנות השמדה. הם מחליטים לחזור לבודפשט.

סבא יצחק בן 90 – משואה לתקומה 

סבתא טובה וסבא יצחק מכירים ועולים יחד לארץ. 1946 – 1947 (הדרך משואה לתקומה)

סבא יצחק מגיע לבודפשט ומצטרף לנציגי ההגנה והתנועה הציונית שמגיעים מארץ ישראל. הוא עובר השתלמות קצרה כמדריך נוער להכשיר את הניצולים לקראת עלייתם לארץ. סבא יצחק מתחיל להדריך את קבוצת הילדים הניצולים. אחת החניכות בקבוצה הייתה סבתא טובה (שכינויה יולי בהונגרית). הקבוצה החלה במסע הארוך לארץ ישראל. התחנה הראשונה הייתה בית החולים רוטשילד בווינה, שם קיבלו החניכים תרופות  ומצרכים חיוניים להמשך הדרך הארוכה.

הקבוצה מגיעה בפברואר 1946 ל- Galingen, גרמניה. במהלך המסע הקבוצה מקבלת הדרכה ועזרה להסתגל למציאות החדשה והכנה למסע לארץ ישראל. הקשר בין סבתא טובה לסבא יצחק מתחזק והופך לסיפור אהבה. בחודש מאי 1946' לאחר מסע מפרך במשאיות ורכבות' מגיעה הקבוצה למרסי, צרפת. הם הגיעו לאחוזה מפוארת שננטשה במהלך המלחמה ושם שהו.

סבתא וסבא החליטו להתחתן בתאריך 21 ליוני 1946. דגל ישראל שימש לחופה. הרב יצחק בקון חיתן אותם. לאחר טקס החתונה, הקבוצה יצאה מנמל Laciotat בספינה לטרון לארץ ישראל. סבתא טובה הייתה בהריון.

סבתא וסבא הגיעו לנמל חיפה ביום 2.11.1946. משחתת של הצבא הבריטי התנגשה בכוונה בספינה לטרון והשביתה אותה. כל העולים הועברו לספינה אחרת ונשלחו לקפריסין, מבלי שדרכה רגלם בארץ הקודש. לאחר שהות של שבעה חודשים בפמגוסטה שבקפריסין, אישרו הבריטים לעולים להגיע לארץ ישראל. הם הגיעו לחיפה באביב 1947 ומשם עברו סבתא וסבא לקיבוץ מצובה שבגליל המערבי.

סבא ועילי כותבים את הסיפור 

סבתא רבא נחמה וסבא רבא משה וישנבסקי – משפחתה של סבתא רותי

נחמה ומשה גרו בליטא. לפני השואה אביה של נחמה (משה ליפא ברודנו) היה רב בעיר וילנה. סבא רבא משה התגורר עם משפחתו בעיר נובוגרודק ומשפחתו הייתה בעלים של תעשיית גומי ושרף.

לאחר שהוריהם של נחמה ומשה נרצחו, הם נאלצו לברוח ליערות ופעלו בתחילה כפרטיזנים עצמאים. בהמשך המלחמה הם חברו ליחידת הפרטיזנים של האחים בלסקי. סבא רבא משה היה ידוע ביכולת הניווט שלו ובאומץ לבו.

לאחר תום המלחמה הם נדדו באירופה. לבסוף הגיעו לאיטליה לעירה סמוך לרומא ומשם עלו לארץ במאי 1949. הם התגוררו רוב שנותיהם בגבעתיים. נולדו להם שלוש בנות: לאה הבכורה, ציפי ורותי בת הזקונים. רותי היא סבתי האהובה.

לצערי סבתא נחמה וסבא משה נפטרו לפני שנולדתי ולכן לא הספקתי להכיר אותם.

סבתא טובה וסבא יצחק בקיבוץ מצובה ובפרדס חנה. 1947 עד 1958 (תחילת התקומה)

בקיבוץ מצובה החלו סבתא וסבא את החיים בארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בתאריך 31 ליולי 1947 סבתא ילדה את הבת הבכורה נעמי. בדרך לבית החולים הותקפה המשאית בה נלקחה סבתא על ידי ערבים בין נהריה לעכו, אך בסופו של דבר הגיעה בשלום לבית החולים. סבא יצחק גוייס להגנה ואחר כך לצה"ל. מאז קום המדינה סבא יצחק לקח חלק בחמש מלחמות בצבא ובמילואים עד שחרורו בגיל 50.

בדצמבר 1948 מחליטים סבתא וסבא לעזוב את קיבוץ מצובה. בתחילת 1949 הם מגיעים לפרדס חנה לאחר שהות קצרה בקלמניה שליד כפר סבא. חלק גדול מחבריהם בקבוצת העבודה עברו למושב בית חנניה.

בפרדס חנה סבא יצחק מועסק כנהג ועובד בחברה שעסקה בהקמת מעברי מים במסגרת המוביל הארצי. בסוף 1951 מגיע לארץ אימרה (מאיר), אח של סבא יצחק לאחר שהשתחרר מהצבא הצ'כוסלובקי.

בתאריך 7 ליולי 1952 נולד אפרים (סבא גוגי).

בקיץ 1958 מחליטים סבתא וסבא לעבור עם הילדים לתל אביב, ולאחר חודשיים שבהם שהו אצל אח של סבתא טובה (יצחק/שייקה), הם עברו לגבעתיים.

סבתא טובה וסבא יצחק בגבעתיים. 1960 עד 2004

המשפחה גרה בשכונת בורוכוב בגבעתיים עד שנת 1965. בשנת 1965 עברה המשפחה להתגורר בדרום גבעתיים. בשנת 1968 עברה המשפחה שוב למרכז גבעתיים, לרחוב ברדיצ'בסקי.

בכל השנים הללו סבא יצחק עבד בעבודות מאוד מפרכות שדרשו מאמץ רב: חלוקת בקבוקי חלב בארגזים וחלוקת בלוני גז לצרכנים. בהמשך סבא יצחק עבר לעבודות בתחום חלקי חילוף וכלי עבודה לרכב. במשך כל אותה תקופה סבתא טובה עבדה בבית בתיקון גרבי ניילון ובהנחיית סריגה לנשים שהתקשו בסריגה. סבתא טובה הייתה אישה ברוכת כישרונות ושילבה את חינוך הילדים, עבודה, וכמובן הייתה מפורסמת בתבשילים אותם הכינה.

אפרים התחיל לשחק כדורסל בהפועל רמת-גן גבעתיים והמשיך לשחק עד גיל 32. אפרים סיים את לימודיו בשנת 1970 בתיכון קלעי בגבעתיים. מיד אחרי תום הלימודים, התנדב לסיירת חרוב המוצנחת שבה שירת כחייל וכקצין עד מועד השחרור בשנת 1974. במהלך השירות השתתף אפרים בפעולות מעבר לגבול וכן בפשיטות, מארבים ומרדפים כנגד מחבלים בגזרות הגבול השונות.

באוקטובר 1973 נפתחה מלחמת יום כיפור, אפרים לקח חלק בקרבות בסואץ, לאחר מכן באיסמעיליה עד נסיגת כוחותינו בפברואר 1974. אפרים איבד מספר גדול של חברים מסיירת חרוב וכן חברים מבית הספר ומקבוצת הכדורסל. אפרים איבד במלחמה זו גם את חברו הטוב ביותר אלי רובינשטיין ז"ל, שנהרג בקרבות ברמת הגולן.

50 שנה לגיוס נובמבר 1970 סיירת חרוב: 

רותי ואפרים מכירים ומקימים משפחה

ביום העצמאות 1971 הכיר אפרים את רותי, סבתא של עילי ובשנת 1977, ב21 ביוני, הם התחתנו. זהו תאריך מיוחד בחיי המשפחה כי גם סבא יצחק וסבתא טובה באותו תאריך בשנת 1946.

אפרים ורותי עברו לרעננה בשנת 1983 לרחוב אחד העם ובשנת 1988 עברו לביתם הנוכחי ברחוב אלתרמן ברעננה. ב- 1980 נולדה הבת הבכורה הדר, ובהמשך הגיעו דפנה, נועה ו-14 שנים אחרי הדר הבכורה הגיעה בת הזקונים – גל.

בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה. הדר הייתה רק בת שנתיים. אפרים הצטרף ללחימה כקצין במילואים במשך כ-70 יום ברציפות. במשך שמונה שנים, עד 1990, אפרים שירת כקצין מילואים במסגרת יחידתו הצבאית כל שנה כ- 50-60 יום. במהלך שנים אלו הצטרפו לחיק המשפחה דפנה ונועה. הבנות למדו בבית ספר דקל וגל למדה בבית ספר תלי. כל הבנות למדו בתיכון אוסטרובסקי.

תקופת הנכדים והנינים

בפברואר שנת 2010 נולד הנכד/נין הבכור עילי. בעקבות עילי הגיעו נעמה, יהלי, אור, ליאור, ינאי, מנור ולפני ארבעה שבועות נולדה בת הזקונים רון.

בינואר 2013 נפטרה סבתא רבתא טובה ז"ל בגיל 84. שבע שנים לאחר מכן נפטר סבא רבא יצחק ז"ל בגיל 94. המשפחה מקפידה לקשר בין זיכרון השואה שגרמה סבל רב למשפחתנו, לבין התקומה במדינת ישראל הכוללת תרומה לקהילה וטיולים משפחתיים רבים ומלאי חוויות והיכרות נופי הארץ ושביליה.

הזוית האישית

אפרים: הערכה רבה לעילי נכדי היקר ולמורות הנפלאות: נטע ,גליה ואלה שליוו את עילי ואותי לכל משך התכנית, בלעדיהן לא היינו מגיעים עד הלום. עילי הוא נכדי הבכור ויקר לי כבן.