מאגר סיפורי מורשת

אנו, יהל מאיר, גולדמן רומי ופלוטניק יונתן, תלמידי כיתה  ה/3  בבית הספר נגבה בראשון לציון, משתתפים השנה בתוכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו תיעדנו את הסיפור של דתי שרוני סבתא של יהל מצד אימא שלה.

סבתא דתי שרוני

סבתה דתי נולדה לצבי וליובה פוגל, בשנת 1957, בישראל. הוריה הגיעו לארץ מפולין וליטא, הם עלו לארץ באוניות המעפילים, אחרי שברחו מאימת השואה.

סבתא דתי מספרת על אימא שלה ליובה, סבתא רבתא של יהל

"כשפולין כבשה חלקים מליטא, היו להם בעיות קיומיות, הם היו מפוחדים ורעבים. הם יצאו ליערות לנסות ללקט פיטריות, ניסו לדוג דגיגונים, קטפו אוכמניות ופטל בדרכים – הכל כדי למלא את הבטן, כדי לתחזק את הגוף. סבתא שלי אלקה, כדי לדאוג לאוכל לילדיה היתה יוצאת מהבית עם ספר תורה ביד, לבושה בחלוק ומטפחת לראשה דופקת בדלתות של הפולניות ומציגה את עצמה כמגדת עתידות, כדי לקושש כמה זלוטי או כיכר לחם.

באחד הימים היא חזתה את העתיד לאחת המשפחות, עם ספר תורה הפוך ואמרה שהבן שלהם יחזור, היא רק לא ידעה שהבן של הפולניה נהרג. סבתא ברחה לפני שהספיקו לתפוס אותה. במשך הזמן הם החליטו לברוח מפולין לרוסיה. שם נלקחה סבתא ליובה לעבוד ביערות ולחטוב עצים. היא חטפה שם מכה ברגל וסבלה עד יום מותה. מחוסר אוכל ומזון כל בני המשפחה נפגעו וסבלו כל חייהם מאולקוס.

כשהם עלו לארץ, הם אגרו במזווה אוכל. קופסאות שימורים ולא רק, כל מה שניתן הם אגרו. סבא צבי ז"ל תמיד אמר ושאל: "רוסיה עדיין רודפת אחרייך?" סבתא ליובה תמיד דאגה שבבית יהיה שפע אוכל, מכלום היתה מכינה מעדנים.

מסבתא אלקה ומסבתא ליובה למדנו להסתפק במה שיש, להיות צנועים. ממעט מצרכים להכין מעדנים ולהיות שמחים ממה שיש. סבתא ליובה הלכה לבית עולמה לפני 14 שנה בשנת 2009.

יהיי זיכרה וזכר כל קורבנות השואה ברוך".

סבתא וסבא רבא שלי משפחת שולקין מפולין לפני השואה,

אחות של סבתא זו עם השרשרת (עומדת משמאל נרצחה בשואה)

סבתא דתי מספרת על סבא רבא של יהל – יהודה שרוני

"לזכרו של סבא יהודה שרוני. סבא יהודה נולד כיהודה לנדאו (אביו של יוסי שרוני בעלי וסבא רבא של יהלי) לזיכרו  ולזכר 90 בני משפחתו, כולל אישתו והילדים שנרצחו כולם. הם השאירו בעולם את סבא יהודה לבד. סבא יהודה לא דיבר על השואה, לא סיפר, הוא היה כאוב כל חייו. לא הבין למה רק הוא נשאר ומה הסיבה?

כשעלה לארץ החליף את שם המשפחה מלנדאו לשרוני, כי לא רצה שהעבר הנורא שרדף אותו ילווה את המשפחה החדשה שרצה להקים. במשך השנים הוא נישא לסבתא רבתא תהילה ונולדו להם שלושה ילדים, ומהם נכדים ונינים. סבא יהודה לעולם לא עזב את גבולות ארץ ישראל מבחירה ומפחדים.

ליום ההולדת ה- 75 למדינת ישראל מאחלת חרות, ביטחון, שלום, רוגע ושלווה.

סבא רבא וסבתא רבתא הגיעו מקפריסין למחנה העולים בעתלית. הם חיו שם באוהלים ובמשך הזמן עברו לגור בקראוונים מעץ (הקראוונים נמצאים שם עד היום). משם, לאחר כמה שנים הם עברו ליישוב באר יעקב שהייתה אז מעברה. סבא צבי עבד כנהג אמבולנס והסבתא עבדה כמבשלת במטבח של בית החולים. התגוררנו במתחם של בית החולים. הצריפים שהיו עשוים מפח. בזמנו זה נחשב כבית מפנק, במתחם התגוררו אחים ואחיות עובדי בית החולים. שם נולדתי אני, סבתא דתי,  שם עברה עלי ילדותי עד גיל ארבע."

הורי לובה וצבי פוגל במעברה בבאר יעקב,

אמי עלתה מליטא ואבי עלה מגלינציה – פולין דאז, היום אוקראינה

בתמונה דודי אריה מחבק את סבתא שלי אלקה ינקלביץ שברחה מהשואה בפולין

3/3/90  בתאריך 3.3.1990, הדוד שלי אריה יעקובי ז״ל נפטר מהכשת נחש

ילדותה של סבתא דתיה

לסבתא דתי היתה ילדות טובה ומאושרת וכך היא מספרת: "חייתי בבאר יעקב בצריפים שהיו עשויים מפח. היו חיים טובים, שמחים, עם אנשים טובים. בגיל ארבע עברנו לעיר אחרת לבת ים (שכונה יהודית בשדרות ירושלים שנמצאת בין העיר יפו לבת ים). עברנו לגור בבניין משותף, דירה קטנה שני חדרים והיינו בטוחים שעברנו לדירת פאר. בבניין התגוררו שש עשרה משפחות שהגיעו מכל מדינות העולם: פולין, רוסיה, מרוקו, בולגריה, טורקיה, טוניסיה, רומניה, טריפולי, לבנון וסוריה. בניין מעניין ואנשים מעניינים, שמענו סיפורים על עלייה, למדנו כיצד חוגגים חגים בתרבויות אחרות. היינו הרבה ילדים בבניין ומידי יום היינו מתאספים כולם לשחק משחקי חברה שארגנו ממה שמצאנו. המבוגרים היו שותים קפה ומדברים ואנחנו הילדים היינו משחקים. היינו ילדים שמחים מאושרים והסתפקנו מכל מה שהיה בנמצא.

למדנו מאכלים מכל העולם, למדנו את התרבות ה"קולירנית", למדנו על המנהגים, למדנו שירים והקשבנו לסיפורים. הינו כולנו הולכים לבית כנסת, שומעים תפילות בכל מני סגנונות, כל זה איחד אותנו.

לימים, גדלתי והתחלתי ללכת לבית ספר גבעת התמרים, שהיה בנוי על ראש גבעה שהייתה בו שדרת עצי דקל ועל הגבעה צמחו הרבה כלניות חרציות ורקפות. המורה שלי בכיתה א' הייתה הגברת שרה בילו שהייתה מורה לחיים. אני זוכרת שמי שהפריע לה היא זרקה עליו גיר, או נתנה מכה עם הסרגל בכף יד והייתה מושכת באוזן ומעמידה בפינה וכדי לא להיענש היינו ממושמעים. רק רפי קימחי לא שלט בעצמו וחטף גירים בלי סוף כאלו היו החוויות".

בחג פורים, אני בת שבע – תכננו וחשבנו חודשים מראש. מחופשת ליפנית עם קימונו מהמם שסבתא תפרה לי

אבי, צבי פוגל והנכדה מאיה שרוני – אימא של יהל

אמי לובה עם הנכדה רוני בן דוד – היינו מאד מחוברות. כל יום שלישי עשינו יום אימא ובת והעברנו חוויות

משחקי ילדות

"משחקים שהיינו משחקים בילדות: קלאס, חמש אבנים, דוקים, אחד שתיים שלוש דג מלוח, גולות, מחניים, גוגואים, חבל, תוקע, חמור חדש, גומי, ארץ עיר, סבתא סורגת, פורפרה, רוגטקה, שלוש מקלות ועוד. לדוגמא: משחק גומי: היינו יורדים עם גומי, צועקים לילדים האחרים לרדת לשחק: "שושנה תרדי! איציק תרד!" – כך לכולם. התאספנו כולנו והתחלנו לשחק ולהוציא אנרגיה. מי שנפסל יצא מהמשחק והעלנו את הגומי כדי להקשות".

חגי ישראל

"חודש לפני חגי תשרי, פסח ושבועות הרגשנו שמחים והתחלנו בהכנות. צבענו את הבית בצבע לבן שיראה נקי וחדש. סידרנו ארונות מטבח, בגדים וספריות.

חלונות ותריסים היו מצוחצחים, כל המפות והמפיות עברו ניקוי יסודי ועמילן כדי שכל המפות יראו מבריקות. כל הוילונות עברו כביסה והשטיחים היו תלויים על המעקה, עברו ניקוי יסודי עם חובט שטיחים, מברשת הברשה וחומץ. בסיום היו מגלגלים את השטיחים וממתינים לערב החג כדי לפרוש מחדש.

היינו הולכים לקנות בגדים חדשים ונעליים והכל חדש.

סבתא אלקה היתה תופרת לי בגדים, בכל חג מרכזי זכיתי בכל הטוב הזה מעשי ידייה להתפאר. את החגים היינו חוגגים אצלנו בבית הקטן שקיבל את כולם באהבה. או במושב בצרה אצל סבתא.

אני זוכרת שולחנות ארוכים עם מפות ומפיות צחורות, כל הבית עם התרגשות לחג עם המשפחה המורחבת, מאכלים, צחוקים, סיפורים, מתנות, הכל מלווה אותי עד היום ולנצח.

מנהגים של פעם שנעלמו. היום לא צובעים בכל שנה את הבית. לא קונים בגדים חדשים בכל חג. לא משחקים באגוזים בפסח. לא שולחים איגרות ברכה לראש השנה. לא עורכים בשבועות תהלוכות עם סלסלאות וביכורים. המאכלים בשולחן החג השתנו היות ואנו מחותנים עם משפחות מעורבות, לומדים אחד מהשני, מאכלים, שירים, טקסים וזה מרענן".

טיולים והכרת ארץ ישראל

"אני זוכרת את הקופה הכחולה של קרן קיימת לישראל מונחת קבוע על השולחן של המורה. מידי שישי היינו תורמים לקופה כל אחד כפי יכולתו. את הכסף שנאסף תרמנו לקרן קיימת לישראל. בכסף נטעו עצים ויערות. ליערות הללו נסענו לטייל עם אבא ואמא וצעדנו להכיר את המקום.

פעם בשנה היינו יוצאים לשבוע קמפינג ברחבי הארץ בילינו ועברנו חוויות לכל החיים. היום הילדים שלי והנכדים שלי יחד עם סבא יוסי מטיילים בארץ לאורכה ולרוחבה. אני אוהבת שכולם יוצאים לטייל, לומדים על הארץ, הישובים, יערות, ערים בצפון הרחוק ובדרום, ישנים בשטח עם אוהלים בדיוק כפי שאני חוויתי. זה ממלא אותי באושר גדול.

השבט שלי: (משמאל לימין) אני, בתי רוני בן דוד, ניב הנכד, יוסי בעלי, יובל שרוני בני, איל חתני, אבי בן דוד חתני השני. (למטה משמאל לימין): שקד, אדווה הבת של רון ואבי יהל, ראם בן דוד ותלמה.

מצלמת מאיה אימא של יהל

קישור לסרטון – דתי שרוני – על חשיבות העברת סיפור השואה מדור לדור

הזוית האישית

יהל: למדתי מהסיפור שסבתא שלי דתי, גרה בילדותה במגורי בית החולים. למדתי שסבא וסבתא שלה עלו מקפריסין לישראל. למדתי על החיים במעברה, היא חייה בצריפים העשויים מפח. למדתי על הלימודים שלה, מי שהיה מפריע למורה בשיעור היא הייתה זורקת עליהם גירים.

יהונתן: למדתי שצריך לשמוח ממה שיש לך ולהגיד תודה.

נועה: למדתי מהסיפור דברים על השואה ולמדתי על משחקים ישנים שבחלקם משחקים גם היום.

רומי: למדתי שסבתא דתי גרה במגורי בית החולים. למדתי שהמורה שלה זרקה על מי שדיבר בכתה גירים.