מאגר סיפורי מורשת

שמי שאול אשכנזי, נולדתי באלכסנדריה שבמצרים בתאריך 1.11.1941. עיברתו את השם שלי מערבית (שחדא) לשאול.

משפחתי הגרעינית כללה חמש נפשות – אבא, אימא, אחי, אחותי ואני. לאבי הייתה רפת עם 30 פרות (ג'מוסים) ומחלבה. בכל יום היו חולבים את הפרות ומביאים את החלב למחלבה, שם אבי היה עושה מהחלב גבינות רבות. כשהייתי בן 4 אבי נסע לישראל לבדוק אפשרות מעבר לחיות בישראל. לאבי היתה אזרחות אנגלית ולא היתה לו בעיה להגיע לארץ ישראל (פלסתינה של אז). שנה לאחר מכן, בשנת 1946, אבא קרא לנו להצטרף, מאחר שלא היה לנו דרכון אנגלי היינו צריכים להתגנב לארץ. קנינו כרטיסים לרכבת לכיוון ביירות בכוונה לרדת ברחובות, שם אבא חיכה לנו. במהלך הנסיעה ברכבת אימא תפרה לנו כיסים במעילים ושם שמנו כסף שהברחנו ממצרים. אימא מאד פחדה שהאנגלים יעצרו אותנו ולא יתנו לנו לרדת ברחובות, מה גם שישב לידינו ערבי ומאד התעניין לאן אנו נוסעים. למזלנו הוא ירד לפנינו בעזה.

הגענו לרחובות שם אבא אסף אותנו במונית שרכש (הוא התפרנס מנהיגה במונית). את הנסיעה לירושלים איני זוכר, אך הגענו לבית של דודתי (אחות של אבא) שם גרנו בצפיפות רבה עד סוף מלחמת השחרור. לאחר המלחמה המשפחה עברה לבית ערבי במערב ירושלים שהדיירים בו ברחו לירדן. בבית זה ברחוב משה הס 2  התגוררתי עד גיל 12 ובו נולדו לי עוד שני אחים – אח ואחות.

מול הבית היה סניף של הנוער העובד, ואני כילד שהלך עם כיפה ולמד בבית ספר דתי, הצצתי לפעולות של הילדים בנוער העובד. באחת ההזדמנויות ספרה לי אחת המדריכות על הקיבוץ, כששאלתי אותה איך אפשר להגיע לקיבוץ היא אמרה לי שמקבלים לשם ילדים מעליית הנוער אך רק מגיל 13 ומעלה. הלכתי הביתה ושיניתי את השנה בתעודת הלידה שלי מ-1941 ל-1940 וכך הצלחתי להגיע לקיבוץ, למרות שמנהל בית הספר שלי, חכם נתן, ניסה לשכנע את אימא שלא תאשר לי ללכת לקיבוץ.

משפחתי הגרעינית

תחביבים ומנהגי ילדות

כשהייתי ילד שחקתי בעיקר כדורגל עם ילדי השכונה ומאוחר יותר עברתי לכדורסל. בנוסף לזה היה לי ועדיין יש לי אוסף בולים גדול. למדתי בבית ספר דתי אך לא אהבתי זאת. מה שזכור לי מימים נוראיים אלו הוא שקמתי כל בוקר בשעה 4:00 לקרוא סליחות בבית הכנסת. אהבתי בתור ילד לשחק חמש אבנים וגולות. אחד המשחקים שזכורים לי היה מרדף שבו צריך להסתתר, וכאשר היו מגלים את את מי שהסתתר, היה צריך לצעוק hold. פעם אח שלי מצא אותי על עץ תות והוא צעק "hold"- הרמתי את הידיים, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי מהעץ.

האירוע השמח ביותר מתקופת בגרותי הוא שבגיל 16 עבדתי בדיג. במקום ללמוד היינו יוצאים לשבוע בים ואז כאשר יש סערה היינו בורחים לקפריסין. זה היה כיף גדול להיות בגיל 16 בקפריסין .

לימודים

עזבתי את מצרים בגיל 5, הגענו לארץ ברכבת בשנת 1946, וישר הוכנסתי לבית ספר דתי של יהודי חלב. אני זוכר שכבר בגיל זה היו לי השגות על הדת, אך למרות זאת לאחר שסיימתי ללמוד בכיתה הייתי הולך למסגרת של ישיבה שבה למדנו רק דת ובעיקר גמרא. בבית הכנסת הייתי מחוייב בתקופת הימים הנוראים לקום ב- 4:00 בבוקר כדי לקרוא סליחות. בשנים אלו כבר הייתי עצמאי וברחתי מלימודי התורה ואחרי גמר בית הספר הייתי הולך לעבודה למכור עיתונים או לעשות משלוחי פרחים. מעבודות אלו היו הרווחתי דמי כיס ואפילו נתתי לאימא שלי כדי לעזור בכלכלת הבית.

כשהייתי בן 12 הצלחתי לעזוב את הבית (אין ספק שבעזיבתי גם תרמתי לכלכלת הבית, לאימא היה פה אחד פחות להאכיל ולהלביש), ולהגיע לקיבוץ. שם למדתי וסיימתי את התיכון. מאחר שבימים של אז לא עשו בגרות בקיבוץ, עשיתי שנת מכינה על מנת להתקבל לאוניברסיטה.

בתקופת הקיבוץ

לאחר שנים, הקיבוץ החליט לאפשר לי לימודים לתואר שני בארה"ב וזה אולי הדבר הטוב ביותר שקרה לי כמבוגר – התקבלתי ללימודי תואר שני לאוניבסיטת M.I.T  בבוסטון ארה"ב.

בגרות

תקופת הבגרות היתה מבחינתי התמודדות מתמשכת עם חיים ללא הורים. הייתי תלמיד מעל הממוצע אבל לגדול ללא הורים לא היה פשוט. אין ספק שהספורט, בעיקר הכדורסל עזר לי להתגבר על מחסורים רבים.

עם קבוצת הכדורסל שלי

תפקידים ומקומות עבודה

כאשר השתחררתי מהצבא עבדתי בחקלאות – במטעי בננות, כותנה וגידול אספסת. בזמן עבודתי בחקלאות למדתי להדריך טיולים וחלק מעבודתי הייתה הדרכת טיולים. בסביבות גיל שלושים, כאשר סיימתי את לימודיי וחזרתי לקיבוץ, התחלתי לנהל את הקיבוץ ובעצם מאז ועד היום הזה, שכבר מלאו לי שמונים שנה, אני עוסק בניהול. ברוב השנים נהניתי מאד מתפקידי, בעיקר לאור ההצלחה שהביאה עבודתי לקיבוצים שבהם עבדתי. כיום אני דירקטור במספר רב של מפעלים.

בעת עבודתי

משפחה

לצערי את רוב ילדותי ביליתי מחוץ למשפחתי, ולכן חוץ מחג הפסח לא זכורים לי חגים נוספים בחיק המשפחה. אולם לילדיי חגגנו בקיבוץ את כל החגים בדרך מאד יפה. החגים המרשימים ביותר בקיבוץ (הן בגנים והן בביה"ס) הם חגי החקלאות – שבועות, סוכות וגם פסח.

לאחר שנולדו נכדיי הנהגנו כמה מסורות. ביום הולדתי שהיה בתקופת החלמוניות היינו יוצאים לטבע לראות את פריחת החלמוניות משדה בוקר  לירוחם, הר תבור והר מירון וכמובן להר חזק ברמת הגולן. כל שנה היינו מגלים מקום חדש ומטיילים אליו. השנה ביום הולדתי השמונים כל המשפחה המורחבת נסעה לצפון, כולל הילדים והנכדים, וחיפשנו חלמוניות בהר מירון.

ארועים מיוחדים

אין ספק שבשמונים שנה עוברים אירועים רבים ומכוננים. ההחלטה ללכת לקיבוץ לילד בן 12 היה אירוע כזה. גם ההשתתפות בשתי מלחמות ישראל – מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור היו אירועים מכוננים וקשים שבסופם קיבלתי דרגת סגן-אלוף ופיקוד על גדוד. אני חושב שגם בעבודתי בעשרים השנים האחרונות, שכללה הובלת מפעלים להצלחה וסיוע בהוצאת קיבוצים ממצב כלכלי כושל, גרמו לי להרבה סיפוק.

אך מעל לכל – הולדת שלושת נכדיי ונכדתי הקטנה הם אירועים מאד מכוננים בשבילי.

צבא ומלחמות

לצבא התגייסתי בשנת 1959 ושירתי בחיל התותחנים. בשלוש שנים אלו עברתי קורס מפקדי כיתות, ואחר כך קורס קצינים. בתקופה זו השתתפתי בשתי מבצעים של הצבא, בנוקב ותאופיק בשולי רמת הגולן. בשנת 1962 השתחררתי מהצבא והשתתפתי בשלוש מלחמות: מלחמת ששת הימים מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. במלחמת יום כיפור אוהד (הבן שלי, אבא של רון) היה בן שנה וחצי, ואני זוכר שכאשר באתי אחרי חודש של מלחמה הביתה פגשתי את אוהד והוא זיהה אותי למרות שהייתי מלוכלך ועם זקן שחור. בששת הימים הייתי מפקד פלוגה וביום כיפור קיבלתי את תפקיד מפקד הסיור של הגדוד. השתתפתי במלחמת לבנון ברמת הגולן כגיבוי והגנה נגד הסורים, במלחמה זו הייתי מפקד גדוד וקיבלתי סגן אלוף, ובגיל 52 שוחררתי מהמילואים.

סבתא מספרת שאני לא אוהב ולא אהבתי לדבר על המלחמות בהן השתתפתי כי היו אירועים קשים עם פצועים. כשהייתי ברמת הגולן שלושה חודשים אחרי מלחמת יום כיפור הגדוד שלי היה פרוס במובלעת (40 ק"מ מדמשק). אני זוכר שהיה חורף וירד המון גשם ושלג והגדוד היה מוצף בכ-20 ס"מ שלג, ואז בשעה 12 בצהריים קיבלנו הוראה להוציא את הגדוד מהשדה לכביש. לקח לנו להוציא את הגדוד 200 מטר 14 שעות ורק ב- 2:00 בבוקר היינו מוכנים לתזוזה, ומאז אני לא אוהב שלג.

בעת שירותי הצבאי

תעודת השחרור של שאול

פעילויות מיוחדות ועבודה

נסעתי לח"ול המון פעמים. הפעם הראשונה הייתה בגיל 16, אז היה הסיפור על קפריסין – בזמן סערה ספינת הדיג שעבדתי בה לחופי תורכיה הייתה בורחת לנמל בקפריסין ואז היינו עוגנים בנמל ויוצאים לטייל עד שוך הסערה, מטיילים בהרים ובנמלים. בפעם השנייה זה היה אחרי מלחמת ששת הימים, אני אחי וחברים נוספים הפלגנו לאירופה על סיפון אונייה, ישנו בשקי שינה. זה היה טיול עם מעט כסף. כאשר הגענו להולנד נגמר לנו הכסף ואז התחלנו לעבוד ולעשות כסף כדי להמשיך בטיול.

ביום שחזרתי מהטיול פגשתי חברה שלי מהקיבוץ הולכת עם נערה בלונדית עם שער ארוך שאלתי אותה מי הנערה היפה הזו. היא אמרה לי שהיא הגיעה למעגן מיכאל במסגרת הכשרה של הנח"ל, כך פגשתי את אישתי ניבה בפעם הראשונה. בשנים 1975 עד 1980 הייתי מנהל מנפטה ואז נסעתי בעניני עבודה לארצות הברית שלוש פעמים. בשנת 1981 כאשר היו לנו שני ילדים נסענו (אחי שלמה, אתי אישתו, אשתי ניבה ואנ ) לטיול בארצות הברית ל- 42 ימים. אז חשבנו שזו תהיה פעם אחרונה שניסע לחו"ל, אך חמש שנים אחר כך, בשנת 1986, יצאתי ללימודי תואר שני במנהל וכלכלה באוניברסיטת M.I.T בבוסטון ארה"ב עם שלושה ילדים כולל אבא של רון שהיה בן 14.

בסיום לימודיי

חזרנו מהלימודים ואז התחלתי לנהל את פלסאון. בעשר שנות הניהול הקמנו חברות באנגליה, צרפת, הודו, ברזיל, מקסיקו ועוד. בכולן הייתי בהקמה וביקרתי בהן הרבה מאוד פעמים. לאחר עשר שנות ניהול עברתי להיות יו"ר פלסאון לעוד עשר שנים ובנוסף יו"ר בהרבה מפעלים קיבוציים ופרטיים כגון- אלכם – ברעם, גולן – שער הגולן, טלדור – עין דור, קוטלב – חניתה, מיטרוניקס- יזרעל ועוד…

הים בגיל 80 אני עדיין דירקטור בשער הגולן וברמאון.

במסגרת עבודותיי

הקמת משפחה

כמו שנאמר קודם, ביום שחזרתי מטיול בחו"ל פגשתי את ניבה שהייתה נערה בת 18 ואני בן 26 בדרך לחדר האוכל בקיבוץ. זה היה בשנת 1968 ושנתיים אחר כך נישאנו בחדר האוכל בקיבוץ כאשר היא בת 20 ואני בן 28.

עם בת זוגי, מימין: ביום נישואינו

אוהד אבא של רון נולד בשנת 1972 (ערב ראש השנה), שנתיים לאחר נישואינו. בשנת 1975 נולדה הילה ובשנת 1984 נולדה בת הזקונים מרב. ניבה היתה בת 34 ואני 42.

היום אוהד, אבא של רון, נשוי למירי ולהם עוד שני בנים: אלון הבכור, יובל האמצעי, וכמובן רון. כולם גרים בהרצליה, אוהד ומירי עובדים באמדוקס. הילה בעלת תואר דוקטורט בארכיאולוגיה ועובדת ברשות העתיקות, ומרב הקטנה נשואה לבן, אימא למיה בת החמש, גרה ועובדת בפייסבוק בניו-יורק. אנחנו גרים עד היום במקום היפה בין כרמל וים, מעגן מיכאל.

כמשפחה אנו  נפגשים הרבה –  פעם בשבוע כאשר כולם בארץ ומספר פעמים בשנה כל המשפחה כולה יחדיו מתכנסת לחג במשותף, לפעמים גם חלק מאחי משתתפים. את חג הפסח וימי הולדת מיוחדים אנו חוגגים בדרך כלל בצימר. בשנת 2020 החלטנו לחגוג בוילה ביוון, קנינו כרטיסים אך הקורונה טרפה את הכל וזה בוטל. הסתפקנו בוילה בצפון הארץ.

מנהגים היום

היום אני בן 80 פלוס. אני שומר על  שגרה די קבועה: יום בשבוע אני דירקטור בשני מפעלים, אחד של קיבוץ שער הגולן ואחד של מושב רם און. יום בשבוע  אני מקדיש לביקור של הנכדים שלי. יום בשבוע אני בחוג נגרות ואני בונה לילדיי ולנכדיי רהיטים שונים, כגון ארונות קטנים, שולחן מתקפל וכוורת מדפים.

בימים פנויים אני מטייל מהצפון עד הדרום.  אני מטייל בעיקר בחורף ובאביב ועוקב אחרי פריחות החלמוניות, הכרכומים, הסתווניות, החצבים והנרקיסים בסתיו ובתחילת החורף, וכלה באיריסים, פרגים, כלניות, צבעונים ועיריות בסוף החורף ובאביב. ארוחת הבוקר די קבועה, פרלמנט זוטא עם חברים וקצת פעילות בקיבוץ.

מימין: כוננית כוורת ששאול בנה להילה, מרכז ושמאל: טיולי הפריחה של שאול

הזוית האישית

סבא: היה כיף כל שבוע לשבת עם נכדי רון ולספר את סיפור חיי, ילדות, צבא ולימודים אקדמיים, למרות שכתבתי על זה ספר אוטוביוגרפי.

רון: היה נחמד וכיף להעביר עוד זמן בשבוע עם סבא ולהקשיב לסיפורו על ילדות, ספורט, צבא, עיסוקי עבודה ומשפחה. אני מקווה שנמשיך להיפגש המון.