מאגר סיפורי מורשת

שמי הרצליה ובזמן שהסיפור התרחש שם משפחתי היה לימוני. בקיץ של שנת 1973 סיימתי את התיכון ועמדתי להתגייס לצה"ל בסוף דצמבר של אותה שנה. בחודש אוקטובר, כחודש וחצי לפני יום הגיוס שלי, פרצה מלחמת יום הכיפורים. מלחמה זו הייתה אחת המלחמות הקשות ובה היה איום ממשי לקיומנו. אחותי הבוגרת גויסה למילואים והוצבה בסיני בבונקר של חיל המודיעין. אבא שלי, שהיה מ"פ, גייס את עצמו כמתנדב ואני, כמי שקיבלה חינוך ציוני וגדלה על אהבת הארץ, הרגשתי שגם אני חייבת לעשות משהו.

חברה שלי, שכבר הייתה חיילת ופונתה מסיני, הציעה לי להצטרף אליה כמתנדבת בבית החולים תל השומר בו אושפזו מאות פצועי מלחמה. בעוד שחברתי הוצבה בבית החולים כחיילת, אני הגעתי אמנם איתה, אך על דעת עצמי, ולא טרחתי לספר כי אני עדיין לא התגייסתי. איש לא חשב שאני אינני חיילת. חברתי השאילה לי מדים וכך הייתי מופיעה בבית החולים מדי יום ביומו ומעבירה בו שעות רבות בעזרה לצוות. העבודה הייתה רבה וקשה ואפילו לא עלה בדעתי שאני עושה דבר שאינו חוקי.

כמה שבועות לאחר תום המלחמה ובמסגרת חילופי שבויי המלחמה בין ישראל למצרים – נקבע תאריך לביצוע חילופי השבויים. חיילינו שנפלו בשבי הועלו על מסוקי צה"ל בגבול מצרים בסיני והועברו ישירות לבתי החולים על מנת להגיש טיפול לכולם – הן לפצועים והן לאלה שלא נפצעו, אך צריך היה לבדוק את מצבם הפיזי. תל השומר הינו בית חולים צבאי ולכן חיילינו השבויים ששוחררו הגיעו אליו.

ביום בו חזרו השבויים, כל בית החולים עמד בציפייה מסביב למנחת המסוקים על מנת לצפות ברגע המאושר הזה. האנשים טיפסו על גגות הביתנים אשר היו בזמנו מחלקות האישפוז, על כל גבעה או עץ על מנת לא לפספס רגע מן המעמד הזה. ההמתנה הייתה מהולה בדאגה שחילופי השבויים יתבצעו ללא הפרעה יחד עם התרגשות ושמחה לחזרת של חיילינו לביתם.

המסוקים נחתו לקול תשואות ומחיאות הכפיים של הקהל ואני בתוכם. לא היה אדם שלא בכה למראה דלתו האחורית של המסוק אשר נפתחה ומתוכה החלו החיילים לצאת אל רחבת המנחת. הפצועים יצאו ראשונים נישאים באלונקות אל האמבולנסים והיו שישבו בכסאות גלגלים או שנעזרו בקביים. לבסוף ירדו מן המסוק אלו שהיו עצמאים לרדת בכוחות עצמם. אבל השמחה הגדולה טשטשה כל עצבות פצע או כאב. כולנו ידענו את המשמעות של השחרור מן השבי והחזרה הביתה לאחר מלחמה כל כך קשה. עבורי זה היה סוג של "מעמד הר סיני". משהו קדוש ונשגב. ידעתי שאני חווה מעמד היסטורי. סיפור חשוב בתולדות המאבק שלנו על מדינתנו.

המראות והצלילים נחרטו עמוק בזכרוני ויום אחד, באחת מן תוכניות הדוקומנטריות בטלוויזיה  – זכיתי לחזור ולצפות במעמד הזה.

נשארתי לעבוד כמתנדבת בבית החולים עד סמוך מאוד לגיוסי לצבא. למרות שהעובדה כי אינני חיילת עדיין יצאה לאור – איפשרו לי להמשיך בהתנדבות. עד היום אני מרגישה כי בתקופה ההיא הייתי משמעותית בדרך שלא יצא לי להיות מאז.

מאלבום התמונות המשפחתי – הסבים והסבתות של עומר

עומר בינקותו עם אביו

הזוית האישית

הרצליה: נהנתי מאוד להשתתף בתכנית. הצלחתי לראות את חיי באור אחר כאשר סיפרתי לעומר את סיפורי וסיפור המדינה השזור בו. לולא התכנית, ספק אם עומר היה שומע ממני כל כך הרבה עלי ועל הדורות של הסבים והסבתות שלו כמו גם של הסבא רבא והסבתות רבתא שלו.

עומר: אהבתי מאוד את תכנית הקשר הרב דורי. למדתי הרבה דברים על משפחתי- נגיד, למדתי שאני דור חמישי בישראל או איך ההורים שלי נפגשו ועוד הרבה דברים אחרים… בקיצור אני ממליץ על תכנית זו שמלמדת המון וגם מקשרת בין נכד לסבא/סבתא.