מאגר סיפורי מורשת

שמי סוון אמיל בר. נולדתי בשבדיה ,פירוש השם סוון זה "איש צעיר" בשבדית.

אמא שלי קראה לי בשם הזה כהוקרה לשבדיה שקיבלה אותה ואת אבא שלי לגור בה, אחרי מלחמת העולם השנייה. אמיל, השם השני שלי על שם סבא שלי מצד אמא שנספה בשואה. השם בר (BEER) פירושו דב בצ'כית. זהו השם המקורי של משפחתי.

אני בן בכור ויש לי אחות שצעירה ממני בשלוש שנים. אחותי נשואה לישראלי והם גרים בשבדיה.

גדלתי בפרבר של שטוקהולם, עיר הבירה של שבדיה שקוראים לו STUVSTA. גרנו בבית גדול שבנוי מעץ, והייתה לנו חצר עם הרבה עצי פרי. היה לי חדר משלי, עם כניסה נפרדת. אנחנו היינו המשפחה היהודית היחידה בפרבר שלנו, ובחגים הגדולים הלכנו לבית הכנסת הגדול של שטוקהולם.

חפץ הזכור לי במיוחד היה הפסנתר שלנו. למדתי לנגן עליו מגיל שבע ואני הייתי היחידי במשפחה שניגן עליו. מעל הפסנתר היו תמונות של כמה מלחינים מפורסמים, כמו מוצרט, בטהובן ובאך. תחביבי היו: ניגון על פסנתר, קלידים וגיטרה. אפילו הייתה לי להקה מאז גיל חמש עשרה והופענו באירועים. עוד תחביב היה צילום ופיתוח תמונות בשחור-לבן.

כשהייתי בערך בן שתיים עשרה, גרנו בכפר קטן. אנחנו היינו היהודים היחידים בכפר הזה, אבל רציתי להיות כמו כולם – נוצרי. לכן, כשהדלקנו נרות בחגים, דאגתי שלא יהיה ניתן לראות אותם דרך החלון. איך יכולתי להסביר לחבריי למה אנחנו מדליקים נרות? לכן תמיד דאגתי שלא יראו את הנרות מבחוץ, ותמיד הזזתי אותם עמוק אל תוך הבית. הפעם היחידה שלא הזזתי אותם היה בחנוכה. למה? בגלל שחנוכה מתקיימת באותו זמן כמו חג המולד, ולכולם היו נרות בחלון בתקופה זו. לכן, החברים והשכנים בטח חשבו שגם אנחנו היינו נוצרים כמוהם.

בזמן שהייתי סטודנט לתואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת שטוקהולם, עבדתי כנהג אוטובוס בסופי שבוע וחופשות. עבודה זו הייתה בסופי שבוע ובחופשות ולכן התאימה לי בתור סטודנט. אהבתי להיות נהג אוטובוס. עבדתי כנהג אוטובוס שנתיים, במשך הלימודים שלי באוניברסיטה. אחרי זה המשכתי ללמוד לתואר שני ושלישי בביולוגיה, ונהייתי פרופסור לבוטניקה ימית.

זכור לי שבילדותי היינו מטיילים הרבה ומגיעים לישראל בקיצים לבלות.

.בשנת 1972 כשהייתי בן עשרים ושלוש, ולמדתי באוניברסיטת שטוקהולם, ישבתי יום אחד עם חבריי בפארק של האוניברסיטה ושתינו קפה, הגיע עוד חבר ואמר "שמעתם שמחבלים הרגו כמה ספורטאים יהודים במינכן?" לצערי חבר אחר ענה "טוב, סוף סוף הפלסטינאים עושים משהו נגד היהודים האלה". אחרי המקרה הזה החלטתי לעלות לארץ.

עליתי לארץ בשנת 1973, הייתי בן עשרים וארבע ועליתי לבד. הגעתי לאולפן בקיבוץ שפיי,ם ולמדתי שם עברית. אחר כך התחלתי ללמוד לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. שירתי שנה וחצי בהנדסה קרבית עם עולים חדשים אחרים.

הכרתי את אשתי יהודית דרך חבר באוניברסיטת תל אביב, שהיה השותף שלה בדירה. התחתנתי בשנת 1975 כשהייתי בן עשרים ושש. החתונה הייתה באולם חתונות בנתניה. אמא שלך נולדה כשהייתי בן עשרים ושבע ודוד שלך נולד כשהייתי בן שלושים. אני עכשיו בפנסיה כפרופסור אמריטוס של אוניברסיטת תל אביב. עבדתי רוב חיי כחוקר ומרצה באוניברסיטת תל אביב.

השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה ב-1982 כחייל מילואים, אחרי שאמא של אדם כבר הייתה בגן. מאוד התגעגעתי לבת שלי (שהיום היא אמא שלך) ולאשתי (סבתא).

בילדותי רציתי להיות טייס. אבל התבגרתי והתחלתי להתעניין בביולוגיה. אך בכל זאת יש לי רשיון טייס למטוסים קטנים.

הבת שלי (אמא של אדם) חזרה לגור בארץ אחרי חמש עשרה שנים בשבדיה (שם אדם ואחיו נולדו). הבן שלי יהונתן גר בפלורידה, בארצות הברית. אני מתגעגע אליו. יש לי בת ובן. שני נכדים, וכשאני בארץ, אני גר באותו הקיבוץ של הבת והנכדים שלי. לאחר הפרישה לא אימצתי מנהגים חדשים, אבל אני נהנה מהתחביבים שלי שהם מוזיקה, צילום וטיולים בעולם.

היה לי חלום לשוט באוקיינוסים בסירת מפרש ובגיל ארבעים עשיתי קורס שייט בינלאומי, והגשמתי את החלום. שטתי באוקיינוס ההודי, בים התיכון בים סוף, וגם בים הבלטי ובאוקיאנוס האטלנטי.

סבתא יהודית ואדם בר

סבא סוון ואדם

הזווית האישית

סבא סוון: אומנם אני מבלה הרבה זמן עם אדם, אבל אף פעם לא יצא לנו לדבר על העבר שלי, וזו הייתה הזדמנות טובה לעשות את זה.

אדם: נהניתי מאוד בפרויקט, בעיקר ללמוד על העבר של סבא שלי, וללמוד עליו ועל המשפחה שלי דברים שלא ידעתי.