מאגר סיפורי מורשת

שמי דני שגיא, יליד שנת 1947 – מחנה המעצר קפריסין

הורי, לאה וראובן שיקלושי, הם ניצולי שואה ילידי הונגריה. עם סיום מלחמת העולם השנייה הם נאספו על ידי שליחי ארץ ישראל והוסעו ברכבת יחד עם רבים אחרים לכפר בשם קישזומבור (kiszombor) בגבול רומניה-יוגוסלביה דאז. שם הם חיכו לרכישת אניות שיובילו אותם לארץ ישראל.

בתאריך 5 בנובמבר 1946 הפליגו הורי על סיפון אוניית המעפילים "כנסת ישראל" מנמל באקאר (Bakar) ביוגוסלביה. המסלול המתוכנן כלל הפלגה דרך הים האדריאטי והים היווני לאיי יוון, ומשם דרך הים האגאי לחופי ארץ ישראל. אחרי מסע ימי רצוף תלאות, שנמשך כשלושה שבועות, האנייה נלכדה במבואות חיפה על ידי הצבא הבריטי. לאחר מאבק קשה נכנעו נוסעי האונייה, והורי נאלצו לרדת ממנה בנמל חיפה ולעלות מיד על אנייה אחרת שהובילה אותם למחנות המעצר בקפריסין. אמי כבר נשאה אותי ברחמה באותו זמן.

אני, התינוק עם הורי במחנה המעצר בקפריסין, המחנה בו נולדתי – 1947

בתאריך 28 במאי 1947, היא ילדה אותי במחנה המעצר בקפריסין, שנקרא מחנה "חורף 64". בהמשך אותה שנה, 11 חודשים אחרי הגעתם לקפריסין, הורי קיבלו הזדמנות נוספת לעלות ארצה בזכות קדימות שניתנה להורים לתינוקות, כלומר בזכותי! עם הגעתנו לארץ, עברו הורי לקיבוץ דגניה ב'. קיבוץ שהוקם ע"י החלוצים בעמק הירדן. אחרי שהות קצרה בקיבוץ דגניה ב', שם למדו הורי על החיים בקיבוץ, עברנו שלושתנו לקיבוץ מצובה שבגליל המערבי.

 עם הורי בארץ ישראל

 עם הורי בקיבוץ

כשהייתי כבן שלוש או ארבע, אמי עזבה את הקיבוץ ונעלמה. מאז לא ראיתי אותה שוב. אין צורך להרחיב על הקשיים שחוויתי כילד שננטש על ידי אמו. אבי ששרד כאמור את זוועות השואה לא ידע כיצד לנהוג בי. הוא כמעט לא סיפר לי דבר על קורותיו במהלך המלחמה ועל אמי סרב לחלוטין לדבר. לאורך שנות ילדותי ונערותי לא הצלחתי לחלץ מאבי מידע נוסף. הוא אסר עלי לשאול על אודות אמי, לא כל שכן לחפש  אותה. חלמתי לצאת למסע חיפושים אחרי הצבא, אבל בסופו של דבר בחרתי להתחשב ברצונו של אבי, שבינתיים נישא מחדש והוליד ארבעה ילדים נוספים, ולהעמיד פנים שהשלמתי עם המצב כפי שהוא.

 אמי זיכרונה לברכה, בצעירותה

בשנים הבאות התחתנתי והקמתי משפחה. לי ולאשתי זיוה, נולדו שני ילדים, השקעתי את זמני ומרצי בגידולם ובעבודה בענפי הקיבוץ והחלום למצוא את אמי ולהבין את נסיבות היעלמה נדחק ונדחה במשך שנים, על אף שביני לבין עצמי השאלות הוסיפו לנקר. בשנת 2009, סמוך לגיל פרישה, חליתי בסרטן מסוג מיאלומה נפוצה. השנים שאחרי הגילוי הוקדשו לטיפולים ולבדיקות. לשמחתי טיפולי כימותרפיה והשתלת מח עצם בבי"ח בלינסון הביאו לבסוף לנסיגת המחלה. כיום, 13 שנים אחרי האבחון הראשוני, אני בריא.

תמונה של הלב החצוי שלי 

 בהרצאה – מספר את סיפורי – משא חיי 

סגירת מעגל – הביקור במחנה המעצר בקפריסין

בשנת 2017 נתקלתי אגב דפדוף בעיתון בידיעה על משלחת של ילידי מחנות המעצר בקפריסין שחוזרים לבקר במחנות בהם נולדו. נרשמתי מיד למשלחת וכך הגעתי למחנה בו נולדתי, שבו נותר היום צריף אחד בלבד. כשביקרתי בצריף הזה חוויתי רגע רוחני יוצא דופן, ששינה את התפיסה שלי לגבי אמי וההשלמה עם הנתק ממנה. חזרתי הביתה נחוש לחפש עד שאמצא אותה. אבי כבר לא היה אז בין החיים וכך גם חברי קיבוץ אחרים בני דורו, וזמן רב חיפשתי אחרי קצה חוט שיוביל אותי למידע על אודותיה.

בשנת 2018 שבתי לקפריסין כדי לקבל תעודת לידה קפריסאית משלטונות קפריסין ולסגור מעגל. במהלך השנה הזו התחקיתי אחרי דמותה של אמי, סיפור חייה וקורותיה מהיום בו נעלמה ואילך. את הסיפור שגיליתי פרסמתי בספר "משא חיי" שראה אור בשנת 2019.

ספרי  – משא חיי

נכדינו (משמאל לימין): אורי, אלי, עומר, עופרי, עמית ורוני

נכדינו

הזוית האישית

דני שגיא: נכדי הבוגרים מכירים את סיפור חיי, תיעוד סיפורי ישמר עבורם לדורות הבאים. אני ממשיך לתת הרצאות בפני תלמידים בבית ספר, לספר את סיפור חיי, המהווה פרק חשוב בהסטוריה של עם ישראל, סיפורם של הורי, ניצולי שואה, ששרדו, בנו משפחות חדשות ועלו לישראל – בזכותם אנחנו פה היום!