מאגר סיפורי מורשת

שמי ינון, במסגרת שיתוף פעולה בין התאחדות הסטודנטים לבין תכנית הקשר הרב דורי, תיעדתי את מרסל איבגי ז"ל ואני מעלה את סיפורה אל מאגר המורשת. הסיפור סופר על ידי ראיונות אישיים שיתקיימו עם בני משפחתה, שני בנים ובת של מסעודי איבגי.

מרסל מסעודי איבגי ז"ל לבית כנפו נולדה בשנת 1938 בעיר אסואירה שבמרוקו. המשפחה עלתה לארץ במאי 1962.

במרוקו

למרסל מסעודי אין תאריך לידה מדויק, הם גדלו בכפרים במרוקו. אחר כך הם עבור לאסואירה במרוקו, העיר של הדגים, אחר כך עברו הם עברו לקזבלקנה, הם חיו שם כמה שנים ומשם הם עלו לארץ.

מסעודי ויצחק התחתנו בגיל צעיר והם גרו בבית עם ההורים. הם התחתנו בגיל 14 ועד גיל 18 והלאה הם גרו אצל ההורים שלהם. להורים לא היה כסף, המצב הכלכלי לא היה פשוט. לדוגמה, באחת הפעמים, מספר הבן של מסעודי, שאמרו להורים של מרסל שהיא צריכה משקפיים, אז הם הוציאו אותה לעבוד בתפירה. לימדו אותה לתפור כדי שתוכל לעבוד בזה ולהכניס קצת כסף. גם בארץ היא עבדה בתפירה. זה היה מקצוע מאוד נדרש שם. מרסל עבדה בבתים, במשק בית. כל זה היה במרוקו, כדי להביא קצת כסף הביתה.

המשפחה של בעלה, לעומת זאת, גרה בכפרים מרוחקים יותר. שמו היה יצחק איבגי. הוא היה האח הצעיר לשני אחים: מכלוף וזוהרה. בגיל 9 לקחה אותו משפחה והם אימצו אותו, כי להורים לא הייתה את היכולת לגדל אותו. הוא לא הלך ללמוד, המשפחה המאמצת גידלה אותו. לימדו אותו רק חשבון. ברבות הימים הייתה לו חנות של פירות וירקות ממנה התפרנס. לשם הדוגמה, אחד האירועים שממחישים זאת הזכורים לבן של יצחק היטב, היה שחשב שמטבע שווה יותר מנייר כשהוא עלה לארץ. בעקבות כך הוא מילא מזוודה כבדה במטבעות וכשהגיע ארצה הוא הבין שכל מה שמילא שווה גרושים, ובכלל לא שווה הרבה, כי הוא חשב שזה הכי הרבה שיש. לארץ הוא הגיע יחד עם אשתו.

חיי משפחה במרוקו והעלייה לישראל

מרסל ויצחק ילדו את בנם בכורם בשנת 1958, אחרי כן הבן אברהם נולד בשנת 1960, קראו לו יוסף על שם הסבא. לבן השני קראו אברהם על שם הסבא רבא מצד האימא. אח של מרסל – גם קראו לו אברהם. יצחק עבד באינסטלציה בארץ.

כחלק מההתאקלמות בארץ, הילדים היו אלו שלימדו את ההורים קריאה וכתיבה. מרסל ידעה מרוקאית וצרפתית, כמו רוב המרוקאים המודרנים. הם יודעים רק לדבר צרפתית אבל לא לכתוב ולקרוא בצרפתית. זאת בגלל שבערים הסמוכות במרוקו שהיו שוכנות ליד צרפת היו לומדים בבתי ספר ושם היו מדברים איתם צרפתית.

כפי שידוע, גם במרוקו סבלו מתקופת השואה בכך שהגרמנים איימו עליהם: הם הגיעו למרוקו, ואמרו להם שבשעות הערב לא ניתן לצאת מהבית. לכן כחלק מהחלטתה של ממשלת גרמניה על מתן פיצויים לנפגעים שהיו באותה תקופה, גם מרסל ויצחק קיבלו פעימה של מענק מממשלת גרמניה, כפיצוי על מה שהגרמנים עשו שם.

מגיעים לאילת

הם באו באונייה מהנמל ושלחו אותם מיד באילת, אמרו להם שזה הכי טוב. הם לא ידעו לקרוא ולכתוב, הם לא ידעו לדבר עברית, ידעו לדבר רק מרוקאית וצרפתית. הם גרו בסוף אילת- 506/1. משרד העלייה והסוכנות נתן להם בית עם מיטות מברזל. בעלייה של 1962, מה שחילקו לכולם – הביאו גם להם.

כדי לתאר את התמימות הרבה שהייתה להם כשהם הגיעו ארצה, כמובן – תמימות טהורה ויפה, אברהם מספר על יצחק אביו, שיום אחד אביו הגיע לבית עם ילד ואמר: "מצאתי אותו באחד מהפחים שהיו בעיר", ומרסל האימא גידלה את הילד. למשך חצי שנה היא גידלה אותו. מאוחר יותר הילד התקרר וחלה. מיד מרסל לקחה אותו לבית החולים הקרוב, בכדי שיטפלו בו. וכשהגיעה לשם שאלו אותה – 'למה הוא לא רשום אצלך שזה הילד שלך?' ובכלל, היה להם מוזר מאוד שהיא לא יודעת איך קוראים לו. מרסל לא היססה, ופשוט סיפרה בפניהם את מה שקרה עד שהיא קיבלה את הילד אליה. בבית החולים, כששמעו זאת, לקחו לה את הילד ומשם הוא לא חזר. עד היום לא יודעים מי זה הילד הזה, הוא לא הרגיש טוב. לקחו אותו לעשות לו אינהלציה, משם לקחו את הילד לאימוץ. הוא היה ממש תינוק, אותו ילד. לשאלתי מה יכולות להיות הנסיבות שגרמו לאבא יצחק למצוא את הילד הזה, נאמר לי כי הם משערים שזה זוג שהסתבך, עטף את הילד בסדין וזרק ליד הפח כדי שלא ידעו שהוא מת. יצחק יצא מהעבודה, ראה את הילד והביא אותו לבית.

אורח החיים של מרסל 

מרסל אהבה פירות, היה לה זיכרון עצום, משהו חזק. לעומת זאת ראייה חזותית הייתה לה פחות, היא הייתה יכולה להתבלבל. אבל היא זכרה את מספרי הטלפון של כולם, היא אהבה להתקשר לכל אחד מהילדים והנכדים בכל חג או ימי הולדת בכדי לאחל מזל טוב. היא הייתה מנהלת רשימות של תאריכי לידה, הייתה מתפללת על הילדים והנכדים שלה בנרות של שבת בכל יום שישי.

הם גרו באילת עד מלחמת יום הכיפורים, שנת 1973, אז הם עברו לקריית גת. דוד חנניה גר בקריית גת, והוא היה במערך. הוא סידר להם בית בקריית גת, כי הוא רצה שבני המשפחה יהיו קרובים אחד לשני. הם עשו בר מצווה לאח הגדול בגיל 13 ולאח בגיל 11 עשו בר מצווה יחד איתו, מרוב תמימות של ההורים.

מרסל עבדה במטבח של איזו ישיבה שהייתה שם במשך שנים, לאחר מכן במשך כמה שנים דוד חנניה, אחיה, לקח אותה למפעל בגיר לעבוד איתו בתפירה, היה לו תפקיד בכיר שם. אחרי כן היא עזבה את בגיר. לא ידוע למה היא עזבה, אולי כי צמצמו את המפעל. היא עברה לעבודה של משק בית וסיוע לזקנים.

המעבר לקריית גת

במשך כמה שנים מרסל גרה בקריית גת. בקריית גת גרו עד שנת 1998, בערך 26 שנה. ואז יצחק נפטר בגיל צעיר, הייתה לו מחלה בכבד, הרופא חשב שהוא שותה אלכוהול. אבל כנראה שהגוף החזיק עד גיל 49 ואז הוא נפטר. התברר שהייתה לו צהבת בכבד. בשנת 1998 עברו בני המשפחה לאשדוד, מרסל נשארה אלמנה והעבירו אותה לאשדוד. באשדוד היא טיפלה בזקנים במשך 20 שנה.

מרסל מאוד אהבה לשיר, יצחק אהב מאוד לשחק משחק דמקה, והוא ככה גם לימד את הילדים להיות טובים בכל מיני משחקי חידות. הוא היה מומחה במשחקים למיניהם.

הילדים לימדו את אבא ואימא קריאה וכתיבה. בשנים האחרונות מרסל הייתה גומרת את כל ספר תהילים בשבת שלמה. היא אהבה לשיר ולשמוח. גם לשמוע סיפורי תורה. מרסל הייתה מתעניינת כל הזמן בילדים. במשך שנים הלכה לשיעור תורה קבוע בבית כנסת. גם בבית שלה היו מוסרים שיעור קבוע של אחת השכנות. היא גרה לבד, ואימצה סטודנטית בחינם מאופקים שגרה אצלה עד שהיא התחתנה, היום היא נשואה עם חמישה ילדים.

בקריית גת הם היו מביאים חברים כל יום שישי ותמיד היו אוכלים דגים, הם אהבו מאוד להאכיל אנשים, זה היה עושה להם את החיים. יש סיפור אחד שהיה באילת על הצלת חיים, הילדים זוכרים שהיה להם שכן שרצה להתאבד, הוא רצה לזרוק את עצמו. מרסל ישבה במרפסת ושומעת אותו, שהוא צועק ורוצה לקפוץ מהגג. והיא תפסה אותו חזק מאוד ברגליים שלו כדי שלא יקפוץ מהמרפסת.

מרסל הייתה מאוד חברותית, אוהבת לדבר ולשמוח, אחד השירים שאהובים עליה היה פיוט שנקרא: "שמח בני בחלקך", שיר שמדבר על כך שהשמחה נמצאת אצל מי ששמח בחלקו. היו לה חברות, והיא הייתה אוהבת מאוד לארח. בשנים האחרונות לא רצו שהיא תהיה לבד, הכניסו לה עוד מבוגרת אחת שתישן איתה.

מרסל הייתה שומרת גם על ילדים של כל מיני שכנים שהיו מבקשים ממנה. הילדים זוכרים שהיא הייתה מאוד אהובה משפחתית. היא הייתה עובדת אצל אחד האדמו"רים בקריית גת. היא הייתה חרוצה מאוד, הם היו קמים מאוד מוקדם על מנת לעבוד. הם היו אנשי מעשה.

לקח להם זמן להתאקלם פה בארץ. הם עברו תקופת הסתגלות מאוד ארוכה, פיזרו באותה עלייה את כולם במקומות שונים. הם למדו לרכב על חומרים בשקמה ליד אשקלון, אחד הילדים הצטיין בחינוך גופני ושלחו לוינגייט וגבעת וושינגטון. הם היו שוחים בים באילת, היה להם שיעור מיוחד של ימאות, היו מסבירים להם על הים, קשר הצלה ומפרשים.

החינוך של מרסל

אימא הייתה האבא במשפחה, היא הייתה עושה הכל. עם הילדים אבא לא נהג לכעוס על הילדים, ותמיד היה איתם טוב. אימא הייתה בודקת להם שיעורים, היא הייתה בודקת אם הכינו שיעורים. בזמנו, מי שלא היה מתנהג יפה היה מקבל 'בומבה'. היו להם כל מיני חוגים וגם רב בבית כנסת, כמו בני עקיבא, שיושבים ללמוד.

סוף ימיה

מרסל נפטרה בתשפ"א (2021), כ"ד שבט, ביום שבת, פרשת יתרו. המילים האחרונות שהיא אמרה היו: 'שבת שלום'. היא הייתה אחרי מקלחת, היא הייתה ממש מוכנה. הייתה לה עוזרת בשנים האחרונות. בשנים האחרונות היא הייתה במועדון לקשישים. הבן שלה היה עוזר לה.

יום אחד היא נפלה בבית, והיה קשה להרים אותה. ואז הגיעה עובדת זרה לסעוד אותה במשך שנתיים. גם בזקנותה הזיכרון שלה היה חזק עד היום בו נפטרה. הזיכרון לא מש ממנה. היא הייתה זוכרת הכל. היא הייתה צלולה כל הזמן. בשנת 2005 היה לה פעם ראשונה אירוע מוחי, והיא הצליחה לחזור לעצמה. הייתה ירידה קוגניטיבית מעט. אבל מאז הכל היה תקין.

כשהיא התאלמנה היא לא רצתה להתחתן שוב, כי מבחינתם זה פגיעה בכבוד, ולכן היא העדיפה להיות לבד.

מרסל קבורה באשדוד בחלקה החדשה של שומרי שבת. חלקה ר3 קבר 11.

יהי זכרה ברוך.

הזוית האישית

ינון הסטודנט המתעד: החוויה הייתה ממש מדהימה. הרגשתי איך האזרחים שסיפרו את סיפור חייהם ושל קרוביהם התרגשו מאוד להיזכר בכל הביוגרפיה שהייתה, במסעות הפרטיים שהם עברו יחד עם קרוביהם.