מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתא שלי, מרינה צעדון.

סבתא מספרת: "שמי הוא מרינה כמו בשיר "מרינה שלי" כי אימא שלי אהבה את השיר. שם המשפחה שלי היה ציצואשווילי אבל כשעלינו לארץ עיברתו את השם לצעדון. נולדתי בתאריך 18 ביוני בשנת 1955 בגיאורגיה בעיר טביליסי שהיא עיר הבירה של גיאורגיה.

בילדותי

עד גיל 15 גרנו בשכונה יהודית. הייתה חצר גדולה ומסביב היו הרבה בתים, בהם הבית שלנו. היו לנו שלושה חדרים ומטבח. בבית הזה גרנו ההורים שלי, אני, שתי האחיות שלי וסבתא שלי מצד האבא שלי. בבית הזה לא הייתה לנו מקלחת משלנו. כל המשפחה היינו הולכים להתקלח במקום שנקרא חמאם. אני לא אהבתי להתקלח בחמאם כי לא הייתה לי פרטיות. החמאם היה משותף לכמה משפחות. את הכביסה אימא שלי הייתה מכבסת בבית, סוחטת במסחטה ידנית ותולה בחצר.

מאוחר יותר עברנו לבית גדול מאוד עם ארבעה חדרים ומטבח גדול ומקלחת רק שלנו בתוך הבית, עם חצר גדולה ובה עצי פרי והרבה פרחים בשלל צבעים, דשא ומרתף ששם אבא שלי הכין יין ואימא שלי הכינה חמוצים וריבות. הבית הזה לא היה בשכונה יהודית אלא בשכונה מעורבת. היו לנו שכנים נוצרים, ארמנים, כורדים, מוסלמים ועם כולם היו לנו יחסי שכנות טובים והסתדרנו עם כולם. רוב היהודים בגיאורגיה היו במצב כלכלי טוב ולא סבלו מאנטישמיות.

מאלבום התמונות

להוריי קראו יונה ואירה. יש לי שתי אחיות שקוראים להן מזיה ומננה. ההורים שלי כבר לא בחיים ושתי האחיות שלי עדיין גרות בטביליסי. אבא שלי היה כרטיסן בתחנת הרכבת כשהיה צעיר ואחר כך שהתחתן נהיה סוחר. אימא שלי הייתה עקרת בית – בזמנים ההם לא היה מקובל שנשים יעבדו מחוץ לבית.

אימא שלי הייתה מכינה לנו הרבה מאכלים טעימים כל יום כמו חצ'אפורי (שזהו המאכל האהוב עליי, ועד היום אני מכינה), חינקלי, עוף ותפו"א במחבת הכי טעימים בעולם. בגלל שהמשפחה שלנו שמרה על כשרות, אבא שלי היה קונה תרנגולות בשוק ולוקח אותם לבית הכנסת לשחוט אותם ואחר כך סבתא שלי היתה מנקה את הנוצות בעצמה. זאת הייתה עבודה קשה מאוד.

אבי בעבודת הכרטיסן

עד גיל 15 גרנו בשכונה יהודית. אחר כך עברנו לשכונה מעורבת. המשפחה שלי שמרה על מצוות ומסורת ובכל שבת היינו הולכים לבית הכנסת ופוגשים שם משפחה רחוקה יותר וחברים. אני זוכרת שאהבתי ללכת לבית הכנסת בחג הפורים. אחרי קריאת המגילה כולם היו יוצאים מבית הכנסת עם נרות דולקים וככה היינו הולכים הביתה.

בילדותי החברים שלי היו מבית הספר שנקרא בית ספר מספר 2. בטביליסי, עיר הבירה של גאורגיה, בתי הספר היו ממוספרים. היו לי הרבה חברים מהכיתה. היו לי שני חברים מאוד קרובים אליי, חברה שקראו לה נהנה וחבר בשם פטרי. היו לנו כל מיני משחקים והייתי חלק מקבוצת הכדורעף של בית הספר. היינו משחקים קלאס – היינו מציירים עשר קוביות, זורקים אבן ואיפה שהאבן הייתה נופלת הינו צריכים לקפוץ לשם. בשעות הפנאי הייתי עוזרת הרבה לאימא שלי, אני הבכורה, הגדולה מבין שלוש האחיות. אימא שלי דרשה ממני יותר מהאחיות שלי. הרבה זמן פנאי לא היה לי באמת.

מאלבום התמונות

למדנו ספרות, היסטוריה, גאוגרפיה, כמובן מתמטיקה. בכיתות הגבוהות יותר גאומטריה, אלגברה ופילוסופיה. היחסים היו טובים ופחות טובים. אם אהבנו את המורה אהבנו את המקצוע. אם לא אהבנו את המורה, אז לא אהבנו את המקצוע. אני זוכרת מורה לפילוסופיה שהיו היה מאוד קשוח אבל בזכותו הצלחתי בפילוסופיה כי זה מקצוע מאוד קשה להבנה. אהבתי מאוד היסטוריה וספרות. אהבתי פחות מתמטיקה. שיעור ספורט אהבתי מאוד. היחסים הו טובים אבל לא היו יחסים חופשיים. היינו מכבדים מאוד את המורים. ב-1 לספטמבר, כשהיינו מתחילים את הלימודים, כל תלמיד היה מגיע עם זר פרחים למורים. בתקופת בית הספר היו לנו המון טיולים. אנחנו הסתובבנו כמעט בכל גיאורגיה. גיאורגיה זה מקום מאוד היסטורי, היינו מסתובבים בטבע, ישנים באוהלים.

כשהייתי בשנות ה-20 לחיי המוסיקה שהייתה אז היא מוסיקה של שנות ה-70: אלביס פרסלי, רקדנו טוויטס, אהבתי לרקוד עם חברים וחברות, במסיבות במפגשים. כל הזמן היינו ביחד ולא לבד מול הטלפון.

בחגיגה משפחתית

את בעלי הכרתי דרך המשפחה, כמו חצי שידוך אבל זה היה בהסכמה ולא בכפייה. נולדו לנו שתי בנות וארבעה נכדים. חלק גרים בחולון וחלק בסן פרנסיסקו. עלינו לישראל בשנת 1980 כי לבעלי הייתה אחות בישראל, זה היה הרצון של חמי וחמותי ובעלי לא היה יכול לשלוח את הוריו לבד, אבל אני לא מצטערת על כך.

ביציאה משותפת

הדרך הייתה ארוכה – הגענו ללבוב באוקראינה ואז דרך פולין ברכבת, מפולין טסנו לוינה, בוינה היינו יומיים בבית מלון ומוינה הגענו לישראל. הגענו לאשקלון לאולפן סגור שם חיינו ולמדנו במשך חצי שנה. ואז עברנו לחולון לדירה שכורה. באולפן לא היה כל כך קשה, הקושי העיקרי היה הגעגועים בפרידה מהמשפחה.

כשהיינו באולפן הגעגועים למשפחה הענקית שלי היו עזים. מצאתי את עצמי עם משפחה מצומצמת, היה לי מאוד קשה עם המנטליות הישראלית. מכל המצב הזה רזיתי מאוד – איבדתי 8 קילו, ובפורים דודה שלי שגרה בבאר שבע עזרה לנו מאוד והיא הביאה תחפושות לילדים והצטלמנו, שלחנו את התמונות להורים שלי – אימא שלי, כשראתה אותי, היא חשבה שזו הבת שלי מרוב שרזיתי. מצד אחד זה היה מצחיק מצד שני מלחיץ, לקח לי המון זמן להתאקלם.

משפחתי

אחרי שמונה שנים חזרנו לביקור בטביליסי והמטרה הייתה להישאר שם, למרות שמצאתי כבר עבודה וידעתי קצת את השפה. אבל כשחזרנו לטביליסי הבנתי שאני רוצה לגדל את הבנות שלי בישראל. החופש בישראל הוא יותר מאפשר מחייה, המנטליות הישראלית היא יותר פרקטית מהמנטליות הרוסית גרוזינית. לא רציתי שהילדים שלי יגדלו כמוני, תמיד גידלו אותי להיות חזקה לא לבכות.

חפץ יקר ערך שקיים אצלי הוא טבעת שאותה קיבלתי מאימא שלי. כל פעם שאני עונדת אותה אני נזכרת באימא שלי ורואה ממש את היד שלה, זו טבעת מאוד מרגשת שגם הבנות שלי מבקשות לענוד אותה ואני לא יודעת למי להוריש אותה אחרי שאני כבר לא אהיה. זו דילמה מאוד קשה מבחינתי. כשאימא נפטרה את כל התכשיטים אבא הביא לי שאני אשמור לו, הוא גר אצלי אחרי שאימא נפטרה, וכשהוא חלה האחיות שלי ואני טיפלנו בו, והוא אמר לאחותי השנייה שאת כל התכשיטים נחלוק, אבל את הטבעת הוורודה של אימא – לתת לי.

מאלבום התמונות

הזוית האישית

דניאל הנכד המתעד: אני שמח שיצא לי להקשיב לסיפור החיים של סבתא שלי.