מאגר סיפורי מורשת

נולדתי להוריי משה וחיה צייגר. למדתי בבית ספר יסודי "בית ספר למל" שהיה אחד מבתי הספר הראשונים שהוקמו בארץ. זה היה בית ספר רק לבנות.

אני וכיתתי בכיתה א' 

בתי וכיתתה בכיתה א' 

משם עברתי לסמינר "אשכולי" שהיה אחד הסמינרים החדשניים בארץ. הוא הוקם ע"י הזוג אשכולי שהכניסו לארץ את שיטת "דקרולי". עם סיום לימודיי גויסתי מיד כמורה בבית ספר לעולים חדשים שהגיעו מתימן, פרס, מרוקו ועוד. עם קום המדינה היה מחסור גדול במורים וכל בנות הסמינר הוצאו מיד לעבודה.

חוויתי את הלילה שבו הוקמה המדינה בתור נערה בת 15, ובירושלים היה מצור ונפלו פגזים במשך למעלה מחודש. הייתי חברה ב"הגנה" כאשר הייתי רק בת 15, וכל הצעירים בגילי גויסו כקשרים, להעביר הודעות מעמדה לעמדה. הרגשנו גיבורים. יום העצמאות הראשון היה חג גדול שאני לא אשכח אף פעם.

בד בבד כעבודתי כמורה למדתי באוניברסיטת ירושלים. סיימתי את לימודיי באוניברסיטה בשנת 1955, ובזמן זה עדיין עבדתי כמורה. הכרתי את בעלי, אילן, בשנת 1955, בסמוך לסיום לימודיי באוניברסיטה. לא ידעתי אז שאני הולכת לעבור כל כך הרבה ארצות בגלל עבודתו. הוא חזר מלימודיו באנגליה והיה ראש עיר בקריית שמונה שהייתה עיר לעולים בהתהוותה. הוא הגיע לירושלים ובמקרה נפגשנו אצל חברים במסיבה. אני אז כתבתי עבודה לאוניברסיטה על התפתחותה של עיר עולים, והוא לקח אותי לביקור בקריית שמונה לראות מה קורה שם. לבסוף כתבתי את עבודתי על קריית שמונה, וכך התפתחה החברות בינינו. אילן עזב את קריית שמונה ועבר לעבוד בירושלים במשרד החוץ. בשנת 1957 התחתנו.

בחתונתי

גרנו בקריית יובל, שכונה חדשה בירושלים. עבדתי שם בבית הספר ושם נולדה בתנו הבכורה. גרנו בשכירות וכעבור 3 שנים עברנו לשכונת רסקו, גם היא שכונה חדשה בירושלים, ושם נולדה בתי השנייה.

כעבור חמש שנים נשלח בעלי לשרת במדגסקר כיועץ כלכלי. כל המשפחה עברה ביחד איתו, וזו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארץ. גרנו שם שנתיים, והבנות למדו בבתי ספר מקומיים שהיו בהשפעה צרפתית. בזמן שהיינו במדגסקר הייתה מלחמת ששת הימים, והרגשנו מאוד עצובים שאנחנו כל כך רחוקים, ללא יכולת לעזור למדינה או למשפחות שלנו, וכששמענו על הניצחון הגדול השמחה הייתה כל כך גדולה וכל המלגשים שמחו יחד איתנו ובאו לשגרירות ורצו להתנדב ולתרום כסף לישראל למרות שהיו מאוד עניים.

בעלי ואני, ילידי ירושלים, זכרנו את ירושלים העתיקה מימי ילדותינו שאחרי מלחמת העצמאות נכבה ולא  יכולנו יותר ללכת אליה, ופתאום היה אפשר. רצינו מאוד לבוא לארץ, אז נתנו לי ולבנות לנסוע לחופשה בישראל, אך בעלי היה חייב להישאר בשגרירות. העוזרת שלנו סיפרה שהוא כל היום האזין לתקליט "ירושלים של זהב", שאז היה שיר שהלהיב את כל הישראלים. כעבור חודש הוא הצטרף אלינו לחופשה, וכמובן טיילנו בארץ בכל המקומות שנכבשו מחדש ע"י ישראל. טיילנו בעיר העתיקה ובכל האתרים, כמו הכותל ומסגד אל אקצה. טיילנו בסמטאות העיר העתיקה, ואכלנו חומוס, ממולאים, פלאפל, והרגשנו שאנחנו חוזרים לימים שבהם היינו ילדים וטיילנו בעיר העתיקה.

בשנת 1967 אחרי החופשה הזו, עברנו לאתיופיה. בעלי היה שם יועץ בשגרירות. באותה תקופה היה הרבה ישראלים באתיופיה, והיחסים עם ישראל היו מאוד טובים. הכרנו שם את היהודים הפלשים שגרו באתיופיה, ובעלי ניסה מאוד לעזור להם לשפר את מצבם באתיופיה.

בשנת 1970 חזרנו לארץ, ואני מאוד רציתי לגור קרוב לעיר העתיקה ולהר הצופים, ולכן קנינו דירה בגבעה הצרפתית, קרוב מאוד לאוניברסיטה ולהר הצופים. 8 שנים לא יצאנו מן הארץ, כי לא רצינו לטלטל את הבנות בזמן הלימודים שלהם.

בשנת 1976 אחיו הצעיר של אילן, עמד להתחתן בארצות הברית ואמו רצתה לנסוע לחתונה. אני לא יכולתי לצאת איתם, כי זה היה בדיוק לפני סיום שנת הלימודים, אז קבענו שאילן ילווה את אמו עד פריז, והיא תמשיך לניו יורק בזמן שהוא ישאר שם ויחכה לי עד שאוכל להגיע. אילן ואמו עלו לטיסה שעצרה באתונה, ובתחנה זו עלו המחבלים למטוס. כאשר המטוס המריא מאתונה המחבלים איימו על הטייס והכריחו אותו להטיס את המטוס לאנטבה שבאוגנדה. באנטבה הורידו את הנוסעים והמחבלים החלו במשא ומתן עם ממשלת ארץ ישראל כדי לשחרר את הנוסעים.

הנוסעים נשארו בשדה התעופה הנטוש באנטבה כשבוע ימים. ביום החמישי לשהייתם שם אמו של אילן חלתה, ונתקעה לה בגרון חתיכת בשר ולקחו אותה לבית חולים. בסיום המבצע אילן התעקש להישאר באנטבה עם אמו, אך החיילים אמרו לו שהוא מוכרח לעלות למטוס והם יבואו לשחרר אותה מחר. אידי אמין, נשיא אוגנדה באותה תקופה, שיתף פעולה עם המחבלים, והוא כעס מאוד שהישראלים ביצעו את המבצע. כדי להתנקם, החיילים שלו לקחו את אימו של אילן מבית החולים והרגו אותה.

אני כמנהלת בבית ספר

לאחר 8 השנים שבהם נשארנו בארץ עברנו לחוף השנהב. בעלי מאוד התעניין באפריקה, ולכן רוב הנסיעות שלנו היו לשם. משם עברנו לגנאה, אך בזמן הזה לא היו לנו יחסים טובים עם אפריקה בגלל מלחמת ששת הימים, ולכן לא הייתה שגרירות לא בחוף השנהב ולא בגנאה, ובעלי ישב בשגרירות שוייצריה ובשגרירות בלגיה (הנמצאות בגנאה) וייצג את ישראל משם. בסוף שנת 1982 חזרנו לישראל. בין הנסיעות שלנו המשכתי להתקדם בעבודתי כמורה ומונתי למנהלת של בית הספר על שם יאנוש קורצ'אק בגבעה הצרפתית.

לאחר ארבע שנים נסענו לרומא. היינו שם 4 שנים ואהבנו מאוד את איטליה. לאחר ארבע השנים הללו חזרנו לישראל וחשבתי שכבר סיימנו את המסעות שלנו, אך מסתבר שטעיתי. לאחר שנה טסנו לפיג'י, מדינה שיש בה המון איים, ובעלי היה ממונה על כל האיים באזור.

אני (משמאל), בעלי (באמצע) ונשיא פיג'י (מימין) ביום העצמאות של ישראל בזמן שהייתנו בפיג'י

לאחר שנתיים חזרנו לישראל, ובזמן זה אני ובעלי כבר היינו פנסיונרים. גרנו בירושלים משהו כמו 20 שנה, ואז עברנו לרמת השרון כדי לגור קרוב לבת שלנו נירית.

הזוית האישית

סבתא מרים הרטוב מספרת את סיפורה למאי.