מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים בועזי, שם הנעורים שלי הוא ברדיצ׳ב, נולדתי בתאריך 25.4.1934 בעיר גלץ שברומניה לאמי אוטיליה ברדיצ’ב (לבית לזרוביץ) ולאבי מוריץ ברדיצ’ב .שניהם נולדו וגדלו בעיירה הצפונית בוקובינה שברומניה וממנה הגיעו בבגרותם לגלץ.

בגלץ גרנו בבית נחמד, יחד עם אחותי הקטנה ממני בארבע שנים נעמי. נולדתי בלידת בית, ואני זוכרת שכאשר אחותי נולדה אבי הוציא אותי מהבית ושנינו ישבנו על גדת הדנובה בהמתנה לבשורה. הבית היה מקסים, והייתה לנו משרתת. הדבר האהוב עליי היה לאכול משמשים מעץ שצמח בחצר הבית, והיה לנו כלב שקראו לו בובי.

כשנולדתי, אימא היתה מפונקת אבל למדה מהר מאוד איך לטפל בילדים ללא עזרה, כיוון שכבר שהגעתי לגיל שש והחלה המלחמה. אני זוכרת שבחורף התחממנו כולנו מהתנור הענקי שהיה במטבח.

בהתחלה כשהגרמנים נכנסו לרומניה, הם אספו אותנו וסגרו אותנו במחנה זמני באזור מסוים בעיר. כשהמלחמה החלה רומניה כרתה ברית עם הגרמנים לשמירה על שלמותה, והם שחררו אותנו, אך עדיין הסתובבו בעיירה חיילים נאצים רבים. אבי איבד את עבודתו ואנחנו נאלצנו לעזוב את הבית ולעבור לגור בביתו של סבא שלי יחד עם שאר המשפחה. בחצר ביתו של סבא היתה אורווה ישנה, בה השתמשו הנאצים כמשרד. אני זוכרת שהם היו די נחמדים אלינו, ואפילו נתנו לי שוקולד.

עברתי לבית הספר היהודי, והמלחמה התגברה, בעלות הברית פוצצו את שדות הנפט של רומניה וגם אנחנו נפגענו, אבא והאחים שלו ניסו לבנות מקלט בחצר הבית אבל ללא הצלחה, בסופו של דבר הסתתרנו במרתף הבית של אחותו וכך ניצלנו. אחיו הצעיר ביותר של אבי, אבא ברדיצ’ב, שנהג לשחק איתי ועם אחותי, התגייס ביישוב היהודי והפך לאחד הצנחנים שצנחו מעבר לקווי האויב עם חנה סנש. הוא נתפס והוצא להורג בשנת 1945 במטהאוזן באוסטריה ולימים הוקם על שמו היישוב אלוני אבא.

כמה ימים אחר מכן הרוסים פלשו לרומניה והובילו שבויים גרמנים בתוך העיר גלץ, אני זוכרת שעמדתי על יד הגדר בבית של סבא ושמחתי שהגרמנים נתפסו, וגם שראיתי שני חיילים גרמנים מתים בשדה שליד הבית.

עם סיום המלחמה ניסינו להמשיך בחיינו כרגיל, אך הרוסים הפכו זאת למשימה קשה, הם היו פראים שבאו מהיערות, לכן כעבור שנתיים וחצי, בשנת 1947, ההורים החליטו לעזוב ולעלות לארץ ישראל. ארזנו כל אחד 15 קילו, ויחד עם דודי ודודתי נסענו ברכבת לבולגריה, שם בעיר ורנה עגנה הספינה של קיבוץ גלויות ״פאן יורק״. עלינו לספינה וסידרו אותנו בצפיפות. המסע ארך ארבעה או חמישה ימים עד שהצבא הבריטי עצר אותנו בקפריסין.

התקופה היתה חורפית ונאלצנו להשאר לישון בקפריסין במחנה אוהלים שהיה ממוקם על שפת הים, נשארנו שם חצי שנה. חלק מהמטען שהבאנו מרומניה אבד, אבי ואחיו לא ידעו להקים אוהל, לכן בלילה הראשון האוהל קרס עלינו. אך עם הזמן למדנו להשתפר בבניית האוהל ואיך למנוע מהמים להכנס אליו, ואיך לשרוד במצב כזה. אני זוכרת שכמה אנשים היו מכינים עבודות אמנות וכלים מפחיות השימורים שאכלנו שם.

אבא שלי עבד במחנה בהנהלת חשבונות (זו היתה גם עבודתו הקודמת) ומתנדבים שהגיעו מהארץ לימדו אותנו קצת עברית. בנוסף היו במחנה חיי חברה פעילים ותנועות נוער, שהפעילו אותנו וגם לימדו אותנו שיטות לחימה.

בשנת 1948 הייתה הכרזת המדינה, אחריה נבחרו כמה מאות אנשים לעלות לארץ ביום העצמאות הראשון ואנחנו ביניהם. שטנו ועגנו ביפו, לקחו אותנו ישר למחנה זמני על יד רעננה, שם היינו כשבועיים. בזמן הזה ערבים רבים שגרו בחיפה ברחו מבתיהם, אז לקחו אותנו ונתנו לנו דירות בחיפה התחתית.

גרנו בדירה צפופה עם שכנים רבים ומגוונים – ניצולי שואה ממחנות ריכוז ודתיים נטורי קרתא. היחסים היו נהדרים בין כל השכנים והייתה הרבה עזרה הדדית. למדנו עברית מילדים ילידי הארץ שהיו בניה של חברת ילדות של אמי. אבי ידע מעט עברית ועבד בכל מיני עבודות כדי לפרנס אותנו, היה סבל בנמל, וגם דודי ודודתי. אמי נשארה בבית לטפל בכולם ואנו, אחותי ואני, שיחקנו עם הילדים בבניין ולמדנו עברית. אבי שילם חצי משכרו כדי שאוכל ללמוד בבית הספר ״גימנסיה ביאליק״ ולמרות שלא ידעתי כמעט עברית הייתי צריכה להתמודד עם לימודי תנ״ך ותלמוד.

אחר שנתיים עברתי לבית הספר הריאלי, שם נפתח לי עולם חדש, למדתי הרבה דברים מעניינים ונפתח לי רעב ללמוד ולדעת עוד, הצטרפתי למגמה ריאלית ולמדתי בה מתמטיקה, כימיה ופיזיקה. בזמן לימודי מצב הבית שלנו השתפר, אבי חזר לעבוד כמנהל חשבונות. עם סיום לימודיי הריאלי התייצבתי להתגייס, אולם עקב קוצר ראייה קשה ביטל הצבא את גיוסי. ניסיתי להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית, אולם נדחיתי בשל גילי הצעיר. במקביל התקבלתי בטכניון ללימודי תואר ראשון ושני בכימיה, שלאחריהם עברתי לעבוד במכון ויצמן ברחובות, עסקתי בכימיה אורגנית וערכתי ניסויים, מחקרים והוכחתי טענות. בשנת 1956 התחלתי את עבודת הדוקטורט שלי, שארכה ארבע שנים, ובמהלכה גם ילדתי שני בנים, ולאחריה עוד שניים. עם סיום הדוקטורט עברתי לעבוד במכון שורק, שם עסקתי ברדיו-רוקחות. המחקר שערכתי עסק בחיפוש שילוב של אטום רדיואקטיבי וגוף אורגני למטרות טיפול ספציפי של סרטן, או גילוי של סרטן. בנחל שורק עבדתי עד היציאה לגמלאות בגיל 65.

כאשר הייתי סטודנטית בטכניון עבדתי בעבודת קיץ בחברה שבה עבד אבי, שם פגשתי את מי שיהיה בעלי, אלנתן בועזי. התחברנו מיד וחיבבנו זה את זו מאוד. לאחר כמה שנות היכרות התחתנו, נתן עסק בעריכת דין, עברנו לגור ברחובות, ליד המכון, ונולדו לנו ארבעה בנים.

נתן נפטר לפני כ 16 שנה. כיום יש לי משפחה גדולה מורחבת, המונה ארבעה בנים ואחד עשר נכדים. אני מתגוררת בתל אביב, ליד בני הצעיר ביותר ואנחנו נפגשים לעיתים קרובות.

לדור הצעיר אני ממליצה לזכור את חשיבות הקשרים המשפחתיים, אני ממליצה להדק לשמור ולקדם את החיבורים האלה, מפני שהמשפחה היא זו שנותנת משענת ותמיכה ברגעים הקשים, אלה אנשים שרוצים בטובתך ואכפת להם ממך, קשרים כאלה הם בסיס יציב לחיים מוצלחים.

כל החוויות האלה, שחלקן היו קשות, נתנו לנו כוח ורצון להתמודד, לא נפלנו ארצה אלא קיבלנו מרץ להתמודד עם הקשיים, כמו מלחמת העצמאות שהתחילה ברגע שהגענו. לכן צריך להתעקש לעשות ולהגשים את החלומות והרצונות גם כשקשה, לא לוותר גם מול האתגרים.

קישור לדף של מרים בועזי ברדיצ’ב בדף המעפילים

    מרים (מימין), אחותה נעמי והכלב שלהם בובי                                        פסל קרמיקה של מרים

הזוית האישית

ילי: במסגרת הפעילות שלי בתכנית הקשר הרב דורי, ראיינתי את סבתא שלי, אישה שכל חיי הייתי קרובה אליה. בגלל הקרבה שלנו היא תמיד הייתה חשובה לי וראיתי אותה כדמות שהערצתי, והכרתי הרבה מהסיפורים שהיא סיפרה לי כנפגשנו, ולמרות כל זאת עדיין מצאתי דברים חדשים שלא הכרתי מהחיים שלה.

השיחות שלנו היו מאוד מעניינות ותמיד נהנתי לדבר איתה ויצאתי מהשיחות שלנו עם הבנה חדשה על החיים שלה, שהוסיפה להערצה שלי אליה. בתקופה שבה קיימנו את השיחות שלנו הייתה תקופה קשה לסבתא שלי מהרבה בחינות בגלל אובדן גדול שהיא עברה, והיה לי חשוב לנסות ולגרום לה לזכור את כל הדברים הטובים שקרו לה, ואני חושבת שהשיחות עזרו לשתינו.