מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה ברנט. נולדתי בעיירה ברוסיה בשם דולהינוב בשנת 1951, להורי אליקים ואסתר. לי אחות אחת בשם רעיה שגדולה ממני בשלוש שנים.

ילדותי ברוסיה

אבי אליקים ואימי אסתר הם שורדי שואה. אבי נכלא בכלא בפולין בזמן השואה וכך שרד. אחרי המלחמה נישאו הורי. אבי עסק במסחר זעיר, סוס ועגלה, והיה נוסע לכפרים למכור לגוים מוצרים לצרכים שלהם. בתמורה קיבל סמרטוטים שמסר למעסיק שלו, למחזור. אבי חזר רק פעם בשבוע הביתה דרך היערות. הדרך הייתה מסוכנת בגלל שלפעמים הגויים רצחו יהודים שנעו בדרך. אמי גידלה אותי ואת אחותי וטיפלה במשק – פרה אחת וגינת ירק. בימי שישי היינו נוסעים למרכז העיירה לבית מרחץ ושם התרחצנו. בילדותי, מדי פעם היו עוצרים צוענים בחצרנו, אמי כיבדה אותם בעוגות ומים לסוסים. אמי עשתה כך כדי שלא יפגעו בנו.

העלייה לישראל וההשתקעות במושב נווה מבטח

הורי החליטו לעלות לארץ ישראל, משום שלא נשארו יהודים בעיירה ואבי פחד שנתחתן עם גויים ונתבולל.

בשנת 1956 נפרדנו מאח של אבא שלי שקראו לו יעקוב שגר בעיר קייב. נפרדנו גם מאח של אמא, שלמה. עלינו לישראל עם אנייה בשם ארצה שיצאה מאיטליה. בהגיענו לארץ, לנמל חיפה, חיכתה לנו אחות של אבי, רחל סקופ, וסידרה שנגיע לשיכון ברמת אליהו "עזרה וביצרון", ליד ראשון לציון. רצינו להגיע לנווה מבטח, כי אחיו של אבי, גרשון רובין, גר שם. עברנו לגור בביתו של גרשון, שם גרנו כחצי שנה. לאחר מכן קנינו משק בנווה מבטח. כדי לקנות את המשק נאלצנו למכור הרבה דברים שהבאנו באנייה, כגון אופנוע, שטיח, בובה גדולה שקנינו באיטליה ופסנתר צעצוע. לאחותי ולי היה קשה מאוד להיפרד מן הבובה ומפסנתר הצעצוע. אבי מכר את הדברים האלו מכיוון שבעל הבית לא רצה להשאיר לנו רהיטים. נתנו לו בתמורה את הבובה והפסנתר וקיבלנו בתמורה ארון זכוכית לכלי בית ונברשת.

ילדות במושב נווה מבטח

כשהייתי בת 8 למדתי בנווה מבטח בכיתה א'1 עם עוד ילדים שהיו יותר גדולים משום שלא היו מספיק ילדים מאותו גיל. לא ידעתי עברית ולאט לאט למדתי. בביתי המצב הכלכלי היה די קשה אבל בכל זאת חיינו בשמחה. אמי הייתה חולנית וכשנפטרה בגיל 45 נאלצתי לעזוב את הלימודים ולעזור בפרנסת הבית. הייתי בת 17 ועבדתי במשק עם אבי שבעצמו היה די חולה ונפטר בגיל 69.

נישואין

בעלי מיכאל ברנט גם הוא ממושב נווה מבטח, בן ליצולי שואה. הכרנו במושב, בחברת הילדים ובבית הספר. מיכאל היה מגיע אלינו למשק כדי לראות את האופנוע מפולין. עד היום יש לו אהבה לאופנועים, טרקטורים, וכלים מוטוריים. עד היום יש לו אופנוע ואוסף של טרקטורים ישנים שהוא נהנה לנהוג בהם.

בגיל 15-16 אני וסבא מיכאל הפכנו לזוג, כשהגעתי לגיל 19 ומיכאל לגיל 21 התחתנו. נולדו לנו ארבעה ילדים לתפארת ונכדים מקסימים ושתי נינות ועד עצם היום הזה אנו גרים באושר במושב.

מיכאל היה אזרח עובד צה"ל בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. הוא לא היה הרבה בבית ואני טיפלתי בשתי בנותינו הקטנות, ענת בת שנתיים וחצי ואתי התינוקת. אבי אליקים עזר לי בגידול בנותיי עד שנפטר.

הזוית האישית

סבתא שרה: אדיר יקר, אתה נכד אהוב, ילד חמוד ונבון. חיכיתי למפגשים להיות איתך ולספר לך את הסיפור המשפחתי שלנו. זו היתה הזדמנות טובה לי ולך להיפגש. הרגשתי שגם אתה נהנית לפגוש אותי וכבר חיכית לי בכניסה לבית הספר, לקבל אותי. החיוך והשמחה שלך נראו בעיניים שלך. אני שמחתי לבוא למפגשים ולהיות איתך. מאז המפגשים אתה בא אלינו יותר. סבא ואני אוהבים אותך וכייף לנו שאתה מגיע יותר לביתנו. תכנית הקשר הרב דורי תרמה לנו – כך אתה הכרת את סיפור העלייה שלי ושל משפחתי. בילינו זמן אישי של סבתא ונכד. סבא ואני מאחלים לך הצלחה והנאה בכל מעשייך ובטוחים שהמפגשים היו חשובים עבורך. אוהבת, סבתא שרה.

אדיר: אני אוהב את הסיפורים שלך ואת המרק שלך, ונהנה איתך.