מאגר סיפורי מורשת

שמי אליסה זיידן, עליתי לארץ ישראל בשנת 1990 ביחד עם בעלי ובתי הקטנה מן העיר סמרה שברוסיה. נולדתי בשנת 1942 בעיר סמרה ושם גדלתי והעברתי חיי, התחתנתי והקמתי משפחה. בשנת 1987, בשל השורשים היהודים שלי ושל בעלי, החלטנו לעלות לארץ ישראל. באותה תקופה, עבדתי בתור מורה ללימודי תואר, ובעלי עבד במפעל סודי ובשל כך כאשר הגשנו את הבקשה לעזוב את רוסיה, הבקשה נדחתה, וזאת בשל העובדה שאינם יכולים להרשות לאדם שעובד במפעל סודי לעזוב את הארץ.

בשל דחיית הבקשה נאלצנו להישאר ברוסיה, אך בשל השמועות שרצינו לעזוב פיטרו את בעלי מהמפעל, וכך גם אותי מעבודתי בטענה שאדם שרוצה לעזוב את המולדת שלו לא צריך לעבוד וללמד אנשים, מהפחד שיחדיר להם רעיונות שליליים לראש. למזלי, המנהל בעבודתי היה אדם טוב, וכאשר הוא פיטר אותי מהעבודה תחת הפקודות של הממונים עליו, לא סיפר לאף אחד את סיבת הפיטורים, מעשה שבזכותו יכולתי להתקבל לאותה העבודה בדיוק, רק במקום אחר. כך המשכנו לעבוד, בעלי עבד במקום אחר ואני עבדתי באותה עבודה רק במיקום שונה, כך עד 1990. בשנת 1990 היחס כלפי העוזבים היה שונה, וכך מי שרצה לעזוב הגיש בקשה, ואם הוא לא היה קשור לדברים סודיים של המדינה, הוא יכול היה לעזוב, ולכן, בשל העובדה שבעלי פוטר מעבודתו במפעל הסודי, אישרו לנו לעזוב. וכך, ב- 14 באוגוסט 1990 מצאנו את עצמנו על מטוס לרומניה, ומרומניה לישראל.

כאשר הגענו לארץ, הדבר הראשון שעבר בראשי זה: "חם", זה הרגיש כאילו נכנסנו אל תנור. ובנוסף, כל מה שהצלחנו להביא איתנו מרוסיה היה מזוודה עם בגדים ו- 450 דולר. בשל המצב, סיכמנו יחדיו על תכנית של כמה אפשר להוציא בכל יום, אך כבר ביום הראשון סיימנו את כל ההוצאות שלנו על תחבורה ציבורית.

למזלנו, אחד מהחברים הוותיקים שלנו שכבר היה בארץ, הצליח לשכור עבורנו לנו דירה, וכך כשהגענו כבר היה לנו מקום לגור בו. אך בכל זאת הדירה הייתה ריקה ללא ריהוט, בהתחלה נאלצנו לישון על הרצפה, אך בזכות טוב ליבם של השכנים, הצלחנו להשיג ריהוט בסיסי כגון מיטה. לאחר מכן לאט לאט מצבנו השתפר. לאחר מאמצים רבים הצלחתי לשלוח את בתי לסיים את לימודי הרפואה שהתחילה ברוסיה והתחלנו לקבל קצבה חודשית קטנה, שעזרה לנו לעמוד בהוצאות הבסיסיות. כמובן שתוך כדי גם התחלנו לעבוד אנחנו. בעלי עבד אצל אחד השכנים, אדם ערמומי, בשטיפת בניינים, אך עזב לאחר שהבין שהשכן רימה אותו. כך נאלצנו כולם למצוא עבודות פשוטות על מנת להרוויח סכום כלשהו של כסף. אני עבדתי בהתחלה כמטפלת ובעלי במפעל, וכך עבדנו במגוון רב של עבודות עד שהצלחנו לקנות רכב. ברכב השתמשנו על מנת לבצע הסעות וכך בעזרת עבודה ביחד הצלחנו לעשות המון משלוחים ולהשיג סכום כסף מכובד. כך עבדנו עד שקרתה תאונה והאוטו נהרס לגמרי. המשכנו לעבוד קשה, ללא חשיבות לסוג העבודה והתנאים שלה, עד שחסכנו מספיק כסף לקנות דירה. לאחר שהצלחנו לקנות את הדירה, שיפצנו אותה בכוחות עצמנו ומכרנו אותה בשווי גבוהה יותר, ועל כך חזרנו כמה פעמים, עד שהגענו לדירה המושלמת בשבילנו, בה אנו גרים עד היום.

מתכון משפחתי – פילמני

קמח לפי העין ומרקם הבצק

ביצה אחת

מעט מלח

כף שמן

כוס מים

חצי קילו בשר בקר

חצי קילו חזה עוף

בצל מגורד

פלפל שחור

אופן ההכנה

מנפים קמח לקערה, מוסיפים ביצה ומערבבים היטב. מוסיפים שמן, מלח ומים ומערבבים לבצק אחיד עד שלא נדבק לידיים. עוטפים את הבצק ומכניסים לשעה למקרר. את הבשר וחזה העוף טוחנים ומערבבים את כל שאר הדברים ליצירת מלית אחידה ומוסיפים שליש כוס מים, יוצרים מהבצק עיגולים דקים, שמים במרכז ממלית הבשר ועוטפים בצורת כיסון.

לאחר מכן מרתיחים מים בסיר, מוסיפים מלח ולאחר רתיחת המים מכניסים את הכיסונים המקופלים למים עד שהם רותחים שוב ואז מבשלים על אש בינונית כשמונה דקות.

תקופת הקורונה

תקופת הקורונה עברה באופן לא קשה, תמיד מצאנו מה לעשות. לנו, הפנסיונרים, אין כמו לאנשים הצעירים עבודה קבועה מהבוקר עד הערב כך שהמצב לא כל כך השפיע מהבחינה הזאת. כמובן שהיה קשה העובדה שלא היה אפשר לצאת מהבית לטייל או לפגוש את המשפחה והחברים, אך למרות זאת תוך כדי הצלחתי לעבוד דרך הזום ולהישאר עסוקה, כך שהתקופה לא עברה באופן קשה במיוחד.

חלום

החלום הכי גדול שלי תמיד היה שכל משפחתי תהיה בריאה ויהיה להם טוב. ברוסיה, בצעירותי, לא הייתה אפשרות לחלום וזאת מפני שלא היו אופציות רבות לעתיד שלך, אך החלום היחיד שהיה לי היה שבתי תלמד ותצליח. עם הזמן החלום הזה התגשם והיום החלומות העיקריים שלי זה שהנכדים שלי ילמדו ויעסקו בחייהם במשהו שיעשה להם טוב, ובנוסף לטוס ולטייל בעולם.

כיום, אני גרה בשכונת קריית יובל בירושלים יחד עם בעלי, בתי הקימה משפחה ויש לי שלושה נכדים איתם אני נמצאת בקשר קבוע ויומיומי. במהלך היום אני נהנית מבישול, צפייה בסרטים ומתקשורת עם משפחתי. בנוסף לכך יש לי כמה חברות שאיתם אני שומרת על קשר ואנו נפגשות מדי פעם. כיום אני עובדת באוניברסיטה, שם אני משגיחה על מבחנים של סטודנטים.

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: נהניתי מאוד לתעד את הסיפור של סבתא, היה מעניין מאוד וכיף לשמוע על החוויות והעבר של סבתא והמשפחה. למדתי מסיפורה של סבתא את הערך של עבודה קשה וכוח רצון, ושבעזרת ערכים אלו ובאמצעות התמדה ודבקות במטרה, ניתן להשיג הכל.

סבתא אליסה: היה מאוד כיף להיזכר ולשתף את סיפור העלייה שלי ואת החוויות שעברתי בדרך ויותר מזה – היה כיף מאוד לדבר, לדון ולהעביר את הזמן עם הנכד שלי.