מאגר סיפורי מורשת

שמי זלדה קוזלינר. נולדתי בשנת 1934, להורי אברהם ושרה קפובסקי. שניהם באו ממשפחות חבדיות, מהעיר פולטבה שבאוקראינה. הם הגיעו לעיר לנינגרד  – פטרבורג של היום –  בדרכים שונות ולמטרות נפרדות, שם הם הכירו ונישאו. שם גם נולדתי.

בצעירותי, עברה המשפחה לעיר פושקין, שנמצאת סמוך ללינגרד. גרנו שם מספר שנים ברוגע ובשלווה, עד שהתקדרו השמיים מעלינו – ופרצה מלחמת העולם השנייה.

עם תחילת המלחמה, נלקח אבא בכוח לשירות צבאי. ברגע האחרון, הספקנו, אמי ואני, להימלט החוצה מלנינגרד – מעט לפני ששעריה נסגרו, והיציאה ממנה הפכה לבלתי אפשרית.

בחסדי שמיים, הצלחנו למצוא מחסה לימי המלחמה: תחילה, שהינו בעיירה ליד הרי אורל ולאחר כשלוש שנים – בשנת 1944 – עברנו לטשקנט, עיר הבירה של אוזבקיסטן. בטשקנט הכרתי את מי שעתיד היה להיות חתני, ולאחר תקופה נישאתי לחסיד ר' מרדכי (מוט'ל) קוזלינר – שכמוני, בא גם הוא ממשפחה חב"דית.

הורי אברהם ושרה קפובסקי ואני

היציאה מרוסיה

בטשקנט גרנו תקופה ארוכה למדי, שם נולדו ילדינו, ולמעשה שהינו בה עד שעלינו לארץ. עוד בהיותי כלה, שיתף אותי חתני בחלומו הגדול: לעלות ולגור בארץ ישראל. בזמנו לא ייחסתי לאמירה זו כל חשיבות – היא נראתה לי רחוקה כל כך ולא הייתה הגיונית, אך עם השנים, לאחר נפילת מסך הברזל, לאט לאט היא הפכה אפשרית.

לא כל כך מהר זה קרה: גם לאחר התפרקותה הרשמית של ברית המועצות, עדיין עמדו קשיים רבים בדרך. לא כל מי שרצה לצאת, יכול  היה לעשות זאת. בטח שלא בקלות.

משפחתנו הגישה 7 (!) פעמים את המסמכים לבקשת עלייה לארץ ישראל! וכשסוף סוף קבלנו את אישור היציאה המיוחל, פחדתי לומר זאת לבעלי: חששתי שמרוב שמחה – יקרה לו משהו…  הכנתי אותו לאט לאט לקראת הבשורה המשמחת.

בתקופה זו היינו כבר משפחה גדולה: היו לנו שישה ילדים והיה צורך להתכונן היטב למסע הארוך שמצפה לנו, בדרך אל ארץ ישראל, אל ארץ הקודש. המסלול שתוכנן לנו החל בטשקנט, דרך מוסקבה, משם לווינה, וממנה – לארץ ישראל.

המסע החל, ראשית הגענו למוסקבה, שם התארחנו אצל אחות בעלי, דורה. התנאים בביתה לא התאימו כלל וכלל לאירוח משפחה גדולה כמו שלנו, אך בזמן כזה – לא עושים חשבונות. שהינו שם זמן מה, וביקרו אותנו קרובים ומכרים רבים שבאו להיפרד. בימים כאלה – לא ידענו אם ניפגש שוב…

ממוסקבה טסנו לווינה. שם, כבר התחלנו להרגיש מעט מן הגאולה. יהודי העיר קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, ובאהבת ישראל מדהימה. כבר בימים הראשונים, נתקלו ילדיי בדבר פלא: נקניק כשר! לא אשכח את מבע פניהם ההמומות, כשהבינו לראשונה שיש דבר כזה נקניק כשר… מול המקום בו התארחנו הייתה חנות זולה, שם יכלו הילדים לקנות דברים שלא היו רגילים בהם, או שלא הכירו כלל… בננה – למשל, או מסטיקים זולים ששימחו אותם.

אפילו טיילנו איתם שם. בשבת הראשונה בווינה, הגיע רב לשוחח אתנו, ולקבל את פנינו. אינני זוכרת במדויק את תוכן השיחה אתו, אך דבר אחד איני יכולה לשכוח: "עד עתה הייתה לכם בעיה אחת" הוא אמר, "אך מעתה יהיו לכם הרבה בעיות". והוא צדק.

ליהודים בתקופה זו הייתה רק בעיה אחת: איך לצאת מרוסיה, וזו העסיקה אותם באופן מתמיד. כשהיו שני יהודים ברוסיה נפגשים, היו שואלים  זה את  זה-  לא אודות בריאותם, ולא אודות פרנסתם – אלא "מה המצב שלכם? הגשתם כבר מסמכים? קיבלתם כבר אישור יציאה? מתי אתם עוזבים?". כל השאלות, הדיונים והשיח, היו אודות העלייה לארץ. זה היה המצב אז. וזו, הייתה הבעיה האחת.

אך לנו, ציפו אתגרים נוספים בדרך. היינו בדרכנו לארץ חדשה, מקום ישן ואהוב, אבל זר. מלבד הידיעה כי ארץ ישראל היא מדינה חופשית, לא ידענו עליה דבר. לא הכרנו את השפה, לא את האנשים, ולא את מנהגי המקום. ידענו, שהתאקלמות ארוכה עוד לפנינו.

בווינה שהינו זמן קצר, וכשעזבנו אותה, באו ללוות אותנו לא מעט מיהודי העיר הרבים. בעת הפרידה, ראינו שכולם מקווים שגם לאחר עזיבתנו – לא נשכח אותם, ונסייע להם להיחלץ גם כן, אל העולם החופשי.

העלייה לארץ

סוף סוף, עלינו על המטוס בדרך לארץ ישראל. קשה לתאר את השמחה הגדולה שאפפה אותנו, ואת כל האנשים שטסו אתנו. זה היה החלום הגדול של כולנו, ועמדנו רגע אחד לפני הגשמתו! בעוד מספר שעות, ידענו, ישקו רגלינו באדמת ארץ ישראל.

את הרגעים הראשונים שלנו בארץ אני לא אשכח לעולם. אלה היו רגעים מרגשים ומיוחדים שלא ימחו מזיכרוני. בעלי ירד מהמטוס כשספר תורה בידיו, אני החזקתי בילדיי הקטנים, ולצדנו עמדו בנינו הגדולים. כולנו הבטנו סביב בהשתאות, שוכחים מהעייפות ומהדרך הקשה שעברנו: הגענו לעולם חדש, מקום חדש. הגענו לארץ הקודש!

ראשית, נסענו לפגוש את קרובי המשפחה שלנו, שקיבלו אותנו בהתרגשות ובשמחה. אנשי היישוב אליו הגענו שמחו אתנו בשיר, ובריקודים. שוחחו אתנו, ונתנו לנו יחס קרוב ונעים שחימם את ליבנו.

בימים הראשונים גרנו אצל קרוב משפחה של בעלי. הייתה לו וילה רחבת ידיים ומאובזרת בכלי נוי יקרי ערך. למרות יופיים, הם הקשו עליי את השהיה בדירה, כיוון שהייתי צריכה להשגיח כל הזמן שלא יהרסו בידיהם העסקניות של ילדיי הפעילים… הילדים כמובן עוד לא הכירו את השפה, ולבעלי הבית – בלי קשר ליחסם המכבד והמקבל – היה קשה לתקשר איתם ולהסביר להם את המותר והאסור.

נחלת הר חב"ד

בשעה טובה, קיבלנו את המפתחות לדירה משלנו, בנחלת הר חב"ד. הייתי כל כך מאושרת! לא היה אכפת לי אפילו איך הדירה נראית.. העיקר שבעז"ה נגור בבית משלנו, ולא נאלץ לנדוד ולהזדקק לחסדי אחרים. לנחלת הר חב"ד הגענו יחד עם עולים נוספים. בשכונה התכוננו לבואם של קבוצות עולים מרוסיה, והכינו לנו דירות. כל ההתארגנות הייתה באופן יוצא מן הכלל, ואנשים ביררו בשבילנו ודאגו לנו באהבת ישראל אמתית.

את המפתחות קבלנו מהרב ליס, שהיה האחראי על הבניינים בנחל'ה. הוא עצמו התגורר בכפר חב"ד, ורק לעיתים היה מגיע לשכונה. כשהיה מגיע, תמיד הייתה סביבו התקהלות של אנשים שבאו לברר ולבדוק אתו דברים בנוגע לדירות בשכונה. עניין המגורים היה חשוב אצל כולם.

ובאשר לדירתנו: למעשה, קיבלנו מפתחות לשתי דירות צמודות, בנות שני חדרים כל אחת. כל דירה לכשעצמה הייתה קטנה, אבל היו לנו כעת שתי מרפסות, שני מטבחים… מטבח אחד ייעדנו להיות בשרי, ושני לחלבי. בסך הכול, ב"ה היה לנו מקום מרווח עבור כל המשפחה. רהיטים לא היו לנו, אך הסוכנות דאגה לנו לאבזור בסיסי כמו מיטות, שולחנות, מעט כלים… לא היה לנו הרבה, אבל ב"ה למינימום ההכרחי אכן דאגו לנו. מוצרי חשמל כמובן לא היה.

בארץ כבר היו לנו מספר מכרים, שהגיעו לפנינו. כשנפגשנו עימם, הם סיפרו לנו על הנעשה בארץ ועל אופי המקום: "האנשים כאן – לא מתורבתים… אפילו שלום ברחוב לא יגידו. התפוזים פה – תתפלאו – זולים יותר מתפוחי האדמה! אבל העיקר שפה אפשר ללכת בכיפה וציצית, ולשמור מצוות בגלוי. פה, לא ישאלו את מהיכן באתם, ולאן מועדות פניכם. פה זו מדינה חופשית!".

גם השכנים עזרו לנו מאד. הגענו לארץ בקיץ, ונזקקנו לפריזר, שאז עוד לא היה לנו.  את החלב אחסנו בפריזר של שכן אחד, את הסיר בשל שכן שני, וכן הלאה… שכנינו אכן סייעו לנו רבות, והיו נכונים לעזור בכל פעם שהזדקקנו לכך.

ככה התחלנו את החיים בארץ. ב"ה היה לנו טוב, מלבד בעיה חוזרת ונשנית באינסטלציה של הדירה.  אני זוכרת שאז צחקתי  – "איך שהקב"ה דואג גם לפרנסת האינסטלטור…". היינו מזמינים את אדון פרוספר האינסטלטור כל כך הרבה פעמים, עד שהפך לבן בית אצלנו.

המוסדות

בדירה שמול דלת ביתנו, הופעל 'חיידר' – מוסד ללימוד תורה עבור ילדי השכונה. אני, כעולה חדשה, לא ידעתי שכדי להיכנס וללמוד ב"חיידר" יש צורך בתהליך הרשמה, קבלה, הכנסה חגיגית, סוכריות… בני פשוט שמע ילדים לומדים יחד, דפק בדלת, נכנס והצטרף…

המורה הראשון שלימד ב"חיידר" היה המורה קובלקין, אותו זוכרים כולם לטובה על אודות היחס החמים שלו כלפי ילדי העולים. הוא העניק להם שמות יהודיים, ודאג להשלים עבורם את הפער הגדול שהיה להם, בידע על תורה ויהדות.

מערך ה"חיידר" כלל את הכיתה בה היה בני אברהם לומד מדי בוקר, וכן לימודי אחר הצהריים שהתקיימו במקומות משתנים. דירת ה'חיידר' שימשה גם עבור מטרה נוספת: אולפן ללימוד עברית (למעשה, כל המוסדות הקהילתיים שנפתחו אז, מוקמו בבתי מגורים, ולא הוקצו עבורם מבנים ציבוריים כל שהם). בערבים הייתי נכנסת לשם, ומתקדמת יחד עם עולות נוספות בלימוד השפה.

כאמור, ה"חיידר" שהיווה גם אולפן, היה ממוקם ממש מול דירתנו, וכשהייתי יוצאת לשם בלילות, היה בעלי עסוק בהשכבת הילדים. את הצעקות והבכיות של ילדיי הייתי שומעת עד לשם… אך התאפקתי מלגשת, והמשכתי בלימודיי ברצינות. האולפן התקיים גם בשעות הצהריים, לאחר שילדי ה"חיידר" היו עוברים ללמוד במקום אחר.

וועד השכונה נרתם לעזרת העולים והנזקקים, שביניהם היו משפחות ברוכות ילדים, והקים מפעל לחלוקת מזון. המטבח שהוקם דאג לארוחות חמות עבור אנשים בודדים וחסרי משפחה, או כאלה שלא היו להם תנאים מתאימים לבשל. המיזם הזה היה בבחינת הצלת נפשות של ממש, ואנשים רבים הסתייעו בו בתקופותיהם הקשות.

השכונה הייתה כל כך קטנה אז: הדירות היו זעירות, המבנים נמוכים, ומוסדות רבים שהיום מהווים חלק בלתי נפרד מהשכונה, לא היו אז. אפילו בית כנסת לא היה לנו! בשביל להתפלל היה עלינו לצעוד מרחקים ארוכים, עד לבית כנסת קטן בקצה העיר. גם מרפאה לא הייתה. וחנויות – גם כן היו מעט מאד. מוסדות החינוך כללו את החיידר, ובית ספר למלאכה שהיה אז בראשית דרכו: קטן-קטן, וממש לא דומה למה שהוא היום…

מעון לא היה בשכונה, ואת הפעוטות הייתי שולחת למעון אזורי מרוחק.אך למרות היצע המוסדות הדליל בהחלט, לא שכחנו שברוסיה – גם את זה לא היה לנו…

שם יכולנו לחלום על מעון הולם, וכולם היו איתי בבית… אמנם את ילדינו הגדולים היינו חייבים לשלוח לחינוך המקומי, אך השתדלנו לצמצם את לימודיהם למינימום ההכרחי, עקב בעיות בשמירת השבת והחג, והחינוך הגויי הכפרני. כאן לעומת זאת, היו המוסדות על טהרת הקודש, והבעיות הסביבתיות – נו מילא, את זה עוד יכולנו לקבל… הן גם השתפרו עם הזמן, והיום כבר יכול ילד חסידי ללמוד בנחל'ה עד כיתה ח', ועוד להישאר בישיבה קטנה… עם התפתחות השכונה, נבנו בה מבנים חדשים וגדולים, עם דירות גדולות בנות ארבעה חדרים – דבר שלא היה קודם. אחת מהדירות הללו נקנתה על ידינו. גם שכונות חדשות החלו להיבנות סביב, ולהרחיב את השכונה לעוד ועוד אזורים.

האוכלוסיה

אוכלוסיית השכונה כללה בתחילה זוגות ומשפחות חב"דיים, שעלו מברית המועצות – בעיקר מסמרקנד, לטביה, רוסיה וגרוזיה. אך היו גם כמה משפחות ישראליות-מקומיות. לשכונה הגיעו הרבה אנשים שסבלו מאד ברוסיה, ואפילו כאלה שנחלצו מהכלא הרוסי, האנשים הללו התחילו כאן בארץ חיים חדשים, חיים של חופש, אחרי כל שנות הסבל שלהם בברית המועצות.

המבנה הקהילתי

עוד מהקמתה, הייתה השכונה מאוחדת ומגובשת, באופן יוצא דופן. היחס בין האנשים היה כמו אל משפחה: בקרבה ובחמימות. כל מי שערך שמחה בביתו, הזמין את כל התושבים, וכולם לקחו חלק בהכנות לכבוד האירוע. קייטרינג? שנים  לא הכירו כאן את המושג הזה בכלל. גם לאחר שהחלו לערוך חתונות בכפר חב"ד, עדיין לכל ההתוועדויות והאירועים שנערכו בנחל'ה, היו מתארגנים ביחד: לפני התוועדות היו עוברים ממש מבית לבית, ואוספים את המצרכים עבור ההתוועדות. זו הייתה האווירה: של אחדות וחיבור בין כל התושבים, ורצון טוב לסייע אחד לשני.

רב השכונה, עוד מאז לאוי"ט היה הרב ירוסלבסקי שליט"א. לנו זה היה מעט מוזר שיכולים להיות רב ורבנית צעירים כל כך לקהילה, אך הם עשו – ועושים את עבודתם נאמנה. ראיתי אז, שרב לקהילה לעיתים עשוי להיות לא רק פוסק הלכות, אלא גם מפשר, מגשר ואפילו עובד סוציאלי… היו באים אל הרב אנשים עם בעיות שונות, והרב סייע להם גשמית ורוחנית, באופן מעורר התפעלות. ניהול השכונה היה בידי וועד, שבראשו עמד הרב מרדכי גורודצקי. לוועד הייתה עבודה רבה, בעיקר בנושא הדיור, המוסדות וקבלת העולים.

חגים

פורים היה חג מיוחד ביותר עבורנו כעולים. בנחל'ה זו הייתה הפעם הראשונה עבורי ועבור ילדיי, שראינו אנשים מתחפשים ביום החג. אצלנו – זה לא היה קיים בכלל… כמובן שלא היו אלה תחפושות יקרות, שכן המצב הכלכלי של כולם היה קשה אז, אך מסכות קנו כולם, והיה בהן די כדי להכניס שמחה ואווירה של חג.

גם שאר החגים היו מרתקים עבורנו: בל"ג בעומר הראשון שלנו בנחל'ה, התרגשתי ביותר. ר' עמרם מלכא שר את שירי החג, והכניס בכולנו שמחה כזו גדולה, שאני זוכרת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב אושר והתלהבות.

בחג הפסח הראשון שלנו כאן, כבר עלתה גם משפחתו של בעלי לארץ. הוריו ואחיו הגיעו לשהות אצלנו בימי החג. הייתה אווירה נהדרת, שרנו ושמחנו יחד, בפעם הראשונה אחרי תקופה ארוכה כל כך שלא נפגשנו… אני חושבת שהייתה זו גם הפעם האחרונה.

עם השנים, כשנפתחו כבר בתי כנסיות, ילדיי שגדלו היו מתרוצצים בשמחת תורה מבית כנסת אחד למשנהו, מחפשים היכן הכי מעניין, ואיפה זורקים הכי הרבה סוכריות… אלו היו חיינו. ילדינו גדלו בשלווה ונחת, ועל מי מנוחות.

לימוד התורה בשכונה

כבר בראשית ימיה של נחל'ה, נוסדו בשכונה שיעורי תורה רבים ומגוונים, עבור גברים ונשים כאחד. היו גם שיעורי תורה ברוסית. היה אפילו 'כולל של נשים' – קבוצת נשים שלמדה יחד תורה מספר שעות בשבוע, וקיבלה על כך מלגה צנועה מדי חודש. מיזם זה לא החזיק זמן רב אמנם, אבל בתחילתו היה פעיל ביותר.

בנוסף, הייתה התארגנות קבועה של מלווה מלכה עבור נשים, בכל מוצאי שבת. לעיתים אף היו מגיעות מרצות מחוץ לשכונה, ואנו הנשים נהנינו מאד לקחת חלק בלימוד התורה, באופן שהתאים לנו.

הפרנסה

הפרנסה ב"ה היית טובה, גם אם לא באה בקלות. בעלי מצא עבודה בישיבת קרית גת, ואני כמובן נשארתי בבית עם ילדיי הקטנים. הגדולים יותר למדו במוסדות שנפתחו כבר בנחל'ה. הבנות למדו בבית הספר חב"ד לבנות שהוקם אז. צוות המורים גם בחיידר וגם בבית הספר לבנות, היה אכפתי ומתחשב. המורים היו צריכים להתמודד עם קושי בלימוד ילדים שאינם דוברי עברית, אלא רק רוסית. גם המורים וגם התלמידים השקיעו מאמצים רבים, שלבסוף הוכתרו בהצלחה: הם הצליחו גם ללמוד את השפה העברית, וגם ללמוד את החומר מתוכנית הלימודים.

רבים מאותם תלמידים ותלמידות, הפכו ברבות הימים לאנשי חינוך ומנהלים בעצמם. קשה להאמין שאלו אותם ילדים שאז לא ידעו אפילו מילה בעברית… למעשה, הילדים קלטו את השפה עוד מהר יותר מאיתנו: אני זוכרת שהגננת סיפרה לנו שהבנות שלנו כבר יודעות עברית. לא האמנו לה, עד שבשבת החלה בתי לשיר: "דוד מלך ישראל…". זו הייתה עבורנו הפתעה מושלמת! שנה לאחר מכן, כבר ערכה לנו בבית בתי שבכיתה א', חזרות למסיבת חומש – על טהרת העברית…

טיסה קבוצתית

מעט לאחר שהגענו לנחל'ה, התארגנה קבוצה של חסידים מהשכונה לטיסה לרבי. גם בעלי ר' מורדכי קוזלינר, זכה להצטרף לטיסה זו. תקופה לאחר מכן, התארגנה קבוצה כזו עבור הנשים. לטיסה זו זכיתי אני להצטרף, ושהינו אצל הרב'ה במשך שלושה שבועות.

לאורך כל זמן שהייתנו שם, ציפיתי ל'יחידות' עם הרבי. נקבעו עבורי יום ושעה עבור ה'יחידות', ובימים שלפניה, השתתפתי בכל ההתוועדויות וה'פארבריינגענ'ס' שנערכו ב-770. ההתוועדויות והשיחות היו בשפה שלא הבנתי, ובכל זאת עמדתי שעות על הרגליים רק כדי להיות שם. הרגשתי, שזהו מעמד מרגש ומרומם, שלהיות חלק ממנו זוהי זכות עצומה. בדיוק בעת ששהינו בניו יורק, נערך כנס נשים גדול. אנו האורחות, לא חשבנו להשתתף בו, היות ולא ידענו את השפה, וגם לא הרגשנו כל שייכות אליו. אך מעט לפני הכנס, יצאה הוראה מהרבי, שעל האורחות שהגיעו מהארץ, גם להשתתף בכנס! ואכן נסענו. הכנס התקיים בפלורידה, ואנו התמקמנו בבית מלון במיאמי ביץ'. נהנינו שם ביותר – הנוף היפהפה ומזג האויר הנעים היטיבו איתנו מאד.

שהינו שם גם בשבת, וביום שישי קיבלנו משלוח של צורכי שבת מהקהילה החב"דית המקומית. אני זוכרת שנפעמנו ביותר מהיחס החמים והמפנק שזכינו לו, אך מעט אחר כך הבנו מדוע דאגו לנו כל כך: נשות הקהילה רצו מאד לשמוע מאיתנו על רוסיה, ועל החיים שם. אנגלית לא ידענו, וגם העברית שלנו הייתה חלשה, ובלית ברירה דיברנו באידיש.

בפלורידה שהינו מספר ימים בהם נהנינו מאד, ומשם חזרנו לניו יורק. כשהגענו חזרה לקראון הייטס, התבשרנו שהרבי מחכה לנו ליחידות.  זו הייתה הפתעה גדולה ביותר, שלא ציפינו לה. אני זוכרת שאפילו לא הייתי לבושה באופן שהייתי רוצה להיכנס עימו ליחידות… אך אם הרבי מבקש – אנחנו מיד מבצעים, והלכנו ישר ל770, ליחידות.

לא אוכל לתאר את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי, ברגעים בהם המתנתי לכניסה אל חדרו של הרבי. היחידות ארכה כ-20 דקות.  מיד כשנכנסתי, אמר לי הרבי שהמשפחה שלי בסדר, ושלומם טוב ב"ה.  הרבי ידע שאני דואגת למשפחתי הברוכה שנשארה בארץ, בעוד אני באמריקה הרחוקה, והרגיע אותי שהם בסדר, ושלא אדאג להם.

לאחר מכן שאל אותי הרבי אודות הכנס שהיה בפלורידה, איך היה וכו'. סיפרתי לרבי שסיפרנו ושיתפנו את נשות הקהילה שם אודות מה שעבר עלינו ברוסיה, אך אני אינני יודעת עד כמה מה שאמרנו, השפיע.

הרבי חייך אלי ואמר: "עכשיו אי אפשר לדעת שום דבר".

מהמשפט הזה למדתי המון: שגם אם אנחנו לא רואים את תוצאותיהם של מעשינו מיד, אין זה אומר שהם לא השפיעו ולא שינו דבר! לעיתים, זהו עניין של זמן עד שנדע. ייתכן אף שלא נדע בכלל, אך אין זה אומר שההשפעה איננה!

הקמת ישיבה לעולי רוסיה

מעט לאחר היחידות, חזרנו הביתה, לנחל'ה. בעלי שכאמור היה אצל הרבי לפני, קיבל הוראה מהרבי להקים ישיבת תומכי תמימים בנחלת הר חב"ד, לעולים החדשים. מדובר היה בפרויקט לא פשוט, שדרש הרבה כסף שלא היה לנו. אך מה שהרבי אומר – עושים!

בעלי החל לעבוד על מנת להשיג את הכסף הנדרש. במקביל הוא גם אסף תרומות, וחיפש אנשי צוות עבור הישיבה.  המשכורת שהוצעה לעובדים בישיבה הייתה זעומה. למעשה, העבודה בישיבה הייתה חצי בהתנדבות, כיוון שהתמורה עליה הייתה ממש סמלית, ולפעמים – חינמית…

גם הישיבה עצמה הייתה בתנאים קשים. מבנה – עוד לא היה לה בכלל, וכמו כל המוסדות והארגונים אז בנחל'ה, היא מוקמה בדירת מגורים רגילה. אפילו הפנימיה הייתה בדירות רגילות, ואלה היו בבניין בו גרנו. ממש מעל הראש. פעמים רבות לא היה מספיק מקום לכל התלמידים, וחלקם היו ישנים אצלנו – דבר שהקשה עליי מאד, אך עם הזמן, המצב הלך והשתפר, ועמו גם התנאים. כמו הרבה מוסדות בנחל'ה, גם הישיבה קיבלה מבנה מסודר, ובו היה מטבח גדול ומרווח, שנוחותו הקלה מאד על המבשלות, שיכלו לבשל בו גם בכמויות גדולות בלי בעיה.

בימיה הראשונים של הישיבה, עבדו בה הרב מיכל רפפורט ע"ה, והרב בומי פרידלנד שיחי' שמעבר להיותו מורה, עשה גם קייטנות והעסיק הרבה את התלמידים מעבר לשעות הלימודים. למעשה, בין תלמידי הישיבה היו גם ילדים בגילאי בית הספר היסודי, שהיו זקוקים לתשומת לב גם בסיום שעות הלימודים הרשמיות.

לישיבה הגיעו תלמידים מכל הארץ עם אוטובוסים שלמים מלאים בילדים. אני והגב' שטרן היינו נוסעות פעמים רבות לרשום ולהביא תלמידים לישיבה. באותה תקופה, כל דבר שעשינו היה למען הישיבה. השקענו בהקמתה מאמצים רבים.

כך התנהלה הישיבה במשך שנים. שנה אחת הופעל במסגרת הישיבה פרויקט חשוב: הרבי ביקש שיכתבו ספר תורה לזכות היהודים שעדיין נמצאים ברוסיה, מאחורי מסך הברזל. היה צריך לאסוף את שמותיהם של כל אותם היהודים לזכותם נכתב הספר. מדובר היה בפרויקט עצום! בימים של אז,  להשיג את השמות היה דבר לא קל בכלל, וודאי לא, כשמדובר בשמות של אזרחי רוסיה, שעשתה הכול על מנת להסתיר כל פיסת מידע על תושביה. אך בעלי פעל על פי רצון הרבי, ומה שהיה חשוב לרבי – חשוב היה גם לו, ובכוח שהרבי נתן לו, הוא הצליח לבצע את אותה משימה מורכבת: ספר התורה נכתב במילואו, וכל אותם אנשים ששמותיהם נכתבו בו – זכו לצאת מרוסיה. תקופה לאחר מכן, קיבלתי מטעם הוועד עבודה במתנ"ס, כעובדת קהילתית. לא היה מדובר בשעות עבודה רבות, ותפקידי היה לבקר בבתיהם של עולים חדשים – גם בשכונה וגם מחוצה לה – ולהסביר לכל המשפחות שחיו בחילוניות גמורה, על נושאי היהדות.

מדובר היה בעבודה לא קלה, והשתדלתי תמיד לצרף אליי מישהי נוספת – יחד זה היה  קל יותר. הגב' מלה קנייבסקי ע"ה הייתה באה איתי פעמים רבות,  היא המשיכה לבוא גם לאחר לידת בנה, אותו הייתה לוקחת עמה לכל בית בו ביקרנו.

ביקרנו אז אצל משפחות רבות. לעיתים היינו באות לאנשים שאמרו לנו: "אנחנו, ברוסיה היינו דתיים. אין מה להסביר לנו. אנחנו יודעים הכל!" אך תמיד ראינו שיש עוד על מה לדבר, והרבה דברים שיש להסביר אודותם. במסגרת עבודתי, הייתי אחראית על אולפן הערב, וכן על ארגון כנסים ופעילויות לנשות השכונה. יזמנו טיולים משותפים לאזורים שונים בארץ, ובעיקר לירושלים. באותה תקופה לא היה כל פחד להסתובב בעיר העתיקה, אפילו בשוק הערבי היינו! הייתי קונה שם בגדים עבור בנותיי. אז לא היה חשש וסכנה כמו היום, היו אלו זמנים אחרים…

אחרי שנים רבות כעובדת קהילתית, עברתי לעבוד בישיבה של בעלי. הייתי אחראית על המטבח, וכמובן הייתי גם מבשלת בעצמי. איתי היו עובדות נוספות, ובין הטבחיות הייתה אחווה מיוחדת, והן היו מחליפות אחת את השנייה בעת הצורך.

בשנים האחרונות ישיבת תומכי תמימים לעולים, שינתה את פניה לחלוטין. ממסגרת המיועדת לילדים צעירים, היא הפכה למוסד עבור נערים בוגרים, צעירים החפצים ללמוד תורה ולהכיר את היהדות.

תוכנית הלימודים משלבת לימודי יהדות בסיסיים (כגון ידיעת התפילה והקריאה) עם שיעורים מעמיקים בחומש במשנה, בגמרא ובחסידות, וכן עם לימודי הלכה והיסטוריה יהודית. מקצת התלמידים אף זוכים לקבל תעודת סמיכה לרבנות, דבר שלפני שנים היה בגדר חלום. ותלמידים אחדים אף נוסעים לאחר סיום לימודיהם לחבר העמים לשמש בתור מורים, ראשי ישיבות ורבנים.

כמו כן, הישיבה גם משמשת כיום כפינה חמה לתושבי השכונה ולאורחים המגיעים מבחוץ.

ארגוני החסד

אחד הארגונים הבולטים בשכונה הוא ארגון "שפרה ופועה" שהחל כארגון לא גדול, בו  פועלות נשים רבות ויקרות בהתנדבות ימים כלילות במסירות בעזרה וטיפול עם נשים יולדות.

ארגונים נוספים שהוקמו בשכונה מאז ועד היום הם ארגון "ביקור חולים",  גמ"ח שמלות האירועים של משפחת זיילער, ארגון "יד שרה", "עזרה בבגד" ועוד. משמח לראות איך ארגוני סיוע קטנים שהוקמו בתחילת ימיה של נחל'ה, צמחו והגיעו לגודלם כיום, אליהם הצטרפו עוד ועוד ארגונים שמטרתם לעזור לתושבי השכונה והסביבה. מרגש.

מלבד הארגונים, היו ועדיין אנשים ונשים רבים מתושבי נחל'ה, שיוצאים מחוץ לשכונה להניח תפילין או לחלק נש"ק, וכן להסביר ליהודים שאינם שומרי תורה ומצוות לע"ע, על יהדות. זהו דבר יפה ומרגש, ומוכיח שלכל אחד יש מה לתרום! כל מי שגר בשכונה המיוחדת הזו, הוא חלק ממנה! ויש לו תפקיד מיוחד שרק הוא יכול לבצע כאן! נחלה היא מרכז של תורה וחסידות, שממנה מופץ אור גדול לארץ כולה. לגור במקום הזה זוהי זכות מיוחדת, שיש להעריך. ולכל אחד יכול להיות חלק באור הגדול שיוצא ממנה, מהשכונה שזכתה לברכתו המיוחדת של הרבי.

הזוית האישית

גוטלה: הראיון עם גב' זלדה קוזלינר נערך במסגרת של המחויבות האישית. הריאיון היה מרתק, מעשיר ומחכים, נהניתי מכל רגע, ועל כך אני מודה לך מאוד. מאחלת לך אריכות ימים ושנים טובות מתוך בריאות איתנה.