מאגר סיפורי מורשת

שמי אור זיני, אני משתתפת השנה בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי יחד עם סבתא שלי לאה זיני. מסבתא שמעתי את סיפורי ילדותה וסיפור עלייתם לישראל.

סבתא לאה מספרת לאור

נולדתי ברומניה בעיר בוקרשט בשנת 1953 לבית משפחת גולדשטיין. בת בכורה למשפחה שמונה חמש נפשות: זוג הורים ושלושה ילדים. היינו משפחה מלוכדת וגרנו בקרבת בני המשפחה.

המשחקים שהיו בילדותנו היו מאוד פשוטים, אבל אהבתי אותם מאוד, שיחקנו במשחקים כמו: חמש אבנים, קלאס, בובות שיצרנו בעצמנו, מחבואים ועוד. חברינו היו ילדי השכנים ותלמידי בית הספר. בבית הספר הייתה לנו תלבושת אחידה: חולצה מכופתרת לבנה, חצאית שחורה ועניבה אדומה.

לאורך כל הילדות הסתרנו את יהדותנו מאחר ועדיין שררה אנטישמיות ותמיד האשימו אותנו בכך שבגללנו פרצה המלחמה (מלחמת העולם השנייה), תמיד האשימו אותנו שבגללנו הם סבלו ונכבשו. בית הספר היה בזיקה קומוניסטית, האדירו את ברית המועצות וקראו לה מדינת השמש העולה. הם ראו בה כמנצחת המלחמה, לכן כשלמדתי בכיתה ב', הוציאו אותנו ברכבות, מטעם בית הספר, למוסקבה לביקור במוזוליאום של לנין שגופתו החנוטה הושמה לתצוגת הכלל לאחר מותו. עבורי זה היה אירוע מאוד טראומתי לראות גופה בתוך ארון זכוכית.

סבתא עם אמה ואחיה ואחותה ברומניה

אני זוכרת שתקופה זאת הייתה תקופה לא פשוטה עבור היהודים ברומניה. תמיד השמיצו אותנו, בחגים למשל: בפסח טענו שאנו אוכלים את המצות מדמו של ישו. למרות כל האשמות היינו משפחה מסורתית והמשכנו לשמור על המסורת גם כשלא יכולנו לחגוג את החגים היהודים. סבתי הייתה דתייה והיא מאוד היא הקפידה שלפחות את חג שמחת תורה לקיים בגלוי, היא הייתה מכינה לנו דגלים, בראש כל דגל היה תפוח עץ כמנהג המסורת. בנוסף, היינו צועדים לעבר בית הכנסת למרות החששות.

כשהכריזו על הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, ברומניה זו הייתה תקופה של ניסיונות לבנות מחדש את נזקי מלחמת העולם השנייה שהסתיימה כמה שנים לפני כן. התקשורת הייתה רק באמצעות מכתבים בלבד וגם זה ללא תשתיות. שבועות ואפילו חודשים היה לוקח עד שהמכתב הגיע ליעדו. כמו כן, טלפונים, כמעט ולא היו. אמצעי התקשורת היחיד היה רדיו, שלא לכולם היה, בגלל שלא כולם היו אמצעים כספים לרכוש זאת. טלוויזיה, עדיין לא הייתה נראית באופק. זה לא כמו היום, שאפשר לתקשר באמצעות תקשורת מהירה ואיכותית כמו טלוויזיה אינטרנט לוויין וכו' …

סיפור העלייה – 1964

עליתי לארץ בשנת 1964, כשהייתי בגיל עשר. הגענו לארץ תחילה בטיסה מרומניה לאיטליה ומשם בהפלגה באונייה לנמל חיפה. באונייה היו כולם עולים חדשים ממדינות שונות שציפו להגיע לארץ ישראל.

הגענו לנמל חיפה, לאחר הקליטה וקבלת מסמכים ותעודת זהות, נסענו כל הלילה במשאית ישנה ומקרטעת לדימונה. נסיעה זו נמשכה שעות ארוכות. היינו בין המשפחות הראשונות שהגיעו לדימונה, ורוב התושבים היו ממוצא ספרדי, הודי ומרוקאי. התקשורת הייתה קשה מאוד, הגענו בדיוק בתקופה שעברו מהדיור במעברות לדיור בשיכונים – ההתאקלמות הראשונית הייתה קשה מאוד, קיבלתי את זה כהלם תרבותי. נתקלתי בערב רב של תרבויות, שפות, מנהגים, מאכלים שונים, הכל היה שונה. הדבר שהקל עליי, הייתה העובדה שהייתי תלמידה טובה והייתה לי קליטה טובה.

מהר מאוד למדתי לדבר בשפה הערבית, למדתי מהשכנים שלי. עברית למדתי באולפן, שלטתי בחשבון ובתנ"ך, למדתי את כל מה שהיה צריך ללמוד בעל פה.

בכיתה ז' עברנו את מלחמת ששת הימים. אבי גויס להג"א (זה כמו פיקוד העורף היום). כתלמידים, זכור לי, שמילאנו שקים מחול שנזרקו לשוחות שהוכנו מראש להגנה על עצמנו.

בבית ספר תיכון הייתי במגמה הריאלית הראשונה שהתחילה בתיכון בדימונה. למדנו שם מתמטיקה, מדעים ועוד…

תקופת הצבא 

לצה"ל גויסתי לחיל המודיעין ואת כל השירות הצבאי שלי עברתי בשארם א-שייח'. בתקופת השירות שלי, פרצה מלחמת יום הכיפורים והוחתמתי לשרת בצבע קבע לעוד שנה וחצי. לאחר מועד השיחרור, בשירות הקבע בצבא, עסקתי בתחום מעניין ומאתגר ביותר. מלבד תקופת המלחמה שבה נאלצו לפנות אותנו, היה זה שירות מהנה שכלל טיסות רבות, שמש, ים ומלא חוויות.

את בעלי הכרתי במהלך השירות הצבאי. שירתנו באותו בסיס. לאחר חמש שנים של הכרות התחתנו ועברנו לגור בעיר לוד. מקום מגורי בעלי. במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים: בן שהוא אביה של אור ועוד שתי בנות.

למדתי באוניברסיטה עבודה סוציאלית ועבדתי בלוד 42 שנה, במחלקת הרווחה בהתחלה בנושא משפחה ולאחר מכן, 35 שנים בתחום הזקנה, כראש צוות המחלקה לאזרח הוותיק וכעובדת לחוק בתחום חוקי ההגנה לזקנים. בתקופה זו חמותי עזרה לי עם הילדים שלמדו במסגרות קרוב לביתה. הילדים שיחקו תמיד עם ילדי השכונה, כבר הייתה טלוויזיה, מחשב, משחקי לגו ועוד…

בכניסת לבית היה מקלט שבו התארגנו כל הילדים הקטנים והגדולים, לשם היו מגיעים לשם הכנת שיעורים ולמשחק. אביה של אור, נכדתי, היה ילד ונער פעיל, הוא תמיד היה אחראי ובוגר לארגן ולדאוג לכולם.

הייתה זו תקופה של צמיחה והתפתחות הטכנולוגיה והרפואה. אז התחילו המחשבים, הפלאפונים ועוד… הילדים השתתפו בחוגים שונים, בעלי עבד כמהנדס בתעשייה אווירית ומצבנו הכלכלי היה טוב.

אביה של אור, נכדתי, הוא הבן הבכור. הוא היה ילד מחונן וסיים את מבחני הבגרות בכיתה י'. הוא למד באוניברסיטת תל אביב וכיום עובד כמהנדס אלקטרוניקה ופיתוח. בתחילת שירותו הצבאי היה בקורס טייס, מסיבה רפואית עזב ועבר לחיל השריון שם היה מדריך בקורס מפקדים. אחד המקרים הקשים בהם התמודדה משפחתנו היה בתקופת שירותו כהוא נפגע בטנק והיה בסכנת חיים. הוא עבר תקופת אשפוז ושיקום בתל השומר – הייתה זו תקופה לא פשוטה, אבל יצאנו מזה מחוזקים.

הזוית האישית

אור: חוויתנו מתכנית הקשר הרב דורי מהנה מאוד וכיף היה לנו להיפגש יחדיו מעבר לארוחות שישי, ללמוד על הסיפורים המעניינים של סבתא. בנוסף אני חושבת שהתוכנית גורמת לסבתא להרגיש שהנכדים מתעניינים בה (וזה נכון דרך אגב), שיש לה למי לספר ולפרוק. היה ממש כיף במפגשים המהנים, למשל, בחנוכה עשינו משימה ביחד ולבסוף, אכלנו בורקס, קוראסונים וסופגניות שהיו ממש טעימות. לסיכום, אני חושבת שהתוכנית הזו מאוד חשובה ואיזה כיף שיש לנו אותה בבית הספר.