מאגר סיפורי מורשת

שמי נוי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את חייה של סבתי, שושנה שטרן, ומעלה אותו אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתי, שושנה שטרן, נולדה בטרנסילבניה שברומניה, קרוב לגבול עם הונגריה, בתאריך 29.5.1948. כשנולדה קראו לה חנה רייזל, ובארץ ישראל עוברת שמה לשושנה. לאביה קראו ישראל מנדל ולאמה סוזנה, ובארץ שמה עוברת לשרה. לאחותה הגדולה ממנה בשנה קוראים אילנה, ולאחיה הקטן ממנה בשמונה שנים קוראים יוסי.

ההורים שלה החליטו לעלות מרומניה בשנת 1951, לא שינה להם הגילאים של סבתי ואחותה, הם רצו לעלות בכל מחיר. כשסבתא שלי עלתה היא הייתה בת שנתיים ואחותה בת שלוש. הם עלו באונייה בשם טרנסילבניה. באונייה הייתה הפרדה בין הגברים לבין הנשים והילדים. בזמן ששטו בים השחור, הייתה סערה גדולה ואימא שלה הצמידה אותה ואת אחותה לחיקה. בכל פעם שהאונייה היטלטלה בים הסוער, אמה חטפה מכה במרפקיה מדפנות התא הקטן. גודלה של האונייה היה מיועד להכיל כ- 450 איש והיא בפועל הכילה כ- 2000  איש. כשהגיעו לארץ, אימא של סבתי פגשה את בעלה עם מרפקים מדממים.

כתבה על האונייה איתה עלתה סבתא לארץ (מתוך: ידיעות אחרונות, מאת: איתמר אייכנר, יום ו', א' כסלו תשפ"ג, 25.11.2022)

כשעלו ארצה הובאו לחלסה (היום קריית שמונה) ושמו אותם ארבעה אנשים (אחיה יוסי עוד לא נולד) בפחון קטן ורעוע עם מיטה אחת בלבד. הפחון היה מידרדר במורד ההר בימי החורף הקשים. לאחר זמן מה עברו לעכו, ושם קיבלו הצצה לפולקלור הערבי. לאחר שנה עברו למושבה מגדיאל (היום באזור השרון) ושם עברה על סבתא ילדות מהנה ומלאת הרפתקאות.

אשמח לספר על כמה מהחוויות שסבתי סיפרה לי: פעם, כל השכנים היו עושים את כל הכביסה במקום אחד. כשהייתה בת חמש, מילאה את הגיגית של אחת השכנות בצפרדעים, וכשהיא באה לכבס את הבגדים, נשמעו צרחות אימים בכל המושבה. סבתי עלתה על העץ הכי גבוה במושבה, ושם "צחקה את נשמתה" לדבריה.

סיפור נוסף: יום אחד נסעו סבתי ואחותה עם כל הכיתה לאלישמע, מקום ליד מגדיאל, שפעם עבר שם הגבול עם ירדן, כדי לקטוף נרקיסים שאותם ימכרו. כשהגיעו, כל האזור היה מלא בבוץ והם שקעו בתוכו. כדי להשתחרר, נאלצו להיפטר מהנעליים ולחזור הביתה יחפות. בבית קיבלו עונש מההורים, אבל עדיין נהנו מהחוויה.

סבתא שלי גם סיפרה לי על יחסיה עם אחיה: אחותה הגדולה אילנה הייתה תמיד מרביצה לה. יום אחד החליטה להתנקם: לקחה מכונית משחק גדולה ומילאה אותה בחיפושיות. כשהיא באה להרביץ לה העיפה עליה את כל החיפושיות. עם אחיה יוסי היה יחס אוהב ומטפל. היא הייתה שומרת עליו בשעות אחר הצהרים עד שההורים חזרו. הייתה גם מנקה ומכינה את ארוחת הערב כדי שההורים יוכלו לנוח.

סבתי קיבלה חינוך ממלכתי דתי. עד כיתה ז, למדה בבית הספר שהיה במושבה, ולאחר מכן המשפחה עברה לבני ברק ושם למדה בבית הספר הדתי מסורות. סבתי הייתה בנוער העובד ועברה לבני עקיבא. פעם היו צריכים לבצע בבני עקיבא מחויבות אישית. להוריה הייתה חנות ירקות אז החליטו לתרום ירקות לבית החולים לחולי נפש שהיה במושבה. סבתי ואחותה אילנה לקחו עגלת משלוחים עם חמור שהיה להם ונסעו להביא את המשלוח לבית החולים. באמצע הדרך החמור נעצר ולא הסכים לזוז. לאחר מאמצים רבים החליט החמור להמשיך בדרכו והן עברו את המשימה בשלום.

שאלתי את סבתי איך חגגו לה בת מצווה והיא ענתה לי בחיוך: "חגגתי את בת המצווה בחצר ביתי במושבה. כל בני המשפחה התארחו בבתי כל המושבה. הייתה חגיגה צנועה, מהנה ושמחה".

מאלבום התמונות

הזוית האישית

נוי הנכדה המתעדת: הכנת התיעוד הייתה חוויה בלתי נשכחת שלימדה אותי דברים רבים שלא ידעתי על משפחתי. למדתי להסתכל על משפחתי בצורה אחרת, ולכבד את החיבור של המשפחה לדת היהודית ולארץ ישראל. אהבתי ללמוד דברים על סבתי שלא ידעתי ונהניתי לראות תמונות של קרובי משפחתי בתור ילדים. אני שמחה שניתנה לי הזדמנות לחקור על עברי ובכך להעביר את סיפור משפחתי לדורות הבאים.

סבתי בירכה אותי: "שתמשיכי לעלות מעלה מעלה בסולם, שתהיה לך הצלחה ושימלאו משאלותיך". ואני רוצה לאחל לסבתי: שתמשיך להיות המקור שמאחד את כל המשפחה בנתינה האינסופית שלה, במאכלים המפנקים שלה ובאהבה שמרעיפה על כולנו, אני מאחלת לה הרבה בריאות ונחת ועוד הרבה שנים של כולנו ביחד.