מאגר סיפורי מורשת

שמי: דורית רום נולדתי ברומניה ב- 23.8.1950, בהויאדי שהיא עיר לא גדולה ליד עיר המחוז הלוז'

אמי אטי שטיין, אבי הנרי פרנקוביץ'. ארץ המוצא של אימי לפני מלחמת העולם השנייה היה רוסייה. אבי נולד בהונגריה. אמי הייתה בת לאיש דתי חרדי, שהיה רבה של העיר, והשתייך לקבוצת וויז'ניץ.

גדלתי בהויאדין שהיא עיר שהיו בה רק שבע עשרה משפחות יהודיות. מאחר וכל המשפחות היהודיות הגיעו לשם אחרי מלחמת העולם השנייה(שם ההורים שלי נפגשו), היו משפחות שלא היו להם ילדים, ולכן מספר הילדים היהודים היה נמוך. לא היו בית ספר/גן יהודיים, ולכן למדנו בגן של רומנים והונגרים ביחד. הגן היה רב גילאי. לכיתה א' הלכנו כשהיינו בני שבע, בית ספר אחד מכיתה א' עד ז', ותיכון מכיתה ח'-יא'. את מבחן הבגרות עשינו בסיום כתה יא' – למדנו רק אחת עשרה כיתות. לא היה שם לבית הספר, ולא היו כל כך הרבה שעות פנאי, כי למדתי במשמרת שניה, הלימודים נגמרו בשעה חמש כשהיה כבר חושך והיה קר.

בבית הייתי משחקת עם אחי מיקי. בשבתות אחרי שהיו חוזרים מהחדר (בית הכנסת), שיחקתי כדורגל בחצר עם החברים של אחי, שבדרך כלל שמו אותי בתור שוערת, אבל כשלא תפסתי כדורים העיפו אותי. הייתי גם בחוג בלט ולמדתי לנגן בפסנתר. שמרתי על קשר עם החברים שלי מילדות, ויש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת. פעם בשנה, אנחנו נפגשים באזכרה לקהילה היהודית הקטנה, שהייתה בהויאדין, ועל המצבה רשומים כל שמות היהודים שנספו בשואה.

ברומניה הייתה תנועת נוער אחת, היא הייתה קשורה להישגים בלימודים, והייתה שייכת למפלגה קומוניסטית. התנועה נקראת "פיונירים". הפעילויות היו מוכתבות על ידי המפלגה הקומונסטית בהתאם לגיל של הקבוצה, ובדרך כלל לא היו פעילויות חברתיות, וגם לא טיולים כמו שנהוג בארץ. הפעילויות היו קשורות למשימות שונות, שעסקו בהם בהתנדבות. למשל: לקחו אותנו לשדה שגדל בו כרוב, והוא הותקף על ידי זחלים, וההינו צריכים לנקות את הכרוב. עשינו זאת שלושה ימים ברציפות, ולא היה דבר כזה שמישהו לא רוצה להתגייס למשימה, הכל היה חובה.

בחופש הגדול של כיתה ג' שלחו אותנו למחנה קיץ שנמשך חודש שלם, והתקיים רחוק מהבית בארמון עתיק, וכמובן שגם ישנו שם. מאוד לא אהבנו את זה, וכל הזמן היינו רואים קבוצה שמנסה לברוח, אבל הייתה גדר גבוהה מאוד, ומזל שלא ברחנו, כי לא הינו מגיעים הביתה. האוכל לא היה טעים והילדים האחרים נראו מאוד רזים. בשאר החופש הגדול היינו מתארחים אצל בני הדודים שלנו.

סבי החרדי גר איתנו עד שהייתי בת שמונה, ולכן חגגנו את כל החגים לפי המסורת. זה אומר שבחגים יהודיים לא הלכנו לבית הספר, וגם בחגים הנוצרים הייתה לנו חופשה גדולה. את חג החנוכה מאוד אהבתי, כי הינו מקבלים תפוזים ובננות מהארץ .

התקופה הכי קשה בשבילי הייתה כשעליתי לארץ, ולא ידעתי עברית.  לא הבנתי מה המורים אומרים בכיתה, גם כשבאתי הביתה הרגשתי לבד. היה לי מורה פרטי לעברית שגם היה עיתונאי, בעיתון "למרחב". קראו לו יעקוב והוא החליט ללמד אותי עברית, הוא בא ללמד אותי פעמיים בשבוע ולימד אותי קרוא וכתוב בעזרת העיתון.

לא התגייסתי לצבא, במקום הצבא, הלכתי ללמוד. את לימודי הגבוהים עשיתי  בתחילה באוניברסיטת בר-אילן ברמת גן, ואז עברתי לאוניברסיטת תל אביב. בהמשך עברתי לבוסטון בארצות הברית. בבר אילן הרגשתי בפעם הראשונה, יהודייה כי למדתי מקצועות יהודים, שברומניה לא למדו אותם. אהבתי לשמוע בעיקר מוזיקה קלאסית, וקצת מוזיקת עם רומנית וגרמנית.

הייתי מורה ארבע עשרה שנה, לאחר מכן, עברתי לפתח תקווה, ולימדתי בבית הספר למבוגרים. בבית הספר היו אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב.  בחצי הראשון עבדתי בהוראה ובחינוך,  בחצי השני עסקתי בפיתוח משאבים וקשרי חוץ, בחברה למתנ"סים. למדתי את התחום בסמינר למורים וגם באוניברסיטה, ואת התחום השני למדתי רק באוניברסיטה. בתקופתי בתור מורה, זכור לי מקרה שהיה לי תלמיד, שהיה מגיע לבית הספר בלי ספרים ומחברות.  הלכתי לביתו לדבר עם ההורים, ושאלתי מדוע הוא  מגיע בלי ספרים ומחברות. ההורים טענו שילדים שכבר הגיעו לגיל בר מצווה, צריכים לעזור בפרנסת המשפחה, ופחות ללמוד.

הכרתי את מרטין (בן הזוג שלי) במסיבת פורים. ונולדו לנו שלושה ילדים: מיכל (הגדולה ) אלעד ויעל (הכי קטנה).  וכיום אנחנו גרים באשדות יעקב .

הזווית האישית

אדם: היה לי מעניין ללמוד על המשפחה שלי, ולהעמיק על הנושא של עבודת השורשים, גיליתי דברים חדשים, על סבתי.