מאגר סיפורי מורשת

את סיפורם של שלמה וסוליקה, מספרת לנו בתם – סוזן אבוטבול.

שלמה נולד בשנת 1918, וסוליקה בשנת 1930, שניהם נולדו בקינטרה שבמרוקו.

לשלמה היו חנויות זהב בפורליוטה שבמרוקו. הוא היה אמן הזהב, היה מעצב זהב, יוצר צורות מיוחדות. פעם אחת, שכנה במרוקו הביאה לו זהב ושאלה אותו אם הוא יכול לעשות לה שינוי בצמיד, והוא הסכים. מה שקרה זה שהוא היה ממיס את הזהב כדי לסדר אותו ועפה לו חומצת מלח לעין ונהרסה לו העין, הייתה לו עין זכוכית מאז.

הם עלו לארץ בשנת 1956, עם ילד בן שנה, ילד בן שנתיים, והילד הגדול בן ה-8. הם הגיעו באנייה, סוליקה הייתה בהריון ואמרו לה שאם היא תמות באנייה, הם ישליכו אותה לים. שלמה נבהל ותמך בה מאוד לאורך כל הדרך לארץ. הוא הבריח מזוודה מלאה בזהב כי  אסור היה להוציא רכוש ממרוקו, גם אם זה היה שלו. שלמה היה דמות מוכרת בעיר. הערבים היו שומרים על החנות שלו בתמורה לכסף. הוא היה מכין טבעת זהב באירועים מיוחדים למלך מרוקו במתנה. כשהם עלו לארץ, הם עזבו את החנות. סוזן מספרת שאחד הדודים לפני 6 שנים היה בעיר ועדיין כתוב שם משפחת רביבו.

כשהגיעו לארץ, הביאו אותם לשדרות לפחונים. הציעו לשלמה דירה בדמי מפתח, בירושלים, כדי שימשיך להיות צורף, הוא היה אמן מיוחד בתחום הזהב. סוליקה אשתו לא הסכימה לעבור לירושלים, כי אמא שלה גרה בב"ש והיא לא רצתה להתרחק ממנה כי רצתה לבקר לעיתים תכופות. אחרי כמה שנים חשבו על זה שהיו יכולים לגור בעיר הקודש וויתרו על זה.

כשהגיעו לשדרות בשנת 1956, לא היה כמעט כלום, הייתה קופת חולים קטנה כמו צריף, בקושי כבישים. נתנו מנות קרב בקופסאות שימורים. סוזן, הבת, מספרת שהיה קשה מאוד לגור בפחונים. שלמה אמר לסוליקה שהוא רוצה לחזור לחו"ל, לא משנה מה יהיה, התנאים לא טובים בארץ. סוליקה לא הסכימה לחזור למרוקו. סוזן מספרת שסבתא שלה הייתה אישה אצילית שהייתה מקבלת אותה בצורה יוצאת דופן, כמו מלכה. סוליקה, אמה של סוזן, כל שבוע נסעה לב"ש לאמא שלה, והיה ביניהן קשר הדוק.

שלמה קנה 2 משאיות כשהגיע לארץ. לפני כן, לקח עם אחיו אופניים והם נסעו לעזה לקנות תכשיטים ונתפסו ע"י השלטון. היה אסור לעשות מסחר בעזה. שלמה התחיל לקנות משם ולמכור פה בארץ, הוא מכר גם את הזהב שהביא ממרוקו. משאית אחת נתן לאבא שלו, ומשאית שניה נשארה למסחר כמו אבטיחים, היה לו נהג שמביא אבטיחים אותם מכר וככה זה התפתח. שלמה פתח חנות מכולת גדולה, וסוזן הייתה עוזרת לו כשחזרה מבית הספר. אחת השכנות הציעה לסוליקה לעבוד בכותנה, אך היא הפסיקה אחרי שנתיים. לאחר מכן, עבדה גם בעוף קור.

סוזן מספרת שהייתה להם אהבה גדולה לארץ ישראל. אח שלו עלה לפני שלמה והוא צעיר ממנו, בעליית הנוער. גם הסבתא מצד האבא עלתה יחד עם האבא, נפטרה בת 62 בישראל.

שלמה וסוליקה הכירו מאחר והיו מאותה משפחה, כך היה נהוג בעבר. הם התחתנו כשסוליקה הייתה בת 13 בערך. היה פער גילאים רציני. סוליקה הייתה בורחת לבעלה והולכת לשחק 5 אבנים. היא ילדה את הבן הראשון בגיל 14 בערך.

בחגים סוליקה הייתה מכינה תבשילים מיוחדים עם חיטה, חמאה וחלב, מכינה פיתות מרוקאיות, ארוחת צהריים עם בשר, מוח, כבש.

בשבתות, היה להם חשוב שכל הילדים יישבו מסביב לשולחן, וכך גם עם הנכדים. שלמה היה פותח את החנות ומחלק לכל הילדים את הגלידות הכי יקרות. סוזן מספרת שהוריה היו בעלי נתינה בלתי רגילה, מפנקים, מלאי אהבה, חום ואכפתיות.

סוליקה הכינה לסוזן נדוניה ענקית, היה כמו חלון ראווה בתוך הבית, 24 סדינים, 24 מגבות, מגבות מטבח, פיג'מות. הם הלכו לקנות בגדים אצל תופרת צרפתייה בירושלים. הוריה דאגו לה מאוד ולאחר שהתחתנה תמכו בה ועזרו לה בכל.

סוזן מספרת שהיא למדה מהוריה את הסבלנות, לא לכעוס במהירות, לדאוג לילדים, הכנסת אורחים, חום ואהבה של אמא.

הזוית האישית

מוריה ונועה: היה לנו כיף מאוד לשמוע את סיפורם של סוליקה ושלמה, וכך גם לבתם סוזן שסיפרה את סיפורם.