מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסי, נולדתי ב-1951 לאווה ושמואל, זוג הורים ניצולי שואה, בעיר מונטריאול אשר בקנדה. הקהילה במונטריאול באותו הזמן הייתה קהילה קטנה ודתית. אחי אריה (סיד) נולד שנתיים לפניי, וכאשר הייתי בן שנה אבי שמואל נפטר. אמא שלי הייתה תופרת מודליסטית ועבדה מהבוקר עד הערב. בתקופה הראשונה לאחר מות אבי השכנים וחברים עזרו בהשגחה עלינו. לאחר תקופה קצרה זה לא הסתדר, אמא העבירה אותנו למשפחות אומנות, והייתה לוקחת אותנו לסוף השבוע. אמא הרגישה שזה לא מסתדר, ופנתה לג'ויינט (ארגון שעזר ליהודים לאחר השואה).

בג'ויינט ישב נציג מארץ ישראל מקיבוץ חצור שקראו לו צביקה בר אמוץ. הוא הציע שהוא ייקח את אחד הילדים לקיבוץ חצור. אימא הלכה הביתה לחשוב. לאחר שבוע חזרה לצביקה ואמרה לו שהיא מסכימה. צביקה לקח את אח שלי סיד לסוף שבוע ולאחר מכן הוא לקח אותי לסוף שבוע. צביקה וירדנה החליטו לקחת אותי לקיבוץ. צביקה וירדנה חזרו לארץ ביוני 1957. ביולי יצאתי לישראל, אמא שלי נתנה לי בובת קוף ענק. בשדה התעופה אמא העבירה אותי לדיילת "אל על". עליתי לטיסה לכיוון לונדון, מלונדון טסתי לפריס ומפריס לישראל. נחתי בישראל. בשדה התעופה חיכו לי צביקה, וילדיו נועה ונדב. נסענו לקיבוץ לחדר של צביקה וירדנה. בבוקר צביקה לקח אותי לגן הילדים. בגן קיבלו אותי מאוד יפה, הייתה לי מיטה כמו לכולם. אחרי כמה ימים הילדים התחילו להציק לי. יום אחד נתתי לאחת הילדות שהציקו לי – ענת, בוקס בבטן ומאז הפסיקו להציק לי. לקח לי 3 חודשים ללמוד עברית, בכיתות א' ו -ב' לא ידעתי לקרוא ולכתוב.

בכיתה ו' נכנסנו לתנועת ה"שומר הצעיר", וכבר הרגשתי שייך כמו כולם. בקיבוץ אכלנו, למדנו וישנו, בבית הילדים, הלכנו לחדר ההורים אחר הצהריים משעה 16:00 עד לשעה 18:30 וחזרנו לבית הילדים לאכול ארוחת ערב ולישון.

בכיתה ז' עברנו לגור ב"מוסד" בבניין שהיום קוראים לו "האוס". ב"מוסד" היו לנו המון פעילויות, טיולי תנועה, וועדות, אירגוני חגים, לימודים ועבודה בקיבוץ. עבדתי במסגרייה, מוסך, נגריה, שלחין.

בצבא

בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. גיסו את רוב הגברים, אנחנו המוסדניקים החלפנו אותם. אני עבדתי בשלחין. ביולי 1969 התגייסתי לפיקוד הנח"ל, אחרי חודש בטירונות חליתי בצהבת, וכשהבראתי הוצבתי כפקיד ביחידת נח"ל. אחרי שנתיים וחצי הגיע קצין גבוה, חבר קיבוץ רבדים, קראו לו צבינג'י, סגן מפקד הנח"ל, שחיפש נהג ומצא אותי. עד סוף השרות שלי הייתי הנהג שלו.

אהבה

בינתיים פגשתי את "ג'וי" ז"ל, ההורים שלה באו לארץ לבקר את אמא של מיוריאל (אמא של ג'וי ז"ל) ואת אחיה יהודה (חבר קיבוץ חצור, האבא של עופרה ועמי סלע), התאהבנו. כשהשתחררתי התחתנו בתאריך 8.8.1972. בינתיים בקנדה, אמא שלי התחתנה עם גוי שפגשה במונטריאול. הם עברו לקליפורניה ולא הסתדרו שם. לאבא שלי הייתה אחות בשם זושה. לאחר שאמי נישאה לגוי נותק הקשר עם זושה ואיתי. זושה שמרה על קשר איתי, וכשהייתי בכיתה ג’ היא באה לראות איך אני מסתדר בקבוץ, והייתה מאוד מופתעת מדרך החיים בקבוץ. אמא ווילי בעלה, עברו מקליפורניה לדטרויט ושם בנו בית. וילי התקבל לאיגוד הצבעים, היו לו ידים טובות בכל מה שנגע. בינתיים אמא הייתה בהיריון וילדה בשנת 1959 את אחותי סילויה. בדטרויט הם קנו מכבסה בשרות עצמי ועשו חייל. אחי אריה גדל, עזב את הבית ונסע לטורונטו ללמוד. בקנדה חידש את הקשרים עם זושה. כשג’וי ואני החלטנו להתחתן הזמנו את זושה לחתונה. זושה ידעה את אח שלי אריה, על החתונה, ואחי יידע את אמא שלי.

כחודש לפני החתונה קיבלתי מברק שאמא מגיעה לבקר אותי בישראל. הגיע יום הביקור, אני וג'וי המתנו בשדה התעופה לקבל את אמא שלי עם שלט באנגלית “סטרק”. אמא שראתה אותנו פרצה בבכי ואמרה שהיא הייתה מזהה אותי בין מיליון איש. כנראה מרגשי אשמה היה לה כאב ראש כל השלושה שבועות שהייתה בארץ. הראיתי לה את כל ישראל מהצפון עד לדרום. אמא שלי ספרה שיש לאבי שמואל, בת דודה בירושלים בשם סימה. מצאנו את הכתובת שלה ונסענו לבקר אותה.

לאחר שג'וי ואני התחתנו נסענו לארה”ב לבקר את ההורים שלה. נסענו לבקר גם את אמא שלי. פגשנו את אחי אריה ואת אחותי סילויה ואת וילי.

מלחמת יום כיפור כשחזרנו לקבוץ עבדתי בשלחין וג'וי עבדה בחינוך. באותה התקופה היה חריש ואני חרשתי בלילה. היה לי קשה עם הרוח בצוואר לכן ביקשתי לעבור עבודה. בדיוק התפנתה משרה של נהג המשאית של הקבוץ. אני נהייתי הנהג של המשאית של הקיבוץ. ביום הכיפורים, בשעה 10:00 בבוקר גייסו חברים לצבא. המשאית שלי הייתה עמוסה בזיתים למסירה לחברת כבישת זיתים. בצהרים קבלתי צו 8 למשאית, חבר עזר לי לפרוק את הזיתים מהמשאית לבית הקירור, ונסעתי לאשדוד למסור את המשאית, בערב, אני קבלתי צו 8 להגיע למחנה נתן לגדוד התותחנים שאני שימשתי בתפקיד פקיד בו. לאחר שרשמנו את כל החיילים הגדוד התארגן לצאת לסיני לבלום את המצרים. ביקשתי מהשליש לעבור להיות נהג במשאית תחמושת של פגזים לתותחים. הוא מאוד שמח כי תמיד חסרים נהגים. נסענו 35 שעות רצוף עד שהגענו לציר "עכביש", שם התמקמנו והעברנו פגזים למשאית. לאחר שבוע עברנו את תעלת סואץ למצרים. במצרים לילה אחד דילגנו למקום אחר, הינו עייפים מאוד. מפקד המפקדה היה איתי במשאית, ונסענו אחרי התותחים. נרדמנו וכשהתעוררנו לא ראינו את התותחים. התחלנו לנסוע בהדרכת מפקדי התותחים בחושך ולבסוף פגשנו אותם. ישבנו בסיני חצי שנה עד ששחררו אותנו.

הזוית האישית

סבא יוסי: מאוד אהבתי לבוא לבית הספר ולהיות עם אמילי. התרשמתי מכך שהצלחת להכיל את הסיפור שלי על אמי. אני בטוח שכשתהיי גדולה תוכלי לכתוב סיפור הרבה יותר שמח. אמילי: הסיפור מאוד ריגש אותי ואני גאה בך על מה שעברת.