מאגר סיפורי מורשת

שמי שלי גורדון, נולדתי בתאריך 05.09.1952 בקליבלנד אוהיו, ארה"ב. אני האמצעי מבין שלושה אחים, יש לי אח בכור בשם מייקל ואח קטן בשם ג'ו. אמי קראה לי שלדון אבל הייתה מכנה אותי 'שלי' (כמו 'אתה שלי').

נולדתי בשכונה יהודית בקליבלנד ולמדתי בבית ספר עברי. שתי הסבתות שלי נולדו בליטא, סבא אחד נולד בפולין וסבא אחד נולד באוקראינה. ההורים שלי הם ביאטריס מלמד וסטנפורד גורדון, שניהם נולדו בארה"ב. אמי הייתה הבכורה מבין שלושה אחים , אביה נפטר כשהייתה בת 6 ואמה גידלה אותה ואת האחים שלה לבד. לא היה להם הרבה כסף או רכוש, אבל אימא שלי הייתה מאושרת ממה שכן היה לה.

אמי הייתה תלמידה טובה וגם עבדה בעבודות שונות כדי לעזור בפרנסת הבית, היא הכירה את אבי כשהייתה בכיתה י"ב בתיכון, כשהם יצאו לדייט הם היו מזמינים כריך אחד וחוצים אותי לשניים כדי להתחלק. כך הם היו – צנועים ומאושרים.

אבי הוא הילד השני מבין חמישה אחים. לאביו הייתה חנות של חלקי חילוף לרכב והיו להם חיים נוחים. סבא שלי וסבתא שלי היו אנשים נדיבים מאוד והיו תורמים חלק נכבד מההכנסות שלהם לצדקה. אבי גוייס לצבא ארה"ב ושירת במשך ארבע שנים, בעיקר בסיציליה – איטליה.

הוריי התחתנו בשנת 1943 כשאבי היה בחופשה מהצבא, חברים שלהם אמרו להם שיתנו להם מתנות אחרי המלחמה – הם עדיין ממתינים למתנות שעדיין לא קיבלו.. אבי התחיל לעבוד בנאסא אחרי סיום המלחמה. הוא התחיל במשכורת נמוכה וכמעט התחיל לעבוד בעבודה נוספת בקצבייה אבל אז הוא קיבל העלאה בשכר ולא היה צריך עבודה נוספת. אמי עבדה כמזכירה אבל הפסיקה לעבוד כשאחי הבכור נולד בשנת 1948, היא נשארה עקרת בית במשך עשרים שנה. כשהייתה בת 40 בערך, היא נרשמה לקולג' ואחרי שמונה שנים היא קיבלה תואר ראשון בעבודה סוציאלית. היא עבדה במשרה חלקית בבית ספר. בזמן שהיא למדה אני לא ייחסתי לזה ממש חשיבות, אך, היום אני יודע כמה זה היה קשה ומורכב ואני מעריך אותה כל כך על זה. כל הכבוד, אימא! 

הוריי גרו בקליבלנד אוהיו כל חייהם, אחי הבכור ואני עלינו לישראל לאחר סיום התואר שלנו בשנת 1979. אחי הקטן עבר לקולומבוס, אוהיו, לאחר סיום לימודיו הוא מתגורר שם עד היום.

גרתי בבית אחד בקליבלנד עד גיל 7, עברנו לבית אחר, שם גדלתי, והוריי התגוררו בבית זה עד יום מותם. יש לי עדיין הרבה חברים בקליבלנד שאני נשאר בקשר קרוב איתם, שניים מחברים אלו הם חבריי הטובים ביותר עד היום. הייתה לי ילדות מאושרת, שיחקתי כמה סוגים של ספורט ביניהם: בייסבול, פוטבול, כדורסל, פינג פונג וטניס. הייתי ממש טוב בטניס והפכתי להיות מאמן טניס – עד היום אני מאמן טניס במרכז בירושלים. משפחתי הייתה מסורתית, שמרנו על כשרות בבית, הלכתי לבית כנסת כל שבת. בנוסף, היינו עושים קידוש והבדלה. ב כל שנה בליל הסדר בפסח (בארצות הברית חוגגים פעמיים את ליל הסדר, יום אחרי יום) היינו מארחים בין 15-20 אורחים. כל שנה אמי הייתה אומרת שזאת השנה האחרונה שהיא מארחת, כי היא הייתה עושה את כל הבישולים והניקיונות, אך כל שנה מחדש היא הייתה ממשיכה לארח. אני חושב שזה השקר היחיד שהיא אי פעם אמרה.. היא אירחה עד שאובחנה עם מחלת אלצהיימר ולא יכלה עוד.

כל משפחתי התגוררה בקליבלנד, היו לי גם חמישה דודים וחמש דודות שגם התגוררו בקליבלנד, רק דוד אחד שלי עזב את קליבלנד ועבר לאטלנטה.

חיי בישראל

עברתי לישראל בשנת 1977 כתושב ארעי וכמה שנים לאחר מכן קיבלתי אזרחות. עבדתי במשך שנה כמדריך עם מבוגרים בעלי מוגבלות שכלית ואז עבדתי כשנתיים כמדריך ספורט ולימדתי טניס בשביל הכנסה נוספת.

בשנת 1980 חזרתי לארה"ב כדי לעבוד במחנה קיץ וכשחזרתי כעבור כמה חודשים נפגשתי עם חבר במסעדה בבעלותו. הוא הכיר לי אישה צעירה ויפהפיה, אימא לתינוק כבן שנתיים. אמרתי לה שיש לה בת יפה ומיד היא תיקנה אותי ואמרה שמדובר בבן יפה. מסתבר שהטעות שלי לא עלתה לי ביוקר, והתחתנתי עם האישה הזו כעבור שנה.

שנתיים מאוחר יותר נולד לנו עוד בן – דניאל, וכעבור שנה נוספת נולדה לנו בת, שיינה. מספר חודשים לאחר שהיא נולדה, גוייסתי לצה"ל לטירונות בת שישה שבועות. כאמור, שישה שבועות זהו זמן קצר לשרת בהשוואה לשלוש שנים, אבל כבר הייתי בן 32 עם שלושה ילדים וכל יום בלעדיהם הרגיש לי כמו נצח. במשך השנים נקראתי למילואים כשבע פעמים, שם הייתי שומר וגם נהג. למרות שהשירות שלי לא היה קשה, אני תמיד הייתי חרד לקבל בדואר את המעטפה החומה עם הזימון למילואים.

בשנה שבה התחתנתי עם לורי, התחלתי לעבוד כמאמן טניס במרכז הטניס בירושלים. תכננתי לעסוק בזה למשך שנה או שנתיים, אך להפתעתי אני עדיין מאמן טניס 43 שנה אחרי!

הוריי, אשר התגוררו בארה"ב, הצליחו לפתח קשר יפה וקרוב עם הנכדים שלהם בישראל למרות שראו אותם רק למשך מספר שבועות בכל שנה, כאשר היינו מבקרים אותם בארה"ב לחגים, או שהם היו מגיעים מדי פעם לישראל. הם היו כותבים לנכדים ושולחים להם קלטות שמע. הילדים תמיד חיכו בציפייה לקלטות האלה בכדי לשמוע את סבא וסבתא ובכדי להקליט להם קלטות בחזרה.

אבי נפטר בשנת 2001 ואמי ב-2009. המוות שלהם כמובן היה עצוב מאוד. אך, בשנת 2010 משפחתנו חוותה טרגדיה נוראית, כאשר אשתי לורי נפטרה כתוצאה מתאונת דרכים. בזמן פטירתה, היה לנו רק נכדה אחת. מאז התווספו עוד שבעה נכדים ונכדות. לא הייתה להם את הזכות להכיר את סבתא שלהם באופן אישי, אך כולם מכירים אותה דרך שלל הסיפורים והתמונות שהוריהם משתפים אותם בהם.

הזוית האישית

סבא שלי ונאיה: נהנינו מאוד לבלות ביחד זמן וללמוד יותר אחד על השנייה.

נאיה: אני מאחלת לסבא שלי שיהיה בריא וימשיך להיות סבא הכי מושלם בעולם.

סבא שלי: אני מאחל לנאיה שיהיה לה כיף בבית ספר ושתדע שהיא נכדה מיוחדת וילדה מהממת.