מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1962 הגיעו להורים שלי שליחים מהארץ שארגנו לנו עלייה לארץ ישראל. בשעות הלילה יצאנו לכיוון הנמל ללא דרכונים, היה ממש מפחיד. העלו אותנו לאונייה בשם "פלמיניה", שהפליגה מנמל בקזבלנקה לנמל נאפולי שבאיטליה. חששנו מאוד שיגלו אותנו וישלחו אותנו חזרה, ולכן ישנו בחדר צדדי במלון שבו שהינו ושמרנו על שקט וחושך, כאשר בחוץ הסתובבו כל הזמן אנשים שחששנו שיגרשו אותנו חזרה. היינו שם כשבוע ימים ומשם הפלגנו לישראל לנמל חיפה. הייתי בן 15 כשהגעתי ארצה.

כשהגענו לחיפה העבירו אותנו באוטובוס לפרדס חנה, מקום שְׁכוּחַ אֵל, מוזנח מאוד. מיד כשהגענו לשם ניקינו את המקום ואף צבענו בכדי להביא את המקום למשהו שאפשר לחיות בו.

כשהגעתי לגיל 17 התנדבתי לגדנ"ע ים, שם עברתי כל מיני קורסים ובגיל 18 התגייסתי ישירות לחיל הים. תחילת השירות שלי הייתה באוניית מלחמה שקראו לה "אוניית חיל הים חיפה", ובקיצור אח"י חיפה. (אח"י חיפה הייתה המשחתת המצרית אבראהים אל-אוול, שנלקחה שלל במלחמת סיני. במלחמת סיני נשלחה המשחתת להפגיז יעדים בחיפה ונכנעה לאחר שהותקפה על ידי חיל הים וחיל האוויר הישראלי. אבראהים אל-אוול הוכשרה לשימוש בחיל הים ונקראה אח"י חיפה על שם העיר אותה הפגיזה).

בשנת 1980 סבא שלי הכיר את סבתא שלי בשנת 1980 – מרי אטיאס (כיום פרץ). גם היא נולדה בקזבלנקה ועלתה ארצה ממרוקו עם עליית הנוער. היא הייתה בקיבוץ יבנה עד שגם הוריה עלו ארצה בשנת 1964.

סבא וסבתא גרו באותה שכונה, כך הם הכירו. הם התחתנו בשנת 1983 וקנו יחד בית. במהלך השנים נולדו להם 5 ילדים: מירב ושירי (תאומות), שי (אבא שלי), אלון וגיל. היום הם גרים בחיפה.

הזוית האישית

סבא פנחס והנכד לירוי תיעדו את הסיפור בבית הספר קדימה, קריית ביאליק, במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בשנת תשפ"ב.