מאגר סיפורי מורשת

זה התחיל משני הוריי, שמעון ושרה.

אבי, שמעון פלצ'ינסקי, נולד בפולין בתאריך 2/2/1920, למשפחה חסידית בעיר נובידבור הסמוכה לבירה ורשה. הוא היה הבן הצעיר מבין 7 אחים ואחיות. ילדותו עברה עליו בלימודים וכבר מגיל 3 למד עברית ב"חיידר" . אבי הרבה לעסוק בספורט, בין היתר שחייה, חתירה וכדורגל. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קלט אבי שמעון מיד שהגרמנים עומדים לפלוש לפולין. הוא הזהיר את אביו והציע לכל המשפחה לברוח. אביו של שמעון אבי לא הסכים ואמר: הגרמנים הם עם נאור, דבר לא יקרה ואם בכל זאת אתה רוצה לברוח, קח רק את האחים הצעירים שאינם נשואים וברח לרוסיה. אכן כך היה ובזכות החלטה זו ניצלו אבי ואחיו הלל. כל משפחתו של אבי נספתה לצערנו בשואה, במחנה ההשמדה טרבלינקה.

לאחר תלאות ומסעות רבים הגיע אבי יחד עם אחיו לישראל בשנת 1948, היישר למלחמת השחרור. אבי היה יזם בנשמתו והקים בנגב מפעל לייצור משקאות קלים וקרא לו "מעיין הנגב".

אמי, שרה לבית הורן, נולדה בעיר יאסי ברומניה ועלתה לארץ יחד עם אחותה ליזה לאחר שניצלו ממחנה הריכוז טראנזיסטיה שבאוקראינה. כל משפחתה לצערנו נספתה בשואה. הוריי הכירו בביקור שערכו בקרב המשפחה והתאהבו.

הם נישאו בעיר המתחדשת באר שבע בתקופת הצנע, בשנת 1951. כך הגחתי לעולם בשנת 1952 כבת בכורה, להורים שניצלו מהתופת ובכוחות הישרדותיים הקימו בית בישראל.

תנועת הנוער וסיפור ההיכרות עם אלון

הפעילות בתנועה הצופים והמדריכים, שרובם הגיעו מהקיבוצים, השפיעו עלי מאוד ועיצבו את אישיותי. הלכתי לצופים עד סוף כיתה י"ב, הייתי מדריכה ויצאתי לגרעין נח"ל לקיבוץ מבוא חמה ברמת הגולן. זה היה קיבוץ צעיר מאד, הוקם ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, כשהייתי עדיין בכתה ט'. אנחנו הצטרפנו לקיבוץ בשנת 1970. הקיבוץ שוכן בדרום הגולן וצופה על כל הכנרת. טרם מלחמת ששת הימים, ישבו הסורים במוצב במקום והפגיזו ללא הרף את יישובי עמק הירדן, תל קציר, האון, עין גב ועוד. במהלך שירותי בצבא יצאתי לקורס הדרכה בבית רוטנברג בחיפה, שם הכרתי את בעלי לעתיד, אלון.

אלון היה פעיל מאוד בתנועת הצופים ואף יצא לגרעין נח"ל לקיבוץ בארי בדרום. סיפור היכרותנו מלווה בחיוך, מקוריות ורומנטיקה… נישאנו כחודש לפני מלחמת יום כיפור. מלחמה קשה זו צרובה בחוויות שלנו כזוג וכאזרחי המדינה. המלחמה פרצה ביום שבת, יום כיפור, שמענו בצהריים בקיבוץ קולות תותחים ורעמים ועשן החל להיתמר מצפון הגולן. יצאנו כולנו החוצה ועלינו על גבעה גבוהה כדי לצפות במתרחש. בינתיים הגיעו ידיעות שהסורים מתקיפים את הגולן ומתקדמים לעבר צומת פיק הסמוך מאוד לקיבוצנו. התקבלה החלטה במהירות הבזק שיש לפנות מידית את הקיבוץ מחשש לפלישה סורית. ארזנו מעט מחפצינו עזרנו בעיקר לאימהות ולילדים הצעירים, עלינו על האוטובוסים שהגיעו מהעמק ומטבריה לפנות אותנו.

הגברים קיבלו צווי גיוס ודהרו כל אחד ליחידתו. פונינו לקיבוצים בעמק, שנערכו לקליטתנו. אני פוניתי עם עוד אימהות וילדים לקיבוץ דוברת. אלון בעלי ירד לסיני ונלחם בצבא המצרי. ידיעות משם לא הגיעו, רק שמועות על קרבות קשים ואבדות רבות. היינו נשואים רק חודש וללא ילדים. אלון כתב לי גלויות שהגיעו רק אחרי המלחמה. טלפונים לא היו וחמישה וחצי שבועות לא שמעתי ממנו ועליו. הייתי מאוד עסוקה בקיבוץ דוברת, עבדתי שעות רבות בבית הילדים, מה שהתברר כמפיג חרדות ודאגות.

בביקורו הראשון הגיע אלון עטור זקן ג'ינג'י, מאובק ועייף מאוד. לצערנו, חברו הטוב יוני מקיבוץ בית העמק, נהרג בקרבות. נשארתי 8 חודשים ללא אלון שהועבר מסיני להמשך לחימה בגולן. אישה צעירה ללא בעלה בדאגה מתמדת לשלומו. המלחמה הסתיימה אלון שוחרר אך הזיכרונות והחוויות מלווים אותנו עד היום. יצאנו ללימודים מטעם הקיבוץ הצעיר, אני ל"אורנים" בטבעון כדי שבקיבוץ יהיו גננות ומורים, ואלון יצא ללמוד בפקולטה לחקלאות, כי הקיבוץ רצה לפתוח רפת. סבא הפסיק ללמוד בפקולטה מכיוון שבקיבוץ התקבלה החלטה שרפת חלב לא תשתלם כלכלית. סבא לבסוף למד במכללת רופין הנדסת בניין לצרכי המשק ושימש כרכז בנייה בקיבוץ ובמשקי עמק הירדן.

אני הייתי בתחילת דרכי, גננת צעירה לילדים הראשונים בקיבוץ. בשנה השלישית ללימודיי, לקראת סוף השנה, ילדתי את רותם בתנו הבכורה, לימים אמה של נועה. רותם נולדה בתקופת פריחת שיחי הרתמים באזורנו, פרח קטן, ריחני ולבן. אייל, בננו האמצעי, נולד 3 שנים אחרי רותם. אייל קרוי בשמו השני על שם סבו רפאל, שנהרג ב-1970 באירוע חבלני. רפאל, אביו של אלון, חזר במטוס משוויץ והמטוס התפוצץ באוויר, אף לא אחד שרד. הוא קבור בקבר אחים בהר המנוחות בירושלים. סבא אלון הוא נפגע פעולות האיבה.

בתום חופשת הלידה שלי, כשהייתי צריכה לחזור לעבודה, רותם "ניצלה את ההזדמנות" ואמרה שאפשר להחזיר את אייל לחדר הלידה כיוון שאני צריכה לחזור לעבודה. כך מגיבה בת ראשונה ויחידה כשנולד לה אח קטן… עומר, בתנו השלישית, הצטרפה למשפחה כשאייל היה בן 4 ורותם בת 7. ביתנו התמלא בהמולה ושמחה רבה. נהגנו לטייל הרבה בשבילי הקיבוץ, ברגל ובאופניים. חגגנו עם כל הקהילה חגים ואירועים.

המעבר לעיר גדרה

בשנת 1985 התחלנו להרהר ולערער בחיינו בקיבוץ. כבר לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים להישאר. בשנה זו נפטרה אמי שרה ממחלה קשה ואבי שמעון נשאר לבד בבאר שבע. מצב חדש זה זירז את החלטתנו לבקש שנת חופש מהקיבוץ ולהתקרב לבאר שבע. החלטנו לגור כשכירים בקיבוץ כפר עזה, שנמצא 4 ק"מ מעזה. באותן שנים המצב הביטחוני היה שקט ובקיבוץ עבדו פועלים עזתיים במערכת יחסים טובה.

לאחר שנתיים החלטנו לעזוב את התנועה הקיבוצית ועברנו בשנת 1988 לגדרה. ילדינו נקלטו יפה, רותם עלתה לכתה ז' לתיכון האזורי בגדרה, אייל עלה לכתה ד' בבית ספר "פינס" ועומר עלתה לגן חובה, גן פנינה בזמנו, הצמוד לבית הספר. אייל ועומר סיימו את לימודיהם בבית ספר פינס ועלו אף הם לתיכון האזורי בגדרה. שאפתי להמשיך ללמוד ולהתפתח ולאחר שנתיים של קליטה מוצלחת בגדרה נרשמתי ללימודי חינוך מיוחד. זה היה בשנת 1990-91, שנה שבה פרצה מלחמת המפרץ הראשונה. לימודיי הופסקו עד תום המלחמה. מצב זה בדיוק קרה לי כשלמדתי ב"אורנים" בשנת 1973. זיכרונות של הפסקת הלימודים עקב מלחמת יום כיפור הציפו אותי… בתום לימודיי עבדתי כמורה תומכת לילדים ליקויי ראיה ועיוורים. עולם חדש נפתח בפני וניתנה לי ההזדמנות לסייע, ללמד וללוות ילדים בעלי מגבלה. עבודה זו עוררה בי צורך להמשיך ללמוד ייעוץ חינוכי. סיימתי את לימודי לתואר שני בייעוץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב – סגירת מעגל וחזרה לעיר שבא נולדתי והתבגרתי.

תשע"ה