מאגר סיפורי מורשת

רוזה פרץ, נולדה ב-24.12.48 בקזבלנקה, מרוקו. רוזה מספרת שלא ידעה מה תאריך הלידה שלה עד גיל 16. התיעוד היה אצל אבא שלה במזוודה מעץ. במהלך מעבר דירה, גילתה את המזוודה ובדקה בניירת תאריכי לידה שלה ושל אחיה. אמה של רוזה התחתנה בגיל 15 והייתה במרוקו עקרת בית. יש לה 9 אחים, היא השנייה מתוכם. עקב הרפואה הלא מתקדמת, הבן הבכור נפטר, אחיה, קיבל הרעלה בגיל שנה.

בילדותה, רוזה גרה במבנה ענקי עם כניסות בצורת קשת, הייתה כניסה אחת, הם גרו עם סבתא וכמה דודים, והיו חדרים לכל אחד מהם. רוזה זוכרת את הילדות כילדות מאושרת, משפחה מלוכדת, אוהבת, גרו בחמולה כל המשפחה. חגגו את כל החגים, אבא התפלל בקביעות, הם שמרו שבת, וניהלו חיים כמשפחה יהודית ודתית.  רוזה ביקרה במרוקו לפני 6 שנים, והלכה לשכונת ילדותה, זה לא תאם את מה שהיא זוכרת ממנה. רוזה אהבה את מקום העבודה של אבא שלה, הוא עבד בחנות בשם פרדם, כמו המשביר לצרכן, חנות כלבו. לסבתא היו ילדים רווקים, היא החליטה שעולים לארץ, הם נשארו לבד, ואביה החליט לא להישאר ואז הם עלו לארץ, כשהיא הייתה בכיתה א' בבית ספר אליאנס.

רוזה ומשפחתה עלו לארץ בספטמבר 1956, כשהייתה בת 8. המסע הרגיש כמו בריחה. באמצע הלילה, הגיע רכב גדול מן הסוכנות היהודית, לאסוף אותם. אמרו להם להתארגן ולארוז דברים חשובים והם יצאו למחנה מעבר של אוהלים מחוץ לקזבלנקה ביער, שם שהו מספר ימים. אספו אותם במכוניות למחנה מעבר בצרפת, הגיעו לצרפת בהסעה. מצרפת לקחו אנייה לארץ ישראל. לקח להם להגיע לארץ במסע העלייה מספר חודשים, שבמהלכם שהו במחנות בצרפת ובמרוקו.  בארץ, בחיפה בנמל, אבא שלה התעקש להגיע לשדרות, רצו לשלוח אותם לעיר אחרת, אך הוא רצה רק שדרות.

הם הגיעו באמצע הלילה, היה חושך מצרים. רוזה מתארת את המקום כזוועתי, הייתה עשבייה בגובה רב. נתנו להם פחון, חדרון עם מזרנים, מיטות ברזל, זה היה קרוב יחסית לבית של סבתא, שגרה כבר בבית בנוי, והם בילו אצלה שעות. היה מאוד קשה, החורף היה קר מאוד. הם שהו בפחון שנה שלמה. אמא שלה הייתה בהריון, בחודש דצמבר היא ילדה את הילד הראשון בארץ. לאחר מכן קיבלו בית בשדרות בשכונת נתן אלבז.

לאחר שהגיעו לארץ, אבא שלה עבד בחברת נפט לפידות הרבה שנים, נפצע שם קשה מאוד בשנת 1966. הוא נשאר נכה הרבה שנים, לאחר 15 שנים החזירו אותו לעבוד עד לגיל פנסיה. אמא שלה הייתה בלנית במקווה והתנדבה בחברת קדישא, לאחר הפנסיה התנדבה במקווה כבלנית, היא אישה חרוצה מאוד, עד גיל 80 אירחה 40 איש בביתה, נכדים, נינים. את בעלה הכירה רוזה בגיל 17. פעם היו חוגגים את 1 במאי בתהלוכות של הנוער העובד והלומד, שם הכירו לראשונה, הוא התעקש לצאת איתה. בגיל 18 וחצי התחתנה, בגיל 19 כבר הייתה אמא.  הם גרו בשדרות, והתחתנו חודש אחרי מלחמת ששת הימים, הוא היה חייל בסדיר כשהבן שלה נולד. הם גרו ליד מאפיית משי, היה להם צפוף, אז עברו לשכונת ניר-עם, ואז נולד ילד נוסף, עברו לשכונה חדשה בנווה אשכול, משם עברו לעוד דירה באזור לבית גדול יותר.

כיום היא בת 74 וחצי. אם לחמישה ילדים,  2 בנות גרות בקיבוץ ארז, בן אחד גר איתה בבית, בן צעיר גר בשכונה בשדרות, ובת אחת גרה במבקיעים. 17 נכדים, נין אחד ועוד אחד בדרך.

רוזה מספרת שאחותה נהרגה בתאונת דרכים בשנת 1998, בגיל 44, היא עבדה כאחות אחראית והותירה אחריה בעל ושתי בנות. בעקבותיה כל המשפחה עשתה כרטיס אדי.

רוזה עבדה במשך 35 שנה כסייעת בגנים, ואז בחטיבה הצעירה, ב-7 השנים האחרונות עבדה כסייעת בחינוך מיוחד. יצאה לפנסיה מוקדמת, פרשה, והמשיכה להתנדב בחינוך מיוחד, והתנדבה בביטוח לאומי עם קשישים.

היום התחביב שלה הוא לאחד את המשפחה. הנכדות שלה הן החברות הכי טובות שלה, בקשר מאוד טוב עם כל הנכדים שלה. מארחת כל שבת שנייה את כל הנכדים. חשוב לה שהמשפחה תהיה מאוחדת והנכדים יבלו ביחד.

מסר לדור הצעיר: רוזה מוסרת שהיא מאמינה שצריך להפיץ ולנהוג באהבה וסבלנות, לא לכעוס, לוותר הרבה, לא להיתפס על קטנות. לאהוב את השונה. זה מה שעשתה כל החיים והיא דוגלת בזה עד היום.

לרוזה סיפור נוסף: סיפורה של רוזה פרץ שתועד ע"י התלמידות טוהר והדר, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בביה"ס שקמים מעוז בשדרות.

הזוית האישית

נועה ושני: רוזה שמחה מאד להשתתף בתוכנית שלנו וכך גם אנחנו שמחנו לשמוע את סיפורה המיוחד והמרגש.