מאגר סיפורי מורשת

סבתא אסתר אדרי מספרת,

שמי אסתר אדרי ואני סבתא של נכדתי אוריה מלכה.

נולדתי להורי חנינה ומרדכי תורג'מן בעיר קזבלנקה שבמרוקו. אני קרויה אל שם סבתא של אבא שלי, אסתר.

מאלבום תמונותינו

אמי סיפרה לי, שכאשר היא הייתה בהריון איתי, שהיה זה ההיריון הראשון שלה, הודיעו לה שהגרמנים הגיעו לקזבלנקה. היא נבהלה מאוד, ומהפחד והחרדה היא נכנסה מתחת למיטה כדי להסתתר מהם. בדיוק אז הגיעה הודעה, שצבא ארצות הברית הגיע למרוקו, ואפשר כבר לצאת ולא לפחד. כחודש או חודשיים לפני שנולדתי, מלחמת העולם השנייה הייתה עדיין בעיצומה.

אמי הייתה תופרת. היא עבדה בתיקון בגדים שנקרעו או נפרמו, ותפרה גם בגדים חדשים מבדים חדשים בהתאם לבקשתם של הלקוחות. האנשים היו  רוכשים את הבד ומביאים אליה. אבי היה נגר מקצועי. היה לו מפעל גדול במרוקו, הוא היה בונה ארונות יפים ושידות  בסגנונות שונים ומגוונים, כיסאות, שולחנות ורהיטים שונים.

לאימא שלי היו עיניים בצבע חום ושיער בצבע חום שטני יפה. ולאבא שלי היו עיניים בצבע ירוק ושיער בצבע שחור. השפה המדוברת בביתנו הייתה מרוקאית. אני הבכורה במשפחה. אחרי אחותי מזל, דוד, עליזה, מרים, כוכבה, שושי, בת שבע, סיגי,  משה אלו בני משפחת תורג'מן.

אמי, חנה תורג'מן, ילדה בת ב"שערי צדק" אבל, התינוקת נעלמה מבית הרפואה, הצוות הרפואי מסר לאימא שלי, שהתינוקת נפטרה.

 תמונה משפחתית

זיכרונות ילדות במרוקו

למדתי במרוקו בגן. אבא שלי היה לוקח אותי עם האופנים שלו לגן. לפעמים אמי הייתה נותנת מטבע לבת של השכנה כדי שהיא תיקח אותי לגן, כשלא התאפשר לאבי להביא אותי לגן, היא הייתה עולה איתי לעגלת סוסים ואיתה נסעתי לגן.

אני זוכרת גם, שלפעמים בשבת בבוקר היינו יושבים ואוכלים סעודת שבת מול הים.

העלייה לארץ וקשיי הקליטה

בשנת 1951 אבי החליט שהגיע הזמן לעלות לארץ. יצאנו ממרוקו, ושהינו במחנה עולים בצרפת שנתיים. כל בוקר אבי היה נוסע למרסי ברכבת, שם הוא היה פוגש את הרב ה"בבא סאלי" שהיה באותו זמן במרסי ובערב הוא היה חוזר.

כשהיינו במחנה העולים בצרפת, אבא גילה לאימא שהוא רכש ציוד להקמת מפעל לנגרות. אבא היה נגר מקצועי והיה עובד אצל אבוטוב בקזבלנקה.

הגענו לנמל חיפה עם כל הציוד. הפקידים בנמל בחיפה אמרו לאבי "אל תדאג, אנחנו נשמור לך את כל המכונות של המפעל". כעבור שנה אבי קיבל מכתב מנמל חיפה ושם היה כתוב "בבקשה תגיע למשרד שלנו, אנחנו מחכים לך". אבי הגיע למשרד בחיפה, ושם אמרו לו, שהוא צריך לשלם עבור האחסון של המכונות. אבי אמר להם, שהוא עולה חדש ואין לו כסף לשלם. אז הם הציעו לו למכור את המכונות, והוסיפו לומר, שאם הוא לא רוצה למכור את המכונות ואין לו כסף לשלם, אז הם  ישלחו אותו לכלא.

 ציונות ואהבת ישראל

באותה תקופה גרנו בצריף במעברת הקסטל, מעוז ציון, ששוכנת בדרך לירושלים. לא היה שם טלפון ולא היה עם מי לדבר. אמי הייתה אז בת 20 עם שתי בנות קטנות, היא לא ידעה מה לעשות? ואז היא החליטה לנסוע למעברת תלפיות השוכנת בדרומה של ירושלים., שם גר הדוד שלה, אברהם בן שושן.

הדוד אברהם עלה לארץ בשנת 1948. לדוד שלה היו שני בחורים שהיו חיילים, שנלחמו במלחמת השחרור בקרבות על הר הקסטל. אימא סיפרה להם, שאבי קבל מכתב, ובעקבות המכתב הוא נסע לחיפה ולא חזר. ולכן, היא  באה לבקש עזרה.

הם אמרו לה, שהם ילבשו את המדים, וייסעו לדבר עם מפקד האזור וכך היה, הם נסעו למפקד והם שאלו אותו "למה אתה מקשה עליהם? על עולים חדשים שגרים בצריפים במעברת הקסטל עם שתי ילדות קטנות? ואת בעלה אילצו למכור את המפעל שלו? למרות, שזה היה החלום שלו לבוא לארץ ולהתחיל לעבוד בנגרות, לבנות ארונות, שולחנות ועוד, זה היה החלום שלו וגזלו אותו ממנו את מפעל חייו, ושלחו אותו לעבוד ב"קרן הקיימת" לעבוד בחקלאות, עבודה, שאף פעם לא עבד ולהתחיל הכול מחדש?" לבסוף המפקד שיחרר אותו, וכך התחלנו את החיים בארץ.

לימודיי

למדתי בבית ספר "אריאל" שהיה במעוז ציון, בכיתה א' היה לי מורה מאוד נחמד. בהפסקה היו מחלקים לתלמידים כוס שוקו, אני לא אהבתי שוקו. פעם אחת המורה קרא לי וניסה לשכנע אותי לטעום מהשוקו. אני אמרתי לו, שאני לא אוהבת שוקו. מאז כל הפסקה המורה היה קורא לי ונותן לי לטעום  קצת מהשוקו עד שהתרגלתי.

בבית הספר  לימדו אותנו חקלאות, רקמה, סריגה, ואריגת שטיחים בנולים. אני אהבתי במיוחד לארוג שטיחים בנולים, וארגתי שלושה שטיחים לחדר השינה של הוריי, וסרגתי שני סוודרים לאבי.

ילדות בארץ

כל בוקר הייתי קמה בשעה חמש בבוקר, ורצה לקנות במכולת פיתות גרוזיניות. אני הייתי מכינה לאחיי את הסנדוויצ'ים. ואחותי מזל הייתה מלבישה אותם.זה היה סדר יום קבוע בכל יום.

אמי לימדה אותי לתפור ולסרוג. בנוסף, השתתפתי בחוג שהיה בבית הספר. בשעות הפנאי שלי הייתי עושה שיעורים. ובצהריים הייתי מכינה לאחים שלי אוכל. היו לי הרבה חברות שושנה מדינה, רחל סבג, מרים שמעון, שרה בטון, שיחקנו יחד לפעמים: בקלאס, חבל, מה ביד?, דוקים, כל פעם במשהו אחר. לפעמים בבתים של חברות או  בבית ספר. מדי פעם היו מביאים לנו הקרנות של סרטים לבית הספר והיינו נהנות מאוד. אני מאוד אהבתי לקרוא אנציקלופדיה וללמוד..

חגים ומנהגים

כל החגים אהובים עלי. אבא שלי היה שליח ציבור בבית הכנסת. הורי הקפידו על המנהגים המשפחתיים והמסורתיים של מרוקו. במיוחד בחגים ובשבתות בסוגי המאכלים וכל מיני תלבושות ותכשיטים, לראש השנה, אמי הייתה מכינה קוסקוס ועופות במתכון מיוחד משלה.

היה מנהג מרוקאי: בחג השבועות אחרי ארוחת צהרים, היינו כל הילדים והנכדים שופכים מים אחד על השני. אצלנו ביום ההולדת היה נהוג להביא כיבוד לכל המשפחה והיה שמח מאוד. להורי היה בית גדול וחצר גדולה תמיד היה שמח כשנפגשנו האחים והאחיות.

הקמת המשפחה

בגיל 16 התחתנתי. לאחר שהתחתנתי בעלי התחיל לעבוד בניגריה, בחברת "סולל בונה". הם  גילו, שהוא מוצלח בתכנון כבישים ומסלולים. אז הם התקשרו אלי, והודיעו לי שאני צריכה להתכונן, כי בעוד חודש אנחנו עוברים לניגריה. את הבית שלנו בשכונת "נווה יעקב" בירושלים השכרנו למכרה, שעמדה להתחתן,

הבן הגדול שלי נשאר בארץ ללמודים. וכשהגענו לניגריה, קצת לפני פסח, עשו לנו הפתעה, והוא הגיע אלינו לפסח. בניגריה היינו תקופה ארוכה עד שבעלי סיים לעבוד. חזרנו לארץ, הילדים גדלו והתחתנו. נולדו לנו נכדים חמודים וגם נין קטן, המשפחה גדלה, ובלי עין הרע שמחות לרוב.

אסתר אדרי(תורגמן)

הזוית האישית

הנכדה אוריה מלכה: תודה רבה לך סבתא, על הטרחה שלך שהגעת מרחוק למפגשים, כדי לספר לי את סיפורך. היה ממש מרתק. מאחלת לך, הרבה בריאות ונחת מכולם.