מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון. 

שמי אסתר ואני סבתא רבתא של אמונה. נולדתי במרוקו, בעיר דמנאת בשנת 1941. אני אחת מתוך שישה אחים.

בגיל 7 עברתי עברתי עם משפחתי לעיר קזבלנקה כדי לגור ליד אחותי הגדולה שהתחתנה. בתור ילדים היינו משחקים בבית ובחוץ בחמש אבנים, קלאס, חבל, מחבואים ומכינים בצק מאדמה כאילו שזה אוכל. כל יום אימא הייתה יוצאת איתנו לשוק, כשאנחנו צפופים סביבה בשביל לקנות מוצרים לאותו היום. לא היה מקרר, לכן כל יום קנינו אוכל לאותו היום. אמי היתה כובסת, היא כיבסה בגדים לאנשים. אבי היה סנדלר, הוא היה נוסע כל שבוע לעיר אחרת לעבוד וחוזר לסופשבוע הביתה. שכשהוא היה חוזר בימי חמישי בערב, הוא היה יושב לספר לי ולאחיי סיפורי צדיקים וסיפורי מעשיות שאהבנו וחיכינו לשמוע. לפעמים בערב אימא הייתה מפנקת ומכינה לנו פופקורן טעים. גרנו בבית לא גדול, חדר שינה להורים וחדר נוסף שבו ישנו כל הילדים יחד על מזרונים.

בגיל 11 יצאתי לעבוד עם אחותי במפעל להכנת נעליים. היה בית ספר, אבל הוריי לא רצו שנלמד בבית ספר של גויים. הבנות יצאו לעבוד והבנים למדו תורה. במרוקו הערבים כיבדו מאוד את היהודים וכך גם היה בעבודה. היינו יוצאות לעבודה בבוקר באוטובוס עד 12 בצהרים, בשעה זו היינו חוזרות הביתה לאכול ארוחת צהרים ולעזור לאימא במטלות הבית. לאחר מכן היינו חוזרות שוב לעבודה עד השעה 17:00 בערב. היה איש נחמד בעבודה שהיה מחלק לאחותי ולי סוכריות, היינו לוקחות אותן מנימוס ואחר כך זורקות בבית, כי לא ידענו אם הן כשרות.

בגיל 16 הוריי חיתנו אותי עם דודי שמעון, שהיה גדול ממני בכמה וכמה שנים. ברבנות היה מותר להתחתן רק מגיל 18, אז משפחתי שילמה כסף לרופא כדי שיסכים לחתום שאני בת 18. התחתנו ביום רביעי בשבוע וכבר ביום ראשון שאחריו התחלנו במסע העלייה לארץ עם כל המשפחה.

העלייה לישראל

מסע העליה ארך ארבעה חודשים. עלינו בחשאי. הייתה הגבלה של מזוודה אחת לאדם, ובדרך גם גנבו חלק מהחפצים הספורים שהיו לנו. בעלי חיפש את המזוודות הכי גדולות שיש כדי שנוכל לקחת כמה שיותר דברים. ממרוקו יצאנו לצרפת ברכבים נהוגים על ידי נהגים ששילמנו להם טוב. שם היינו ארבעים יום כי אחי חלה. לאחר מכן נסענו לאיטליה לכמה שבועות ומשם למדינות נוספות באירופה. בכל מקום שהגענו אליו, ישנו באכסניה וקיבלנו שם אוכל.

בסופו של דבר הגענו לארץ בערב יום כיפור. הביאו אותנו לטבריה, שם קיבלנו צריף מקרטון שמצופה בשכבת בטון דקה. השירותים והמקלחת היו בחוץ. קיבלנו תלושים כדי לקנות אוכל כל יום לפי מספר הנפשות.  גם פה בארץ לא היה מקרר בהתחלה, לכן קיבלנו כל יום אוכל שיספיק לאותו היום.

בארץ ילדתי את כל ילדיי, בבית חולים פוריה. נולדו לנו שישה ילדים: ארבע בנות ושני בנים. שמעון בעלי היה נגר במקצועו. כשהגענו לארץ, אמרו לו שכדי להתחיל לעבוד הוא צריך ללמוד עברית. הוא לא רצה לבזבז על זה זמן ובמקום זה התחיל לעבוד בקיבוץ מעגן בחקלאות. בנוסף לזה היה משקיע מאוד בגינה מחוץ לבית ושתל ירקות שונים. השכנות היו מגיעות לבקש עלי גפן לבישולים. בשביל לבשל השתמשנו בנפט וגם כדי לחמם את הבית השתמשנו בחבית נפט סגורה. חיינו בשכנות טובה ובאווירה משפחתית. היה תנור גדול מאבן לכל השכונה ולשם כל אחד היה מביא את סיר החמין, כדי שיתבשל. לפעמים היו אפילו מתבלבלים בין הסירים.

הייתי מאוד עצמאית בארץ ולמדתי בין השאר תפירה. עד היום אני גרה בטבריה באותה שכונה והילדים והנכדים גרים בסביבה, חלקם בטבריה והשאר באזור, באים לבקר ולהיות איתי וזה מאוד משמח אותי.

הזוית האישית

אמונה הנינה המתעדת: נהניתי מאוד לבוא לסבתא רבתא ולשמוע ממנה על הסיפור שלה, איך היא גדלה ומה היא עשתה בתור ילדה. הופתעתי לשמוע שסבתא יצאה לעבוד בגיל כל כך צעיר ושהיא לא למדה כמוני וכמו כל הילדים היום בבית ספר.

הודיה: מאוד שמחתי להכיר את סבתא אסתר ולשמוע את סיפור החיים המיוחד והמעניין שלה. הוקסמתי מהפשטות, השמחה והאמונה שלה.