מאגר סיפורי מורשת

שמי סופיה יוחפז. הכוונה בשם היתה לצופיה – מהסידור 'אשת חיל'… ומכיון שבפרס לא ידעו לבטא את האות צ', שמי הפך לסופיה. שם המשפחה יוחפז (היה יוחה-פז) שמשמעותו – אופי מצות (חמי ומשפחתו אפו מצות בפרס). שם משפחתי בנעורי הוא קפשיאן (סנדלר – סבא היה גם סנדלר). נולדתי בפרס (איראן), בתאריך יא' שבט תשכ"א, 18.1.1961. אני רביעית במשפחה הגרעינית מתוך שישה – שני בנים וארבע בנות.

לצערי, אחי הרב דוד יהונתן נפטר צעיר לפני עשר שנים ממחלה. הוא הותיר אישה ושלושה ילדים. הוא היה רב קהילת ברסלב באלעד וזכה להקים שם כולל ותלמוד תורה לילדים. הוא הספיק לכתוב ספרים רבים ומתוכם שני ספרים חשובים של ציורים ואיורים לביאור ספרו של האר"י הקדוש – עץ החיים וספר הנהרות של הר"שש הקדוש (ספרים ללימודי קבלה). הוא נפטר בט' שבט בדיוק כשהספר יצא לאור (י' שבט, יום ההילולה של הרש"ש הקדוש).

הספרים שחיבר אחי זצ"ל

כתבה על מותו של אחי זצ"ל

ב"ה כיום כולנו סבים וסבתות. אימא, שתחיה, שמה – טורן, נותנת לנו הרבה ביטחון, עוצמה ודאגה, כאילו אנו עדיין הילדים הקטנים שלה. כל זאת למרות המשבר הקשה עם האח שנפטר. אבא נפטר לפני כארבע שנים. היום אני יודעת להעריך מאוד את הערכים החשובים שאימא נטעה בנו, כגון – אמת ויושר, אמונה וביטחון בקב"ה, זריזות, נתינה גדולה והכי חשוב – המסר שאין יאוש בעולם ודברים מסתדרים, צריך רק סבלנות.

עלינו לארץ בשנת 1965 בהיותי בת 5. אני זוכרת את הירידה מהמטוס כשכולנו לבושים בבגדים חגיגיים ומיוחדים. האחים שלי היו בגילאי 9-10 עם חליפות מחויטות. את כל הבגדים תפרה אימא לכבוד העלייה לארץ ישראל. הועברנו לגור בהרצליה בשכונת יד התשעה בבית בן שלושה חדרים לשמונה נפשות בקומה רביעית. לשכונה זו הגיעו עולים חדשים מכל תפוצות תבל.

הייתה מכולת קטנה. היו מוצרי חלב בבקבוקים שהיו מוכרים בבוקר בעגלה. גם מוכרי נפט ובלוקים של קרח בעגלה עם סוס. הייתה בשכונה מרפאה ודואר. בתי כנסת היו הרבה יחסית… כמעט לכל עדה בית כנסת משלה. אנחנו התפללנו בבית כנסת של העדה הפרסית, שהיה גם מקום מפגש להורים.

למדנו בבית ספר וולפסון/בית יעקב בנוה עמל. מנהל ביה"ס היה פרסי והוא בא לביתנו עם ההגעה שלנו לארץ ושיכנע את ההורים להירשם שם. בהתחלה עם הסעה ולימים ברגל, זו הייתה הליכה של כחצי שעה לכל כיוון – בגשם וגם בחום לבית הספר וחזרה. חשוב לי לציין שלא היו לנו מעילים/מגפיים/ מטריות, זה היה בגדר מותרות ולא היה כסף לזה. בכיתה למדנו 12בנות ושם גם הייתה הזנה – ארוחת צהריים. למדנו עד כיתה ח'. הלימודים היו בקצב איטי בלי שום לחץ ותמיד המורים סיפרו לאמי שאנחנו התלמידים הכי מוצלחים וחרוצים. הנפילה היתה במעבר לבתי ספר בחטיבה, שם אני גיליתי שאני לא מבינה מה רוצים ממני ושיעורי מתמטיקה היו עבורי שפה סינית. גם חמשת האחים שלי לא סיימו תיכון מאותה סיבה. אני זוכרת את חגיגת בת המצווה שלי בבית שיזמה אחותי דליה שגדולה ממני. הגיעו שמונה בנות והייתי מאושרת. קיבלתי במתנה את שעון יד הישן (שהיה שייך לה), הרגשתי ממש גדולה.

אהבנו לשחק קלאס, גומי, גוגואים, חמש אבנים, מחניים עם כדור, היינו עושים משלוח הפתעות עם השכנים באמצעות סל בו היינו שולחים ומקבלים בחזרה הפתעות. הכי אהבתי לרכב על אופניים. יום בשבוע היינו הולכים אחר הצהרים למועדון בתיה לפעילות. בבית הספר היה שיעור מלאכה וכבר מכיתה ג' למדנו לרקום ולסרוג, פעילות שנמשכה גם בבית. גדלנו על השירים של יהורם גאון ואילנית – שירי מלחמה ושלום. אהבתי גם שירים פרסיים, היה לנו פטיפון עם תקליטים. אני זוכרת שהקפדתי להדליק רדיו בימי שישי בשעה 11, להקשיב לשעה אחת בתוכנית לשבת עם שירי שבת. השעה היחידה כמדומני עם זהות יהודית.

החלטתי לעזוב את המסגרת החינוכית לאחר שנה של עוגמת נפש בכיתה ט', אני זוכרת נפילה של קשיי לימוד בשל הפער שבין המסגרת החרדית בה למדתי והציוניים הנמוכים שקיבלתי במבחנים בכיתה ט' (אני זוכרת שבאחד המבחנים במתמטיקה פשוט יצאתי מהכיתה כי הרגשתי מתוסכלת). היום ברור לי שיש לי בעיית קשב וריכוז ואף אחד לא שאל/דיבר איתי על הבעיה במהלך השנה או על ההחלטה לעזוב את הלימודים. בנוסף, בכיתה י' הייתה חובת תשלום וידעתי שזהו עול כבד להוריי שהתקשו מאוד כלכלית. למדתי קורס מזכירות כחצי שנה ויצאתי לחפש עבודה. התקבלתי כפקידה באיגוד סוכני מכס בתל אביב שם עבדתי כשלוש שנים, אהבתי את העבודה כי נתנו לי חופש פעולה ואני עבדתי במסירות גדולה. לאחר שלוש שנים התפטרתי כי חשתי שהשכר לא הולם את ההשקעה בעבודה ועבדתי כשנה עד לנישואיי כמזכירה בבית דפוס אריאלי.

נישאתי צעירה, בהיותי בת 18.5 וילדתי את בני הבכור ליאור בהיותי בת 19.5. גרנו בחולון ולאחר שנתיים נולדה הבת אורית, עברנו לגור בהרצליה. יוסי בעלי עבד קשה מבוקר עד ערב כעצמאי בטקסטיל ועליי נפל כל עול הילדים והיצמדות לצרכיהם. כל הזמן הייתי בתחושה של החמצה וחסך בלימודים. רק כשהילדים שולבו במסגרות הגן שבתי ללימודים למבוגרים מטעם העיריה והשלמתי השכלה. בנוסף, למדתי קורסים שונים ונולד הבן אלון מאיר. כל הזמן חשתי מתוסכלת כי רציתי משהו מעבר לבית וילדים. רק כשדניאל הילד הרביעי הגיע לגיל שנתיים, בשנת 1996, התחלתי להתנדב בעמותת זהב"י (זכויות המשפחות ברוכות ילדים) בתפקיד מזכירת הסניף (שכנה שלי היתה יו"ר והציעה לי). העמותה פעלה בכל המישורים במטרה להעניק הנחות והטבות למשפחות שלהן ארבעה ילדים ויותר מתוקף ההתחשבות בנטל הכבד הרובץ על ההורים במשפחה ברוכת ילדים. עיקר הפעילות של העמותה היה מאבק נמרץ ועקבי מול גורמים ממשלתיים ובעיריות למען המשפחות ברוכות ילדים, כולל הנחה בחוגים ובתשלומי הלימודים. עם הזמן החתמתי עסקים שבסיכום עימם העניקו הנחה עם הצגת כרטיס זהב"י. אירועים לטובת המשפחות ביניהן חלוקת ילקוט איכותי לכל ילד העולה לכיתה א', שי לבר מצוה ושי לחייל המתגייס, מופעים במחיר סימלי טיולים, בזאר מכשירי כתיבה לפני תחילת שנת הלימודים ועוד.

במסגרת הפעילות בעמותת זהב"י

לאחר שנתיים נבחרתי לתפקיד יו"ר הסניף ומיד עם כניסתי לתפקיד, ראש העיריה דאז, אלי לנדאו, שיגר מכתב ברכה ותמיכה כספית והקמנו מרכז למידה זהב"י שמוקם בסיכום עם העיריה בבית ספר בר אילן. כמי שחשה חסר גדול בצמיחה בתחום הלימודי וראיתי נכוחה עלות שיעור פרטי לילדיי, הבנתי שחובת השעה היא לתת מענה הולם בשיעורי עזר במחיר סביר שיהווה מקפצה עבור תלמידים הבאים מרקע סוציולוגי נמוך. ידעתי שמרכז למידה יהווה צמיחה טובה לילדים להביאם לצמיחה חינוכית ובעתיד לשויון חברתי.

בנוסף קיבלנו תמיכה כלכלית ממרכז זהב"י ומדי שנה מוועדת התמיכות העירונית.

במרכז הלמידה ניתנו שיעורי עזר פרטיים במחיר סימלי למשפחות החברות בעמותה ומחיר מוזל לכלל הציבור. גייסנו מורים, התלמידים הגיעו ללמוד, זו היתה הצלחה מסחררת. ההורים אהבו את הרעיון כי זה מינף את התלמידים בציונים. כך ניתנו מאות שיעורי עזר מדי חודש. במרכז למידה שולבו מורים מתנדבים אותם הצמדנו לתלמידים שלמדו בחינם וכולם היו מרוצים.

מכתבי הערכה ללימודים במרכז הלמידה אותו ניהלה בהתנדבות חברתי שוש רוזנבויים

כך פעלה העמותה בעיר במשך כעשר שנים בהדדיות עם ראש העיר. כאשר נבחרה ראשת עיר חדשה, הושפעה לרעה מסגניה. לצערנו, הסגן שלה לא אהב אותנו (פעם בפגישה אמר לנו – "מי אמר לכם להביא הרבה ילדים?" עניתי לו שברגע זה יש לי בן במג"ב ובת בשירות לאומי ועוד שלושה ילדים שיהיו חיילים כדי לשרת את המדינה). לאורך כל הזמן היו התנגשויות עם ראשת העיריה וסגניה, שפעלו לצמצם את פעילותנו למרות שעיסוקנו היה בהתנדבות מלאה וללא מעורבות פוליטית.

עם הזמן מוניתי לסגנית היו"ר הארצי.

לעמותה היו 15 סניפים שכולם עשו עבודת קודש כמו פעילות הסניף שלנו, ובכל זאת הסניף בהרצליה היה מופת ודוגמא בכל המישורים ובפרט במספר השיעורים במרכז למידה.

לצערי, בתוקף תפקידי כסגנית היו"ר, בהיותי קרובה למסמכים, זיהיתי חריגות בהתנהלות הכספית. בשיתוף עם ועדת ביקורת ביקשנו הסברים שלא נענו כראוי ואז פניתי ליועצת משפטית במשרד רשם העמותות. תחילה תוך בקשה שלא לחשוף את שמי, ובהמשך מטעם ועדת הביקורת על לקויות כספיות. בבירור שנעשה לאורך זמן, נמצא שאכן היה כישלון התנהלותי בכספי ציבור מצד קודמיי לתפקיד. בכינוס אסיפה עם נוכחות רשם העמותות, הודח היו"ר מתפקידו אך הוא סירב לפנות את מקומו ולמסור את מפתחות המשרד. בלית ברירה פרצנו את המשרד והחלפנו מפתח. כעבור יום הוא פרץ והעמיד שומרים. בדיון בבית משפט הוא התבקש להתרחק מהמקום. בדיונים נוספים הוא נדרש להתפטר והורחק לחלוטין מהעמותה.

בבחירות שהתקיימו נבחרתי ליו"ר העמותה (הסכמתי רק כזמנית). בתקופה זו שולבה יועצת חשבת לבדיקת התנהלות העמותה ונעשה נסיון רציני להבריא את העמותה עם מנכ"ל חדש. נסיונות שנעשו על ידינו להביא לחקיקה בכנסת נכשלו. בנוסף, בשל הדיונים המשפטיים בעמותה הופסקו תקציבים שסייעו במינוף הסניפים ואז נאלצנו למכור נכסים של העמותה וגם זה לא הספיק. לבסוף הגענו למסקנה שאין טעם למשוך עוד והוחלט על סגירת העמותה.

כספי העמותה הנותרים הועברו לעמותה בשם "עוגן" בירושלים, שם נותנים הלוואות ללא ריבית והצמדה לכל נדרש. כספי העמותה שנסגרה מנוצלים עד היום לטובת הלוואה לזקוקים.

לגבי הסניף בהרצליה, ראשת העיריה המשיכה להקשיח את עמדתה ולא העבירה לעמותה כספים שוועדת התמיכות אישרה להעברה לסניף לצורך תיפעול. (בדיעבד נודע לי שההמחאה הונחה על שולחנה כדי שלא ינתן לנו) משכך, החלטנו בלב כואב לסגור גם את הסניף. חשוב לי לציין שכל פעילותי כיו"ר הסניף ויו"ר ארצי היו בהתנדבות מלאה ב"ה.

מגן ראש העיר הרצליה, אות הערכה

זה המקום להודות לקב"ה על הזכות שנפלה בחלקי להתנדב. כי יותר משתרמתי – נתרמתי

כיום אני ממונה על קרן זהב"י בעוגן ומקבלת דו"ח על הכספים אותם מלווים למשפחות במעגלים חוזרים של הלוואה והחזר בפריסה נוחה. הייתי מאוד שלמה עם ההחלטה לפירוק העמותה מאחר ואופן התנהלות העמותה דאז לא יכולה הייתה להימשך זמן רב. רק סגירת הסניף בהרצליה היה קשה לי… משפחות רבות הביעו את צערן העמוק על הסגירה, ובפרט על מרכז הלמידה המוערך שפעל לטובת הילדים.

בפגישה עם סגנית ראש העיר ביקשתי להעביר את הפיקוד של מרכז הלמידה לעיריה, שימשיכו לתפעל אותה לטובת הציבור. כמובן שהסגנית שמחה מאוד לקבל לידיה מפעל מבורך אותו הקמתי עם חברי לסניף במאמץ לא פשוט (בניגוד לדעת חלק מחבריי להנהלה, שהציעו לסגור גם את מרכז הלמידה ולא להעביר לעיריה מפאת היחס המזלזל בנו, בהחלטה – טובת המשפחות עמדה לנגד עיני).

כשנפגשתי עם מנהלת המתנ"ס בנוה ישראל להעברת הנושא, היא סיפרה לי שבכל מפגש עם ראש העיריה הדגישה את המפעל המבורך שלנו שפעל באופן מופתי ובסכום כסף מגוחך בהשוואה למרכזי למידה של העיריה (נצבט ליבי, כי היא היתה הגורם שהביא לסגירת הסניף משלא העבירה את יתרת תקציב ועדת התמיכות שעמד רק על 55.000 ₪ מתוך 70.000 ₪ תקציב שנתי לכל הפעילות המבורכת שנעשתה לאורך כל השנה). לדאבון לב, מרכז הלמידה פעל כשנתיים ונסגר, לדעתי – כי רוח ההתנדבות לא פעמה בו.

לפני כשנה (אחרי כשבע שנים מסגירת קודמתה) פתחו מטעם העיריה מרכז למידה – שביט, במתכונת דומה לשלנו. כשראיתי, טפחתי לעצמי על השכם כי הבנתי שבכל זאת כל המאמץ שלי היה שווה (לאורך כל השנים ביקרו אותנו באופן יזום או בתיאום ודרשו מאיתנו פירוט ואינפורמציה על השיעורים והלימודים וההצלחות של התלמידים בציונים לצורך למידת השטח).

ב"ה עד היום מתקשרות אלי אמהות חד הוריות להודות ולברך על התמיכה והעזרה שקיבלו כשהילדים היו קטנים ומספרות על ההצלחה שלהם בחיים ושסיימו השכלה גבוהה בזכות שיעורי העזר שניתנו להם. אימא חד הורית אמרה לי: "את היית הרווחה שלי". ואני… מאושרת לשמוע, כי זה שכרי על שנים של תרומה למען הכלל.

במקביל התנדבתי ועודני מתנדבת ב'עזר מציון' כמבשלת למעלה מ-20 שנה, ב"ה מבשלת ומעבירה לסניף בהרצליה, משם יש חלוקה לנזקקים.

לאחר התאוששות קלה מסגירת הסניף, חברה הציעה שיש אופציה ליישם חלום ישן שלי לפתוח מדרשה לנשים לשעות הבוקר. מיד נעניתי לאתגר ולאחר פרסום בין חברות התחלנו ללמוד בקבוצה קטנה שהתפתחה בלמידה של שיעורי יהדות עם ראש הגרעין התורני, הרב דוד הורדן, ועוד מרצים נוספים.

עם הזמן התבקשתי לנהל את המדרשה ונעניתי בחיוב. ב"ה המדרשה פועלת כבר עשר שנים מטעם הגרעין התורני בעיר, נשים מגיעות בשמחה ללימודים. הלימודים מתקיימים בימי שני בבוקר בבי"כ אחדות. במסגרת הלימודים ניתנים שלושה שיעורים מרתקים במגוון נושאים, יש הפסקה לקפה ומאפה. מדי פעם במהלך השנה יוצאים לטיולים עם מדריך.

כיום אני בת 62, אם לחמישה ילדים. ב"ה ארבעה מהילדים שלי נשואים ובעלי משפחות, הבנים שירתו בצבא והבת שירתה בשרות לאומי שנתיים. הם עובדים במקומות עבודה מכובדים, והכי חשוב – הם אנשים ערכיים ומסורים, אוהבי הארץ, התורה ומכבדים את הזולת.

אני גם סבתא לנכדים מקסימים בגילאי 15 ומטה, ב"ה אחרונה נולדה לפני שבועיים וביניהם נכדתי יה-לי טחן המקסימה שנרתמה לתכנית המיוחדת הזו. ב"ה מאז ומתמיד אני מאוד מחוברת למשפחה, תומכת ועוזרת, מזמינה ומארחת ולנכדים ממש כיף להיות אצלנו באחדות. בנוסף, אני תומכת ומטפלת באמי היקרה שתחיה, אז משתדלת לעזור בין לבין… הגיל עושה את שלו ולכן מאיטים את הקצב, אבל ב"ה כולי הוקרה ותודה לבורא עולם על שגמלנו כל טוב.

הזוית האישית

סבתא סופיה: תודה רבה למורה שרה עוקשי על הובלת הנושא באהבה ובנועם.

הנכדה המתעדת יה-לי: למדתי ונהניתי המון מהקשבה להיסטוריה המפוארת של סבתא.