מאגר סיפורי מורשת

העלייה מסוריה לישראל

בסוריה גרתי עם שני האחים שלי ושלוש מאחיותיי, כאשר אני הייתי בת אחת לפני אחרון הילדים. כשהייתי בת שלוש, בשנת 1942 עליתי לארץ. עלינו ארצה ברגל ומפני שהייתי קטנה ישבתי על חמור וכל שאר המבוגרים הלכו ברגל. כשעלינו לישראל היינו צריכים להתמודד ולשרוד בכוחות עצמנו, ללא עזרה מהמדינה בדברים בסיסיים, כמו מזון, מציאת מקום שינה ועוד. למזלנו, הייתה לנו כבר משפחה שגרה שם וגרנו איתם.

לאחר כמה זמן, כשהצלחנו להתרגל ולסדר את העניינים הכלכליים שלנו, עברנו לדירה משלנו שהייתה ממוקמת בשכונת חליסה. בדירה זו היה מיטה אחת קטנה העשויה מברזל וכל הדירה הייתה בגודל של חדר, שם היינו צריכים ללון, לגור, להכין אוכל ולהתקיים. כשגדלתי הלכתי לגן שנמצא ברחוב ירדן שבחיפה. בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר "פבזנר". כשלמדתי בבית הספר הייתי ילדה אהובה וחברותית שהרבה רצו בקרבתי ולהיות חברים שלי.הייתה לי שם חברה שאהבתי אותה במיוחד ושמה היה אהובה פיינטוך, יצאנו להסתובב הרבה ביחד והלכנו לבקר אחת את השנייה בבתים שלנו. כשהייתי בת 12- 13 התחלתי ללמוד מקצוע לחיים, מקצוע תפירה, שלפעמים אני עוסקת בו גם היום.

כשהייתי בת 17 התחלתי לעבוד בעבודה הראשונה שלי, עבודת התפירה וכעבור שנה בערך, התגייסתי לצבא בתפקיד פקידה בחיל האוויר, כאשר בחלק מהשירות שלי אני הייתי גם ג'ובניקית. את החבר הראשון שלי הכרתי בזמן הצבא, אבל אנחנו לא שירתנו באותו בסיס .לחבר שהיה לי קראו יוסי. עד היום יש לי חברות מהצבא שאני עדיין בקשר איתן (בערך ארבע חברות).

לאחר השחרור שלי מהצבא עברתי לגור לבד מכיוון שאמא שלי נפטרה כשהייתי בת 17 ואבי היה נשוי לאישה אחרת, אז לא הייתה לי ברירה והייתי צריכה ללמוד להיות עצמאית. עבדתי בתקשורת, ולאחר מכן, התחלתי ללמוד בבית ספר מקצועי, "עמל", שם למדנו מקצועות לחיים, כגון תפירה, נגרות ועוד. המקצוע שהכי אהבתי היה מקצוע התפירה, שברוב הימים, גם תפרתי שמלה שעמה התחתנתי, למרות שזו לא הייתה שמלת כלה כהלכתה.

משפחה ונישואים

הייתה לי חברה שקראו לה "מתנה" שגרה בקרית טבעון, היא הייתה באה אליי הביתה והיינו יוצאות הרבה לבת גלים להסתובב במועדונים, בתי קפה, קזינו ועוד שהיו פתוחים דאז. שם אני ובעלי, נתן ז"ל הכרנו. הוא ראה אותי רוקדת ומסתובבת, הוא ניגש אליי והזמין אותי לרקוד וכך הכרנו. לאחר חצי שנה שיצאנו הוא הציע לי נישואים והסכמתי. התחתנו כשהייתי בת 21 והוא היה בן 24. התחתנו ברבנות מכיוון שאז לא היה לנו כסף לערוך אירוע גדול, אז לחתונה שלנו הזמנו רק את המשפחה משני הצדדים.

בגיל 22 וחצי ילדתי את הילדה הראשונה שלנו ליהיא,  שהיום היא בת 60 .לאחר שהיא נולדה היו לנו הרבה קשיים כלכליים וזו הייתה חוויה מלחיצה בשבילי מכיוון שהייתי צעירה והיינו צריכים להיות עצמאים ולהסתדר בכוחות עצמנו. בגיל 27 ילדתי את הבת השנייה, חני, שהיא היום בת 55 .היא נקראה כך על שם סבתה של בעלי.

בגיל 50 נולדה לנו הנכדה הראשונה ענבל  והיא הבת של ליהיא והיא כיום בת 32. הנכד השני שלנו הוא בן והוא הבן של חני שכיום הוא בן 29 והנכד השלישי הוא רועי, הבן של חני והוא בן 26. שניים מהנכדים שלנו מתגוררים בארה"ב ואחת בתל אביב. כשנכדתי שגרה בתל אביב באה לבקר אותי אנחנו יושבות לאכול ואני מכינה לה את האוכל שהיא אוהבת .אנחנו  גם יוצאות להסתובב, מכייפות ביחד ויוצאות לקניות. את שני הנכדים שלי שגרים בארה"ב אני מבקרת פעם בכמה שנים וגם נוסעת לבקר אותם בפסח השנה (2023). כשאני נמצאת איתם הם מראים לי את העיר, מטיילים איתי ואוכלים יחד במסעדות. כמו כן, את נכדתי שגרה בתל אביב אני פוגשת בתדירות של פעם בשבוע -שבועיים.

כיום אני גרה בחיפה. בשעות הפנאי שלי אני אוהבת למלא תשבצים, לצייר, לצבוע, ליצור דברים (יצירות), לשוחח בטלפון ,לקרוא ספרים וגם לצפות בטלנובלות טורקיות. אני אוהבת מאוד לפגוש את הנכדים שלי ולבלות עם המשפחה והחברים. בעברי גם תפרתי בגדים לעצמי וגם לבנותיי.

הזוית האישית

ציונה: המסר שאני מעבירה לדור העתיד הוא לא להידרדר מבחינה לימודית ולא להיגרר עם הזרם, להיות קשובים וסבלניים ותמיד לכבד את ההורים.

שתינו מודות על החוויה, על הקשר האישי שנוצר בינינו ועל שנתנה לנו ההזדמנות להכיר אחת את השנייה ולצאת מחוזקות.

בעלה של ציונה, נתן אברהם ז"ל, השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בשנת 2016 ותיעד את סיפורו בעזרת תלמידי בית ספר עירוני ג', חיפה. את סיפורו ניתן לקרא פה.