מאגר סיפורי מורשת

הגב' שרה וורזוב השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתה אוריה.

סבתא שרה מספרת: "נולדתי בשנת 1948 בעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה, אוקראינה הייתה חלק מברית המועצות הקומוניסטית.

משפחתי ושורשיי

אני בת יחידה להוריי יוסף וציפורה בלאנק. קראו לי שרה על שם סבתא שלי מצד אמי. סבתא נספתה במלחמה בדרכים של טרנסניסטריה (חבל ארץ בשטחה של מולדובה).

סבא יוסף וסבתא שרה, הוריה של אמי, גרו בצ'רנוביץ. הם היו אנשים אמידים ושומרי מצוות. הייתה להם טחנת קמח בכפר בריצ'בה בשיתוף עם משולם, אחיו של סבא. דודה שלי סיפרה שהביאו מנוע מגרמניה בשביל הטחנה והוא לא עבד. סבא היה מאוד מקורב לרבי משטפנשט, ובכל פעם כשהרבי הגיע לבריצ'יבה, היה סבא מארח אותו בביתם. כשהפעם הגיע הרבי, סיפר לו סבא על המנוע שלא עובד. הרבי הורה לו להוציא מהמכונה אבן אחת. סבי מיהר לבצע את הוראת הרבי, והמנוע התחיל לעבוד.

כשהרוסים כבשו את האזור בשנת 1939 (היטלר עשה הסכם עם סטאלין שחלק ממולדובה רוסיה תכבוש, וחלק גרמניה תכבוש), הם החרימו את טחנת הקמח ואת ביתם. את משולם הם שלחו לסיביר, ואת סבא השאירו בבריצ'יבה, כי הייתה לו רגל כרותה בעקבות מחלת סכרת.

לסבא יוסף וסבתא שרה נולדו שש בנות. מאורעות המלחמה הביאו לסופם הטראגי של חלק גדול מהמשפחה. שתיים מן הבנות עם בעליהן וילדיהם נאלצו לנדוד בתקופת המלחמה. בן דוד שלהם, שנקלע לעיר דוברובנה שבטרנסניטריה, גילה אותן באחד הבתים יחד עם בעליהן וילדיהן קפואים למוות. אחות נוספת, שעדיין לא התחתנה, נספתה יחד עם סבתא שרה במהלך נדודיהן בדרכים של טרנסניסטריה. אמי ופייגא אחותה הבוגרת, שגם הן היו אז נשואות, "בילו" את שנות המלחמה במחנה עבודה קליין צ'רנוביץ', וברוך ה' הן נשארו בחיים. אחות נוספת ניצלה מכל תלאות וטלטלות המלחמה, משום שהיא עלתה לארץ בשנת 1936 עם קבוצת נוער, שעברה הכשרה לפני עלייתם לארץ. סבא נפטר קצת לפני פרוץ המלחמה.

לברוכה, דודה של אמי, ולבעלה, דוד אברום, הייתה חנות טקסטיל בעיר ברצ'יבה שבסרביה. גם להם החרימו הקומוניסטים את החנות ואת כל רכושם, ושלחו אותם יחד עם בנם הקטן לסיביר. ברוכה הצליחה לשרוד את המלחמה ואת כל שנותיה בסיביר. לאחר 16 שנים היא שוחררה וחזרה למולדובה. אמי, אחיותיה של דודתי ובנות הדודות השניות שלהן התרגשו מאד כשהיא חזרה, מכיוון שהיא הייתה הדודה היחידה שלהם שנשארה מהמלחמה.

הוריו של אבי, סבא אברהם וסבתא איטא, גרו גם הם בעיר ברצ'יבה. היה להם בית קטן בשיתוף עם השכנים שלהם. סבא היה דיין ואיש חשוב מאד בעיר. גם במשפחתם פגעו זוועות המלחמה, והרבה מהם קיפדו את חייהם. הקשר איתם נותק. שמענו מה עלה בגורלם מעדויות של אנשים שראו אותם. הם הועברו לגטו רומני שם הם חלו מאוד ונפטרו. היו להם שישה ילדים: שלושה בנים ושלוש בנות. שתי אחיות ואח נספו במהלך המלחמה בגלל רעב וקור. אני מצטערת שלא הכרתי את כל קרובי המשפחה שנספו. נשארו בחיים רק אבי, אחת מאחיותיו ואחד מאחיו. אחותו יחד ובעלה היו "גורדוניסטים". הם עברו הכשרה חקלאית ועלו לארץ בשנת 1936 עוד לפני המלחמה.

אחיו ניצל בזכות היותו מוזיקאי. הוא למד בקונסרבטוריון בקישינב. עם פרוץ המלחמה, שלחו את כל תלמידי הקונסרבטוריון להרי אורל, והוא ביניהם. שם הוא חלה במחלת הטיפוס, ואושפז תקופה ארוכה מאד בבית רפואה. כשהבריא, קיבל טופס כשירות להישלח להילחם בחזית. כשהלך ברחוב שמע לפתע צלילי מוזיקה מאחד הבניינים. מתוך סקרנות, הוא נכנס פנימה והתברר לו, שזו התזמורת הצבאית ושהם מחפשים נגנים נוספים לתזמורת. הוא סיפר להם שהוא נגן כינור, ולאחר מבחן קצר, הוא התקבל כאחד הנגנים בתזמורת. כך הוא ניצל מן המלחמה בחזית. גם אבי ניצל מן המלחמה כפי שאספר בהמשך.

הוריי התחתנו בצ'רנוביץ' שבמולדובה בשנת 1939 לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מולדובה הייתה אז תחת שלטון רומניה. הרומנים שיתפו פעולה עם הנאצים, ובהסכם שהיה ביניהם הם הקימו מחנות עבודה ליהודים תחת שליטתם. היו יהודים אמידים בעיר, שהיה ביכולתם לשחד את השלטונות וכך הם ניצלו. הוריי נלקחו למחנה העבודה 'קליין צ'רנוביץ' במולדובה והיו שם משנת 1941 עד 1945. אבי, שהיה בקי בכמה שפות, עבד במחנה זה כמתורגמן. הנאצים היו מגיעים מדי פעם לביקורת במחנה. פעם אחת מישהו הלשין שאבי טעה במשהו בעבודת התרגום, וחיילים נאצים "שילמו" לו על כך במכות נמרצות. במחנה הזה היה רומני מהצלב האדום, שעזר הרבה להוריי. הוא הביא להם תרופות שהיו צריכים וגם כסף. בנוסף, לפני הביקורת של הנאצים, הוא היה מודיע להם. כך הם הצליחו להתחבא מפניהם במרתף. הם יצאו מהמחנה שבורים ולא בריאים והחלו לאט לאט להשתקם. אבא שלי עבד כמורה לכימיה וביולוגיה. אימא שלי הייתה פקידה בהנהלת חשבונות. כאמור, אני נולדתי להם בשנת 1948. אבי לימד בבית ספר יהודי. כל המורים שעבדו בו והתלמידים שלמדו בו היו יהודים, דיברו ולימדו שם בשפת היידיש. כולם שם, ששרדו את שנות המלחמה, הרגישו כמשפחה אחת גדולה. כל ילד שחגג יום הולדת, אבי היה מגיע לביתו, משמח אותו ושר לו ולבני משפחתו שירים. בסופו של דבר נסגר בית הספר על ידי השלטונות, ואבי עבר ללמד בבית ספר ממשלתי.

זיכרונות ילדות

העיר צ'רנוביץ, שבה גרנו, הייתה מאוכלסת ביהודים רבים. רוב היהודים, שגרו בעיר ובכפרים מסביב, הגיעו לשם אחרי השואה ובנו שם חיים חדשים.

לא גרנו בשכונה יהודית. אבל מתוך כל המשפחות שגרו ברחוב היו רק שתי משפחות גויות. בבית שלנו היו שלושה חדרים. הוא נחשב לבית גדול. בכל שנות ילדותי גרו אתנו דודה פייגא ובני משפחתה. בבית דברנו יידיש, וגם ברחוב היו שומעים את שפת היידיש.

השלטון הקומוניסטי סגר את כל בתי הכנסת בעיר, והפך אותם למחסנים. השאירו רק שני בתי כנסת פתוחים. אנשים פחדו ללכת לבתי הכנסת שנשארו פתוחים. במיוחד פחדו הצעירים. מעט מנייני תפילה בעיר פעלו בסתר, בבתים של יהודים. דודה פייגא לקחה אותי פעם אחת, בראש השנה, לבית הכנסת. היו שם המון אנשים, נשים וילדים. לא ידעתי שזו הייתה סכנה. היות והיו שם הרבה יהודים, לא פחדתי. אחרי ראש השנה זה, סגרו גם את בית הכנסת הזה.

כשהייתי קטנה עוד לפני לכתי לבית הספר היה אבי לוקח אותי אתו לכל הטיולים שארגן לתלמידיו. אני זוכרת, שטיילנו בהר ושתלנו שם עצים. ופעם אחת ביקרנו במפעל לייצור זכוכית. ובפעם אחרת טיילנו בפארק גדול ועוד.

אהבתי מאד מוזיקה, למדתי לנגן בכינור, והשתתפתי בחוגי מוזיקה בבית הספר, ושרתי במקהלת בית הספר. אהבתי גם לקרוא ספרים. בעיקר קראתי ספרים על מלחמת העולם השנייה ועל ילדים. בשעות הפנאי היינו אני וחברותי משחקות בלגו וגם בחיות שהיו בגג הבית: אפרוח, קיפוד ועוד. החברות שלי בהתחלה היו השכנות ואחר כך הילדות בכיתה. יחד בילינו בבתים ובחצר שליד הבית. שם שיחקנו בחבל, מחבואים, תופסת וקלאס. היינו גם מטיילות ביער באגם ובנהר שקרובים לעיר. בנוסף הייתי הולכת לקונצרטים של בית הספר.

מכל המאכלים אהבתי במיוחד לאכול צ'יפס ולאטקעס. הממתקים שהיו לנו היו סוכריות על מקל בצורת תרנגול, סוכריות משוקולד ודובשניות. היו לי קצת בגדים. בימות החול לבשתי חצאיות וחולצות, ובשבתות וחגים לבשתי שמלות.

מנהגים חגים ומסורת

מהוריי קיבלתי את הגאווה היהודית. הם היו טובי לב ומאוד מסורתיים. הם הקפידו לשמור את המצוות שידעו. לפני פסח ניקינו את כל הבית מחמץ. לא היו לנו כלים מיוחדים לפסח, אבל הוריי ניקו והכשירו את הכלים הרגילים. תמיד הייתה לנו מצה בפסח, הגם שלא הייתה מצה שמורה. לפני החג היו מוכרים את המצות בבית הכנסת. תמיד הגיעו  בני משפחה להתארח אצלנו בחג, ולכן אמי ודודה פייגא הכינו הרבה דגים לקראת החג. לא ערכנו סדר, אבל חגגנו ביחד עם כל המשפחה המורחבת. גם את ראש השנה חגגנו, וצמנו ביום כיפור אבל היינו גם יוצאים לעבודה ולבית הספר. אהבתי במיוחד את חג פורים כי בפורים אפו אוזני המן. הוריי הקפידו להחדיר בי חזק מאוד שאתחתן רק עם יהודי, ואבי סיפר לי הרבה סיפורי תורה ועל יהדות.

בית הספר בילדותי

בצ'רנוביץ, בתי הספר היו קרואים בשמות של המספרים. לבית הספר שלי קראו 'בית ספר מס' 5'. בית ספר זה היה גם יסודי וגם תיכון. למדנו רוסית ודקדוק, ומפני שגרנו באוקראינה למדנו גם את השפה האוקראינית ואת הדקדוק שלה. למדנו גם ספרות, חשבון, אנגלית, ביולוגיה, היסטוריה, גאוגרפיה, מוזיקה, ספורט, ציור, יסודות תפירה, קריאה, כתיב וכתב. אהבתי את כל המקצועות, אבל במיוחד חשבון ומוזיקה. כל יום היו שעורי בית. מבחנים היו מדי פעם. כל רבע שנה קיבלנו תעודה ובסוף שנה קיבלנו תעודה עם ציונים שנתיים. התעודה הייתה דף עם ציונים בכל מקצוע הציון הגבוה ביותר היה 5 והנמוך היה 1. גם את מספר האיחורים והחיסורים והתנהגות ציינו בתעודה. המסיבות היו בימים של חגים גויים. בבית הספר היסודי לא היו טיולים.

זכורה לי במיוחד, המורה שהייתה אתנו מכיתה 1-4. היא הייתה אישה מבוגרת, חביבה ואהבה את כל התלמידים. אבא שלי היה מורה. וכשהייתי בגן הוא היה מביא לי שיעורי בית של כיתה א', ואני הייתי משלימה אותם. בשנות התיכון הצטרפו המקצועות פיזיקה, כימיה, אלגברה וגאומטריה מלאכה. מכיתה 9 עד כיתה 11, מה שמקביל בארץ לכיתות ח-י"ב, למדתי בכיתה מתמטיקאית שנפתחה אז בבית הספר. פעם בשבוע היינו הולכים לאוניברסיטה ולומדים יסודות להפעלת מחשב, שהיה אז ענק.

בילדותי בכיתות ג'-ו' השתתפתי בתנועת נוער "פיונרים". לבשנו שם עניבה אדומה. בכיתות ז-י"א השתתפתי בתנועת הנוער "קומסומול". היו אלה תנועות נוער קומוניסטיות.

הקמת בית וחיי משפחה

את בעלי מאיר ז"ל פגשתי לראשונה בחתונה בצ'רנוביץ'. הוא היה קרוב משפחה של הכלה ואני הייתי שכנה של החתן.

התחתנו בי' באלול שנת תשל"ג, הייתי בת עשרים ושלוש ובעלי היה גדול ממני בשנה. אני זוכרת שלקראת החתונה, שלחו לי קרובי משפחה בארץ כל מה שצריך לחתונה: שמלה, כפפות, תיק ונעלים. החופה נערכה כדת וכדין על ידי רב מסדר קידושין בבית עם מספר אורחים מצומצם, בגלל החשש הגדול מעיני השלטון. יום לאחר מכן נערכה מסיבת החתונה באולם בצ'רנוביץ. בין האורחים היו קרובי המשפחה וגם השכנים. חלקם הביאו איתם פרות ועוגות לכיבוד. הייתה שמחה והתרגשות רבה.

אחרי החתונה נסענו לירח דבש לעיר נופש בים השחור. כשהיינו בנופש נודע לנו שבארץ התחילה מלחמת יום הכיפורים. כל כלי התקשורת ברוסיה דיברו מאד בגנות ישראל ודאגנו נורא. אחרי החתונה גרנו עם אמי שנשארה לבד אחרי פטירתו של אבי, ולאחר שדודה פייגא ובני משפחתה עברו לגור בבית אחר.

העלייה לארץ

עלינו לארץ עם שני ילדים: בת בגיל ארבע וחצי ובן בן שנתיים. הייתי אז בת 31 ובעלי היה בן 32. היה לנו רצון עז לעלות לארץ ולגור בארץ של היהודים. בשנת 1978 הגשנו בקשה ליציאה מרוסיה, בעקבותיה פיטרו את בעלי מהעבודה. רק שנה וחצי לאחר מכן קיבלנו את האישורים. באותה שנה נערכה האולימפיאדה במוסקבה, והרבה יהודים שקבלו אשרות יציאה, פחדו שלא יתנו לאף אחד לצאת מרוסיה או להיכנס אליה.

אספנו את כל החפצים והרהיטים שהיו לנו לתוך קופסאות מעץ, ושלחנו אותם בקונטיינר באנייה לארץ ישראל. נסענו בעלי, אני, שני ילדינו ואמי ברכבת לעיר צ'ופ שעל הגבול. חבר טוב של בעלי ליווה אותנו, כדי לסייע לנו עד שעלינו לרכבת בעיר צ'ופ. שם עברנו ביקורת של דברים אישיים ומטלטלים. משם עלינו על רכבת שנסעה לבודפסט. חיכינו לרכבת ברציף, וכשהיא הגיעה היא עצרה רק כמה דקות בתחנה. היינו צריכים למהר ולהזדרז מאד כדי לעלות עליה. מבודפסט לקחנו רכבת לווינה. ברציף של ווינה חיכו לנו אנשי הסוכנות מארץ ישראל. הם חילקו אותנו לשני קבוצות, אחת לאלה שרוצים להגיע לארצות הברית, והשנייה לכל אלה שרצו לעלות לארץ. רוב האנשים כיוונו את יעדם לארצות הברית. היינו קומץ של אנשים שרצה לעלות לארץ. אותנו ואת כל אלה שרצו כמונו לעלות לארץ, לקחו לבית הארחה, שם חיכינו יומיים עד שיתאספו מספיק אנשים לטיסה לישראל.

בבית ההארחה התרגשנו מאד. פגשנו שם לראשונה אנשים ישראלים. חלקם דברו אנגלית וחלקם דברו יידיש, כך שיכולנו לתקשר ולשוחח איתם. המפגש הראשוני עם ישראלים שימח אותנו עד מאד. כשהגענו מהרכבת, לבית ההארחה היה ערב ט"ו בשבט וחיכתה לנו ארוחה חגיגית. לא ידענו עד אז על חג ט"ו בשבט. בערב הגיע רב לבית הארחה שנשא בפנינו דרשה והסביר לנו על החג. הבן הקטן שלי היה בהתפעלות גדולה מהרב, מפני שזו לו הפעם הראשונה שראה אדם עם זקן ארוך. אני זוכרת שכל אחד מאתנו קיבל תפוז גדול, והאוכל היה כל כך טעים, עד שנשאר לנו הטעם שלו עוד כמה ימים לאחר מכן.

בטיסה לישראל ההתרגשות גברה עוד יותר. הצוות של המטוס היה ישראלי ובעלי אמר כל הטיסה תהילים מספר תהילים שהיה לו ברוסית.  במהלך הטיסה שרנו את הניגונים "הבאנו שלום עליכם" ו"הבה נגילה".

כשנחתנו בארץ חיכו לנו בשדה התעופה נציגים מהסוכנות. הם הציעו לנו להתגורר בכל מיני מקומות ביניהם: דימונה, טבריה ואופקים. לא הכרנו אז את הערים האלו. כשבעלי שאל את אחד הנציגים איזו עיר היא טבריה, הוא ענה לו, ששם קבור רבי עקיבא. בעלי התלהב והחלטנו לנסוע לשם.

הגענו למרכז קליטה ברחוב השומרון בטבריה. מצב הרוח שלנו היה כל כך טוב. כל יום היינו הולכים ליד בית מלון גולן ומסתכלים על הכינרת ונהנים מנופיה של ארץ ישראל. לא ידענו בכלל עברית וגם לא הייתה לנו עבודה, אך ידענו שבעזרת ה' נסתדר. בספריה של מרכז הקליטה קראנו את הספר של פרופסור בראנובר "התשובה". בעלי התרשם מאד ממה שקרא וכתב לפרופסור בראנובר מכתב. בסוכות הוא הגיע למרכז הקליטה לפגוש אותנו, ואחר כך הוא אירח אותנו בשבת. נסענו לביתו בבאר שבע בלי הילדים (הם נשארו עם אחות של בעלי ובעלה שהגיעו גם הם למרכז קליטה). הוא ספר לנו ארוכות על חב"ד ברוסיה. ואמר שיש קהילה מכובדת של חב"ד בקריית מלאכי. הוא הציע לנו להצטרף לקהילה הזו, וכך הגענו לקריית מלאכי.

בהתחלה מאד דאגתי להתאקלמות של ילדיי, איך הם יסתדרו בלימודים בבית הספר, ועם החברים. בהתחלה הייתי מגיעה לשיעורים של הבת הבכורה ועוזרת לה. וכשראיתי שהיא מתקדמת לבד הפסקתי.

בארץ נולדו לנו עוד שלושה ילדים. ביניהם איטא, אימא שלך. כשהיא הייתה קטנה היא הייתה מאד חייכנית ושמחה. גם כשדיברתי אתה בטלפון הייתי מרגישה שהיא מחייכת. היא גם זו שגידלה וחינכה את אחיה  הקטן. היא תמיד הייתה קוראת לו סיפורים ומלמדת אותו כל מיני דברים.

תפקידים ומקומות עבודה

למדתי כלכלה בקיברנטיקה (שימוש של מחשבים בכלכלה ומתמטיקה) ואחר כך בארץ למדתי השבה בהנהלת חשבונות. בחרתי במקצוע הזה מכיוון, ששמעתי שיש ביקוש גדול לתפקיד הזה. הוא גם היה דומה למקצוע הקודם שלי.

בהתחלה עבדתי במפעל טנא נוגה כפקידה, החוויה הלא טובה שלי משם הייתה, שלעגו לי על המבטא הרוסי שלי. אחר כך עברתי לתנובה ברחובות שם עבדתי בהנהלת חשבונות. ולבסוף התקבלתי לעבודה במרכז קהילתי (מתנ"ס) בקריית מלאכי כמנהלת חשבונות וחשבת שכר. העבודה במתנ"ס הציבה לפני הרבה אתגרים, הייתי צריכה ללמוד הרבה דברים תוך כדי עבודה. ברוך ה' עמדתי בכולם, ועבדתי שם שלושים וחמש שנים.

הדמות המשמעותית  בחיי הוא אבי ז"ל. קיבלתי ממנו דוגמא של בן אדם ישר ויהודי טוב שכיבד את הוריו. תלמידיו מאד העריכו אותו ואת עבודתו. עד היום כשאני פוגשת את תלמידיו לשעבר הם זוכרים אותו לטובה.

סבתא שרה ואוריה יחד במטבח

הזוית האישית

הנכדה אוריה: תודה רבה לך סבתא, שפינית מזמנך היקר. בסיפור שלך חיברת אותי לשורשי משפחתי, דברים רבים שלא ידעתי ולא הכרתי נחשפו בפניי בזכות הסיפור המרתק שסיפרת לי. אני מאחלת לך הרבה בריאות ונחת מכולם.