מאגר סיפורי מורשת

שמי יואב אברמוביץ ונולדתי בישראל. לסבתא שלי קוראים אביבה. סבתא נולדה בארצות הברית בשנת 1956. היא עלתה ארצה בשנת 1979, עם בעלה סבא מיכאל ועם בנם הקטן, אליעזר זלמן. שנינו משתתפים השנה בתכנית 'הקשר הרב דורי ומתעדים יחד את סיפורה של סבתא רבתא שהתחיל והסתיים בארץ ישראל, סיפור של ציונות אמיתית ואיתנה.

הסיפור שלנו מתחיל עם "באבע" חוה, אמה של סבתא הניה, וסבתא רבתא של סבתא אביבה."באבע" חוה גרה בצפת והתחתנה עם אברהם אליעזר. הם חיו בעוני כבד ועבדו קשה מאוד כדי לפרנס את המשפחה. לבאבע חוה ו"לזיידע" אברהם אליעזר היו שבע בנות, סבתא הניה הייתה השישית מתוך השבע. בקושי היה להם אוכל לאכול וכל יום מחדש ההורים דאגו כיצד יצליחו לטפל בילדים. ל'באבע' חוה הייתה קרובת משפחה עשירה שהגיעה מגרמניה לבקר. כאשר ראתה את התנאים הקשים של המשפחה בצפת, הציעה ל'באבע' חוה לקחת את שתי הבנות הקטנות איתה חזרה לגרמניה, שם יקבלו אוכל בריא וחינוך טוב, וזאת על מנת להציל אותם מהמצב הקשה בו הם חיו. באבע חוה הסכימה לשלוח את הבנות הקטנות שלה לגרמניה, אבל ביקשה מהדודה לחזור לצפת כמה חודשים לאחר מכן כדי שתוכל לסדר לבנות מסמכים ועניינים משפחתיים.

באבע חווה

כעבור מספר חודשים, באבע חוה אכן הכינה את התעודות המתבקשות ואף ארזה מזוודות להניה ולאחותה הקטנה ברכה. בינתיים, הדודה בגרמניה הכינה גם היא את הבית ואת כל מה שצריך לאורחותיה, כולל פינוקים שילדות קטנות אוהבות.

כאשר הדודה הגיעה, לאחר נסיעה ארוכה שהייתה כרוכה בתשלום של הרבה כסף, באבע חוה הסתכלה על שתי הבנות הקטנות שלה, פרצה בבכי והחליטה שהיא לא נפרדת מהן. כמובן, הדודה מגרמניה נסערה ואמרה שהיא מפסיקה את הקשר עם המשפחה בצפת. היא הסתובבה וחזרה לגרמניה בלי הילדות והייתה כעוסה מאוד. נוצר מצב משפחתי מאוד לא נעים, אבל באבע חוה לא התחרטה על ההחלטה שקיבלה. שנים לאחר מכן, התברר כי האומץ של באבע חוה בעצם הציל את חיי סבתא הניה ואחותה, מפני שהמשפחה של הדודה העשירה נהרגה כולה בשואה באירופה.

למשפחה של סבתא הניה הייתה חנות בדים. ההורים (באבע חוה וזיידע אברהם אליעזר) מינו את האחות הבכורה לנהל את החנות. כאשר היא התחתנה, ניהול החנות הועבר לאחות הבאה בתור, וכאשר היא התחתנה הניהול הועבר לבת הבאה וכן הלאה. כעבור מספר שנים, הגיע התור של סבתא הניה לנהל את החנות. כדי לספק את הסחורה היו צריכים לנסוע לדמשק או לביירות. הנסיעה לקחה כשלושה ימים, והיו צריכים לנסוע בשיירת חמורים. בזמנו, היה נהוג לשלוח גבר לעשות את הקניות וסבתא הניה אכן העסיקה גברים שעשו את המסע הארוך במקומה. פעם אחת סבתא הניה הרגישה שהגברים שחזרו מהנסיעה לא היו כל כך נאמנים, וחשדה שאף מרמאים אותה. בעקבות זאת, החליטה שבמקום לשלוח שליח, היא תצטרף לשיירה בעצמה וכך עשתה.

כאשר סבתא הניה רצתה להתחתן, התקשתה למצוא בן זוג בגלל הצעד הנועז שעשתה בהצטרפותה לשיירה. לכן החליטה לנסוע לארצות הברית כדי למצוא שם חתן. הבעיה הייתה שבאותה התקופה תחת השלטון הטורקי לא היה ניתן לצאת מהארץ בקלות. לכן, סבתא הניה הייתה צריכה להצהיר שהיא נוסעת לארצות הברית על מנת להיות שם משרתת למשפחה. סבתא הניה כתבה לקרובת משפחה בארצות הברית והמשפחה הזאת הסכימה לקבל אותה כ"משרתת", וכך הצליחה סבתא הניה לצאת מהארץ למרות השלטון הטורקי.

בינתיים, זיידע זלמן שעדיין לא הכיר את סבתא הניה, היה בן 19. הוא גם גר בצפת בתקופת השלטון הטורקי, ורצו לגייס אותו לצבא הטורקי. זיידע זלמן לא רצה להתגייס לצבא הטורקי מסיבות אידיאולוגיות. לכן הוא החליט לנסוע לארצות הברית, אבל גם הוא נאלץ לברוח מצפת באופן סודי כדי שהטורקים לא יעצרו אותו בדרך.

גם זיידע זלמן וגם סבתא הניה רצו לחזור לצפת ולכן כל אחד חיפש בן זוג עם אותה אידיאולוגיה. קרובת משפחה של שניהם הכירה ביניהם, והם התחתנו.

סבתא הניה וזיידע זלמן

עם הזמן, נולדה לזוג הצעיר בת אמריקאית והם קראו לה שרה פריידע ונתנו לה גם שם באנגלית: שירלי, וכעבור עוד שלוש שנים, נולדה להם בת נוספת וקראו לה לאה.

המשפחה הקטנה התחילה את דרכה בעיר ניו יורק שבארצות הברית. לצערם הרב של סבתא הניה וזיידע זלמן, גם בארצות הברית בתקופה ההיא היה עוני וגם שם הם התקשו להתפרנס. זיידע זלמן עבד קשה מאוד במפעל למעילים וסבתא הניה עבדה כתופרת. סבתא שירלי, הבת שלהם, סיפרה שכל הזמן חלמה לקבל שמלה שנקנתה בחנות, ולא שמלה שאימא שלה תפרה לה. כדי לרצות את שירלי, סבתא הניה הוציאה תוויות מבגדים ישנים שקיבלה מאנשים אחרים, ותפרה אותן לתוך הבגד שתפרה לשירלי, וכך שירלי חשבה שהבגד באמת נקנה בחנות.

המשפחה נשארה בניו יורק, אך בשאיפה לחזור מתישהו לארץ. בינתיים, באבע חוה נשארה בצפת. בתקופה ההיא, הנסיעה מארה"ב לישראל לקחה הרבה זמן והייתה מאוד יקרה. היום אפשר לטוס במטוס בנסיעה של כ-12 שעות, אבל אז הנסיעה הייתה באונייה, ולעתים נמשכה שבועיים ימים! בגלל הנסיבות הללו, באבע חוה לא יכלה לבוא ולפגוש את הנכדות שלה.

עברו שנים, ושירלי ולאה גדלו. הן השתייכו לתנועת נוער של "השומר הדתי", ושם פגשה שירלי את צבי (הרולד). כעבור כמה חודשים, החליטו להתחתן. באותה תקופה, מלחמת העולם השנייה הייתה בשיאה וסבא צבי גוייס לצבא האמריקאי בתור רב צבאי ונשלח לאירופה.  במהלך המלחמה, סבא צבי ועוד חיילים נסעו לישראל והגיעו לצפת. שם, במקרה, סבא צבי פגש את באבע חוה, סבתא של הארוסה שלו. הוא סיפר לבאבע חוה שהוא מתכוון להתחתן עם נכדתה ובאבע חוה התרגשה מאוד. סבא צבי גם אמר לה שישלחו לה כרטיס לנסוע לארה"ב, כדי שהיא תוכל לפגוש את הנכדות שלה וכדי שתוכל להשתתף בחתונה. באבע חוה, שהייתה אז כבר מבוגרת, חשבה לרגע, אבל אז החליטה שהיא לא רצתה לצאת מהארץ. היא פחדה שמשהו יקרה לה בחו"ל שימנע ממנה לחזור לארץ ישראל. באבע חוה נפטרה בישראל מבלי להכיר את הנכדות האמריקניות שלה.

סבא צבי וסבתא שירלי התחתנו בארצות הברית בשנת 1948, כמה חודשים לפני קום המדינה. למרות שאיפתם לעלות לארץ, לא יכלו בתקופה ההיא, אבל בכל זאת ניסו לסייע ליהודים שלחמו את מלחמת העצמאות בישראל. סבא צבי, ביחד עם חבריו, הצטרפו לארגון שהבריח נשק לישראל, כדי לעזור ליהודים להגן על עצמם. הם היו מגיעים לנמל באמצע הלילה, מפרקים את הנשק שהיה להם, מחביאים את החלקים בתוך מיכלים שהיו על האוניות, ושולחים קודים לחבריהם בישראל עם הוראות איך להרכיב את הנשק שוב. בדרך זו, הצליחו להעביר נשק רב לישראל. ולמזלם הגדול ותודה לאל, אף אחד לא נתפס על ידי המשטרה!

סבא צבי וסבתא שירלי הקימו משפחה בארצות הברית, ונולדו להם שלושה ילדים: אהרון, אביבה (סבתא אביבה) ועדינה. הם גרו באמריקה, אבל הלב שלהם היה בישראל, ולפי המורשת של באבע חוה, השאיפה תמיד הייתה לחזור.

סבתא שירלי ואימא של יואב

כאשר סבתא אביבה הייתה בת 8, סבתא הניה חלתה בסרטן, וכמו אימא שלה, באבע חוה, היה חשוב לה לחזור לארץ לפני מותה.  סבתא  הניה וזיידע זלמן עלו חזרה לארץ ישראל, הפעם לפתח תקווה, ליד בתם לאה שעלתה עם בעלה שנים לפני כן. סבתא הניה נפטרה שנתיים לאחר מכן, אבל לפני כן הצליחה להגשים את חלומה לחזור הביתה לארץ ישראל. בעקבותיהם, כאשר סבא מיכאל וסבתא אביבה התחתנו, החליטו שגם הם רוצים לעלות לארץ. בשנת 1979 הקימו כאן משפחה: אליעזר (שנולד בארה"ב), שושנה (אימא של יואב), יוסף, אורה וחננאל.

הסיפור לא מסתיים כאן: החינוך הציוני של באבע חוה חדר עמוק למשפחתה והועבר במורשת מדור לדור. כיום, כל הצאצאים של סבתא הניה ממשיכים להגשים את חלומה של אימא שלה, באבע חוה: כיום כל הנכדים והנינים של סבתא הניה וזיידע זלמן גרים בישראל. מאז זמנה של באבע חוה עברו שישה דורות, והשאיפה של כל דור הייתה לגור בארץ ישראל, ואכן: חזרנו הביתה!

הזוית האישית

יואב הנכד המתעד: היה לי כיף ונהניתי מאוד לשמוע את הסיפור של הדורות הקודמים. אהבתי להיפגש עם סבתא כל יום ראשון. זו הייתה זכות גדולה עבורי – לא לכל ילד יש את ההזדמנות הזאת. תודה, סבתא, שהגעת כל שבוע מירושלים לכפר יונה להיות איתי!

סבתא אביבה: אני רואה חשיבות רבה בתכנית הקשר הרב דורי במפגשים ה"מחייבים" והכייפים עם הנכד שלי. תודה רבה לאתי על ההנחיה והסבלנות לכל אחד, ועל הנאמנות לפרוייקט משמעותי כל כך.

יואב היקר, כל כך שמחתי לראותך כל שבוע. אהבתי לשמוע את הרעיונות שלך, התפעלתי מכישרונות הכתיבה שלך, ונהניתי מאוד מהצחוקים שהיו לנו. היה לי חשוב לשתף אותך בסיפורים של משפחתנו ששאפו כולם לגור בארץ ישראל. אני מקווה שתוכל גם אתה להעביר את הסיפורים הללו לנכדים שלך ולמסור גם להם את חשיבות ההתיישבות היהודית בארץ.