מאגר סיפורי מורשת

שמי נסים מזרחי, נולדתי בשנת 1950 בפרדס חנה, הבן הבכור להוריי אלגרה וסלומון מזרחי. הוריי, אלגרה וסלומון נולדו במצרים. אמי נולדה בטנטה בשנת 1931 ואבי בקהיר בשנת 1922. אבי סלומון היה ספורטאי ועסק בענפי ספורט מגוונים, הוא שיחק כדורסל בקבוצת "הכוח קהיר" וכן היה רץ למרחקים ארוכים. הוא עבד בקהיר בשתי משרות בשעות היום בצבא הבריטי ובשעות הערב הקרין סרטים בבית קולנוע. הוריי הכירו ב"ראס אל באר", מקום נופש ותיירות כאשר כל אחד מהם הגיע עם משפחתו לנפוש בחופשת הקיץ.

אמי אלגרה, עבדה בבית מרקחת וסיימה את לימודיה במנסורה וכאשר הייתה בת 18 וחצי בנובמבר 1949 הם נישאו במצרים.

הוריי ביום חתונתם

אבי היה ציוני וחשוב היה לו לעלות לארץ, ואכן מיד אחרי החתונה הם החלו בהכנות לקראת העלייה לארץ. לאחר מספר חודשים עשו את דרכם למחנה מעבר של עולים במרסיי כאשר אמי הייתה כבר בהריון ומשם הגיעו ארצה. הם עלו על סיפון האונייה "נגבה" אשר הפליגה לחיפה. עם הגעתם לנמל חיפה הועברו למחנה אוהלים בפרדס חנה, תנאי המחיה היו קשים. בקיץ חם ולוהט ובחורף קור מקפיא. בתקופת הצנע המזון היה דל ונקנה באמצעות תלושי מזון או בשוק השחור. למציאות הזו נולדתי ב-4 באוגוסט 1950.

אני והוריי סלומון ואלגרה

לימים עברנו מפרדס חנה למעברה בכפר אתא שם נולד אחי ויקטור בשנת 1953. בשנת 1963 הצטרפה למשפחה אחותי – אורלי. בתקופת ילדותי הייתי משחק בכדורגל, מחניים, סטנגה, מדרכות, שבע אבנים ומשחקי רחוב אחרים: חמור חדש, גולות, גוגואים, סימני דרך ועוד.

הפרנסה הייתה דלה ומצומצמת, המצב הכלכלי בבית היה קשה ומאתגר. בשנת 1958 אבי פתח חנות מכולת אשר פרנסה את המשפחה בדוחק. את שעות אחר הצהרים הייתי מבלה לרוב במכולת במחיצת אבי. בשיחות שהיו בינינו עוצבה אישיותי לערכים של משפחה, אחריות, עצמאות ובעיקר רכישת השכלה כמנוף להתפתחות.

לצערנו, בשנת 1963 אבא עבר התקף לב ונאסר עליו להתאמץ ולעבוד. אמי נאלצה להתמודד במצב לא פשוט, בעל חולה, שלושה ילדים – אחת מהן תינוקת, ופרנסה בדוחק.

בבר המצווה שלי

המצב הוביל את הוריי לעשות שינוי. לאמי הייתה נתינות צרפתית ואחיה, שהתגוררו בפריז, עודדו את הוריי להגר לפריז וליהנות מהטבות כלכליות ובעיקר חינוך חינם שהיה כל כך חשוב בעיני אבא. לרוע המזל, חודש לאחר שהגענו לפריז אבא נפטר והוא רק בן 43 ואני נער בן 15 בלבד. המצב היה כל כך עגום ועצוב, נתקבלה החלטה לחזור הביתה לישראל. שנים קשות עברו על המשפחה, אך הקושי הצמיח והעצים בי את הרצון ללמוד, להתפתח ולצאת ממעגל העוני.

במאי 1968, בטרם מלאו לי 18 שנים, גוייסתי לצבא. שירתי בחטיבת גולני בגזרות שונות ובפעילויות מגוונות ולמרות כל הפעילויות והמטלות, לא שכחתי את המסר של אבא ומצאתי זמן ללמוד בהתכתבות לרכוש השכלה וידע.

מימין: בחטיבת גולני, משמאל: יום הגיוס 

עם השחרור שילבתי עבודה בחברת הספנות "אל-ים" ולימודים בשעות הערב.

בשנת 1974 נישאתי לבחירת ליבי – כוכי, אשר לקחה פיקוד על הבית והילדים והעניקה לי את המרחב להמשך לימודיי.

כוכי ואני ביום חתונתנו

נקודת המפנה ופריצת הדרך באה בשנת 1978. הנהלת חברת "אל-ים" החליטה לרכוש מחשב ולהקים יחידה עצמאית בתוך החברה. נשלחתי ללימודי מדעי המחשב בטכניון וכשסיימתי בהצלחה מוניתי למנהל יחידת המחשב בנוסף להיותי מנהל חשבונות בכיר בחברה. שנות העוני לא נשכחו אך התחיל עידן של רווחה כלכלית.

נולדו לנו שלושה ילדים: לימור, אלון וטל. השתדלנו להשקיע בהם את מירב המשאבים להתפתחות האישית שלהם במסגרת הפורמלית ובחוגי העשרה שהעניקו להם חוויות וידע כשהמטרה להביא אותם להישגים והשאיפה שיצליחו להניע את עצמם למקצועות ולתפקידים משמעותיים.

כוכי אני והילדים: לימור אלון וטל

זכינו לשמונה נכדים מקסימים ואהובים: אלמוג, אורן ואגם מלימור ואופיר. אריאל והדר מאלון ושרון. אילון, ארבל ודקל מטל ונדב. כל נכד הוא עולם ומלואו ומתנת אל. לכל אחד תחומי התעניינות שונים.

נכדינו האהובים

המעורבות שלנו בחייהם מעשירה ומעצימה את הערך והקשר המשפחתי שהצלחנו להשריש גם לנכדים ואת הרצון והחשיבות של מפגשים משפחתיים, של טיולים משותפים בארץ ובחו"ל. ימי המחסור פינו את מקומם לימים של פינוקים וכיף.

המסר שלי לאגם הוא שבאמצעות שאיפות ורצון אפשר להגשים ולהצליח בלימודים, בעבודה, ובכלל בחיים. הערכים החשובים לי הם: ערך המשפחה, יושרה, כנות, ערך החברות, נתינה, הקשבה וסבלנות, כיבוד האדם באשר הוא אדם וביטוי עצמי.

בני המשפחה היקרים שלי בטיול משפחתי

הזוית האישית

סבא נסים: חוויתי פעם ראשונה מפגש ופעילות בתכנית מעין זו, היה לי מעניין ומרגש. אגם נחשפה לפרטים חדשים עלי ועל המשפחה שלא ידעה בעבר ואני בהחלט מעריך את התכנית המעשירה והמחזקת את קשרי המשפחה.

אגם הנכדה המתעדת: העבודה עם סבא וסבתא שלי הייתה מיוחדת עבורי וגם שונה. גיליתי דברים חדשים על תולדות המשפחה שלי ועכשיו אני מרגישה שאני יודעת טוב יותר מניין באתי.