מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורו של סבא שלי, סבא יוסי אברהמי שנולד ב1950 בבצרה שבעירק ועלה ארצה כשהוא בן שנה בלבד.

סבי חלם וחולם בכל חייו המופלאים שלושה חלומות:

– חלום על מצלמה.

– חלום לגור בקיבוץ.

– חלום לרכוש פסנתר ולנגן איתי.

חלומו הראשון של סבא יוסי:

מגיל צעיר חלם סבא לבלות עם מצלמה ולצלם ברחבי העולם. בגיל קטן, בארוחת שישי אחת, סבא יוסי לקח קרטון פשוט והפך אותו לחלום. הוא גזר מעט, עיצב, צייר ודמיין, וכך יצר מצלמה מקרטון, וצילם בדמיון את כל מי שנכנס מדלת ביתו לארוחת השישי.

חלומו השני של סבא יוסי:

במהלך התבגרותו ובזמן הקמת המשפחה- חלם סבא יוסי לגור בקיבוץ, לצערנו הוא לא הצליח להגשים את חלומו. אך אל דאגה כיוון שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. בתו הבכורה של סבא יוסי ( סולי ) החליטה לעבור לקיבוץ יחד עם משפחתה, אז גם את חלומו השני סבא יוסי הצליח להגשים בדרך קצת שונה אך מבחינתו הוא הצליח.

חלומו השלישי של סבא יוסי:

בימים אלו ממש, סבא יוסי חולם לקנות פסנתר ולנגן עם נכדו הבכור (איתי), אמנם הוא לא יודע לנגן על פסנתר, אך יש בו תקווה להצליח בחלום זה יותר משני החלומות הקודמים. ומי יודע אולי זה יקרה. כמו ששר צביקה פיק " לפעמים חלומות מתגשמים ".

עכשיו שאנחנו יודעים את החלומות… בואו נחזור בזמן אל 1950 בצרה, עיראק.

סבא יוסי נולד בעיר בצרה שבעיראק בתאריך 28 בנובמבר 1950 למשפחת אברהמי אשר מקור שמה "אברהם" (הוספת האות י' בכדי להבדיל בין שם פרטי למשפחה). שמחה ומאיר אברהמי קיבלו תינוק רביעי למשפחתם, אח קטן למאירה, משה ומנשה. הם בחרו לקרוא לו יוסף ע"ש סבא של שמחה (אימו של יוסי).

באותם הזמנים חוותה המשפחה תקופה קשה בעיראק, וזמן קצר לאחר הולדתו של יוסי נאלצו לאסוף את חפציהם החשובים ביותר, לברוח, להשאיר הכל מאחור ולעלות ארצה. שמחה מצאה את עצמה מתגוררת באוהל דל במעברה, ללא רצפה, מטפלת בארבעה ילדים קטנים, כשהצעיר ביניהם בן חצי שנה בלבד.

בשנת 1955 משפחת אברהמי עברה לבית קטן ברחוב הוגו מולר בכפר אתא (לימים קריית אתא). בבית הקטן חיו כולם יחד בצניעות וחום.

כשמונה שנים לאחר הולדת יוסי, נולד שמעון אחיו הצעיר, וחמש שנים אחרי שמעון הצטרפה דורית בת הזקונים למשפחה. כילד אמצעי, יוסי הרגיש שייך ושווה בין שווים.

בשבתות ובחגים הייתה בבית אווירה מיוחדת של קידוש, הלכו לבית הכנסת וערכו תפילות. סבא זוכר בעיקר ריח התבשילים של אמא שמילא את הבית, הבטן והלב.

במהלך ילדותו, למד בבית הספר היסודי "גורדון" ואת לימודיו בתיכון סיים בבית הספר "דביר" במגמת פקידות ומשרד : הנהלת חשבונות, תורת המסחר וכתיבה במכונה כך, שהמקצוע היה משתלם בהמשך.

חיי הילדות בשכונה היו פשוטים ושמחים, מלאים בהרבה משחקי רחוב: מחבואים ומשחקי כדור לצד פעילויות של תנועות הנוער.

כנער, יוסי אהב להאזין לזמרים וזמרות במצעדי הפזמונים: קליף ריצ'רד, אלביס פרסלי, פרנק פורסל , פול מוריה ולהקות מוכרות כמו- הצלליות.

בשנת 1968 סבא יוסי סיים את לימודי התיכון, ובפברואר '69 התגייס לחיל רגלים ולחיל השריון, שירת בעיקר בדרום, ובמילואים בסיני.

סבא יוסי מספר על מלחמת יום הכיפורים כך :" לפני המלחמה לא לקחו בחשבון שתהיה מלחמה, וכשהמלחמה פרצה היא הגיעה בהפתעה, במלחמת יום כיפור כבר הייתי במילואים ורוב הזמן הייתי במחנה שלי, בעיקר בסיפוק מחסני חירום. המלחמה הייתה קשה מאוד עבורי כיוון שאיבדתי כמה חברים. השתחררתי לאחר ארבעה חודשים ואחרי המלחמה הייתה אווירה לא טובה. הגעתי לאפריקה, כשעברנו את תעלת סואץ לצד המערבי".

יצא לו אפילו לשלם משכורות לחיילים במלחמה משום שכבר החל את עבודתו בבנק. ואכן, לאחר השירות הצבאי סבא יוסי עסק בבנקאות ועבד בבנק לאומי לישראל עד הגמלאות. סבא היה חרוץ והחריצות השתלמה, כאשר ב-'78 רכש דירה באופן עצמאי כרווק. אירוע זה היה חשוב ומשמח עבורו. ובעיתוי המושלם.

כשהדירה היתה מוכנה ומרוהטת ומחכה רק לאחת שתגיע, סבא יוסי הכיר את סבתא נעמי וסיפור ההיכרות היה כך:

נעמי הייתה אחות בפגייה בבית החולים רמב"ם, שם עבדה עם חברה. החברה הייתה נשואה לחברו הטוב של יוסי. החברים החליטו כי השניים מתאימים, והכירו ביניהם. הפגישה הראשונה הייתה ביום העצמאות והשאר היסטוריה.

יוסי ונעמי התחתנו ב- מרץ 1979 ילדו את סולי הבכורה בדצמבר 1983ואת רוני הקטנה ב- ינואר 1991. בהמשך נולדו גם הנכדים האהובים נווה, לביא וריף הילדים של סולי ואורון, ואליאור אהרון בנם של רוני ואסי (אסף) והיד עוד נטויה.

לימים, אחרי כתשע עשרה שנה, יוסי ונעמי החליטו להיפרד, הם עשו זאת באווירה טובה ונעימה, תוך שמירה על שלום הבית והמשפחה. ושומרים על קשרים חבריים וטובים גם בימים הללו.

כיום, יוסי גמלאי ונהנה מהחיים הטובים הוא: שומר על תחביבו המועדף: צילום , שומע מוזיקה טובה ברדיו ובתקליטורים, מטייל בעולם, שומר על בריאות בעזרת הליכות, ומוקדם בבוקר קם ומתנדב בדואר בקריית חיים, ובעיקר נהנה מזמן איכות ועזרה למשפחתו ונכדיו.

הזווית האישית

יאיר הנכד: הקשר הרב דורי מבחינתי זהו חיבור פנימי ורגשי עם סבא שלי. המיזם הזה ריגש אותי עד דמעות, מציאת הדברים המשותפים עם סבא והסיפור האישי, זה מה שהופך את המיזם הזה לעד כדי כך מרגש זהו האושר האמתי בחיים.