מאגר סיפורי מורשת

שמי מנחם צבי ומכריי קראו לי הרשי. נולדתי בשנת 1924 למשפחה יהודית דתית בכפר בשם ס'צל אשר במחוז מרמורש רומניה. באותה תקופה היה נהוג, כדי להתחמק משירות צבאי, להתחתן בחתונה יהודית. המשמעות היא שהרשויות לא יודעות שהתקיימה חתונה. הגויים היו מתחתנים ונרשמים בעיריה לנישואים. כתוצאה מכך משפחות רבות נשאו את שם משפחת האם. שם משפחתה של אמי היה פוגל ושם משפחת אבי קראץ. כשעליתי לארץ לא החלפתי את שם משפחתי, כולם כבר הכירו אותי כפוגל.

משפחתי מנתה הורים וששה ילדים: ארבעה בנים ושתי בנות. אבי בן ציון נפטר בתאריך 2.7.1930  ו' תמוז ה'תר"צ מוות טבעי.

בשנת 1939, כשהחלה השואה, ברומניה היא כמעט ולא הורגשה. המדינה הגנה מאוד על היהודים, לצערי – רק בהתחלה. אחי הבכור משה אליה יצא לעבודה ברכבת במרחק רב מהבית כדי לעזור בפרנסת המשפחה בעיר יאסי. בשנת 1941 התחולל פוגרום בעיר ואחי נהרג שם. בפוגרום נהרגו יהודים רבים וכולם נקברו בקבר אחים.

בשנת 1940 הועברה השליטה על צפון טרנסילבניה בה גרנו מהרומנים להונגרים. בשנת 1944 החלו ההונגרים להתנכל ליהודים. הם החלו לאסוף את היהודים מכל הכפרים והעבירו אותם לגטו בעיר דרגמערשט, שם היינו כחודש לערך ומשם שתי האחיות שלי (לאחת קראו שרה-לאה) והאימא מונצי הועברו לאושוויץ, הן נספו שם בתאי הגזים.

אחי הגדול גוייס לצבא ההונגרי, אחי הקטן הועבר לגטו אחר ואני הגעתי לגטו ברגן בלזן. בגטו "עבדתי" בקרמטוריום. הייתי בן 20. התנאים בגטו היו מזעזעים. המון אנשים חלו בטיפוס כתוצאה מהתנאים שהיו במחנה. גם אני חליתי. שכבתי חולה מאוד בלי משפחה או מישהו שידאג לי. לפתע, אחי הגדול ששירת בצבא ההונגרי והועבר אף הוא למחנה הופיע. בגטו אנשים מהכפר סיפרו לו שאחיו חולה ונמצא כאן. אחי לקח אותי לביתן שלו ונתן לי מעט מהמזון שהיה לו והציל אותי. אלמלא השחרור של המחנה היה קרוב (1945), לא בטוח שהייתי שורד.

לאחר השחרור הועברנו למחנה עקורים בגרמניה ומשם חזרנו לרומניה. אחי אלתר זינדל התחתן ברומניה עם ניצולת שואה בשם רחל ועלה לארץ מאוחר יותר. אחי הקטן הועבר לשוודיה ולאחר מספר שנים עבר לקנדה.

מששמעתי על רעיון הקמת המדינה גמלה בלבי ההחלטה לעלות לארץ ישראל מדינת היהודים.

בשנת 1948 הגעתי, עם זכרונות ומוראות השואה, באונייה אלטלנה לארץ. הגעתי לארץ המבוטחת ישירות למלחמת היהודים ביהודים. החלפתי טראומה בטראומה. אך האמונה שאין לנו ארץ אחרת הייתה המוטו שלי. התגייסתי לאצ"ל.

מסמכים מתקופת עלייתי

נלחמתי במלחמת השחרור:

בשנת 1952 התחתנתי עם חוה לאה שעלתה לארץ מרומניה בשנת 1951.

ביום נישואינו

נולדו לנו שלושה ילדים: בן ציון על שם אבי, יצחק על שם אביה של אשתי, שרה על שם אחותי.

בני הבכור בן ציון נפטר בגיל 6 מדיפתריה.

הייתה רשלנות בטיפול בו. מצורף מכתב שהופנה למשרד הבריאות עם העתק לראש הממשלה.

מנחם בגין לימים ראש הממשלה היה מפקדי באצ"ל שלח לי מכתב תנחומים.

בני השני יצחק, שהיה תינוק בן 9 חודשים, חוסן כנגד המחלה במהלך השבעה.

במקצועי הייתי חשמלאי אזרח עובד צה"ל בבסיס שבטה שבנגב.

במסגרת עבודתי

עבדתי שבוע ושבוע הייתי בבית. אלו היו תנאי העבודה באותם ימים. מוראות השואה, המלחמות בארץ ומותם של חיילים ששירתו בבסיס הכבידו על לבי מאוד ופעמיים קיבלתי התקף לב. לאחר התקף הלב השני שוחררתי מהצבא והייתי מועמד לניתוח לב פתוח.

בתאריך י"א סיון תשל"ה (21.5.1975) אבי השתתף בחתונת חברו ובזמן ריקוד מצווה עם החתן קיבל התקף לב שלישי ונפטר במקום. מועד הניתוח שאמור היה לפתור את הבעיה נקבע לחודש לאחר מותו. המוות הקדים את הניתוח ובגיל 51 אבי הלך לעולמו. אבא היה חסיד קרעטשניף (כפר ברומניה באזור מרמורש) ברחובות ונקבר בחלקת החסידים.

הזוית האישית

הסיפור תועד במאגר המורשת לזכרו של אבא, שמסר נפשו למען הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.