מאגר סיפורי מורשת

במסגרת תכנית הקשר הרב דורי מספרת סבתא פלורנס לנכדתה תפארת את סיפור חייה ומשפחתה.

שמי פלורנס אלקיים, לפני נישואי שם משפחתי היה סמאי, נולדתי בשנת 1948 בנֶהָוַונְד שבפרס. נולדתי למשפחה בת שבעה ילדים- שני אחים חורגים (הילדים של אשתו הראשונה של אבי) וחמשת אחיי. מקומי במשפחה הוא האחרון. קצת לפני שנולדתי אבי נפטר.

ילדותי

גדלתי בבית גדול, שלא היה חסר בו  כלום. בית עם בריכה, חצר, סלון גדול, מטבח והרבה חדרים. לפני שנולדתי, אבי גידל פירות וירקות בשדות שהיו לנו, אך כאשר הוא נפטר, השכנים המוסלמים לקחו אותם לעצמם.

גרנו בסביבה מוסלמית. ולכן, בית הספר ובית הכנסת היו רחוקים, הם היו ממוקמים באזור של היהודים. אני זוכרת, שאהבתי להסתובב ברחובות ולראות את מנהגיהם המוזרים של המוסלמים. וכאשר ירד שלג, והרחובות היו חסומים, אהבתי לנעול מגפיים וללכת  לבית הספר רגלית.

עד לכיתה א' גדלתי בבית, אמי שמרה עלי. מגיל 6 למדתי בבית הספר. אחת החוויות שאני זוכרת, היא כאשר אחי החורג רצה ללמד אותי ולחנך את שאר הילדים איך יש להתנהג בבית הספר. הוא היה משתמש בי כדוגמא… – כאשר איחרתי לביה"ס, הוא היה מניח אותי על השולחן, וצובט אותי ברגליים (זה היה מקובל…) וכך כל הילדים היו מבינים שאסור לאחר…

מקרה נוסף שאני זוכרת עד היום מפרס, שבאחד הימים המושלגים נגמר לנו הלחם בבית, ואני יצאתי לחנות לקנות לחם. בחנות הכינו את הלחמים במקום – בתוך אח גדולה עם גחלים. כאשר עמדתי בתור לקופה, כנראה, שאחד האופים הוציא את הלחמים עם גחל בוער, הגחל עף וחדר לתוך המגף שלי.  קיבלתי כוויה, וזה כאב לי מאוד. עד היום יש לי צלקת ברגל.

העלייה לארץ

אחרי שגדלתי מעט, אחיי הגדולים עלו לארץ. לאחר כמה חודשים, כאשר הייתי בת 10, בשנת 1957 עלינו גם אני, אחי ואמי.

באותה תקופה המשטר בפרס אסר להוציא הרבה כסף מתחומי המדינה. גם לא היה לנו הרבה מה למכור, היות שהמוסלמים לקחו את האדמות של אבי. כך שעלינו עם מעט כסף.

כשהגענו לארץ שלחו אותנו אל מעברת בית שאן. התנאים שם היו קשים. במיוחד, אני זוכרת כילדה, שהיו שם ילדים מרוקאים, שהציקו לי וצחקו עלי שאני פרסיה. אבל לאט לאט הכרתי חברות  מבית הספר, ואיתן הסתדרתי מצוין. אולם, בגלל התנאים הקשים במעברה רצינו לעבור מקום. אבל לא היה לנו  מספיק כסף  לעבור דירה. דודי מכר כמה מהשטחים שנשארו לנו בפרס, ואת הכסף הוא העביר לנו. כך, שגרנו במעברה כשנה בלבד, ואחר כך קנינו בית גדול עם חצר בתל- אביב. אחרי שסיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי בישראל לא המשכתי בתיכון. נאלצתי לצאת לעבוד, היינו צריכים כסף, ואמי לא ידעה  כל כך עברית.

העבודה הראשונה  שלי הייתה במשק בית. אותה למדתי מאמי כשעזרתי לה בקניות ובניקיונות. העבודה הייתה קשה מאוד. אבל עשיתי זאת ועבדתי בה הרבה שנים. בהמשך עבדתי בהכנת יהלומים, כמזכירת עורך-דין וכעוזרת לקשישים.

הקמת המשפחה

מאלבום התמונות

כאשר הייתי בת 18 בערך, אמי חלתה והלכתי לקנות לה תרופות. וכך בעצם הכרתי את בעלי, עמדתי בתחנה וחיכיתי לאוטובוס. בעלי לעתיד עבר והציע לי טרמפ. ומאז אנחנו ביחד.

התחתנתי בגיל 19 ונולדו לי ארבעה ילדים – שלוש בנים ובת. הבן הבכור נולד כאשר הייתי בת 21 והצעיר כשהייתי בת 27. הרגעים הכי שמחים בחיי היו במסיבות הבר מצווה של הילדים ובחתונותיהם. זכיתי לכלות מקסימות ולנכדים מדהימים- 19 בלי עין הרע.

מאז שהילדים גדלו והתחתנו, אני בבית עם בעלי ומארגנת לנו תוכניות. בשעות הבוקר והצוהריים אני ובעלי הולכים לסידורים, לפעמים לקניות, לקופת חולים לסדר כמה דברים, לבקר אנשים וכו'. גם הילדים שותפים לסדר היום שלנו. בכל בוקר בסביבות השעה 7:30 הבן הבכור שלי מתקשר (כל יום נכד אחר מדבר) כאשר הם בדרך ללימודים ולעבודה. ובימי שישי בני הצעיר מתקשר לפני שבת לברך ב- "שבת שלום". הילדים מגיעים במשך השבוע או מתקשרים. אני מעריכה שהם דואגים לשלומינו ושואלים.

ולסיום, יש לי סיפור נחמד, היות, ששמעתי סיפורים על כלות וחמות שגרו ביחד ולא הסתדרו ביניהן, ובגלל הילדים בשכונת התקווה בתל אביב שהציקו לי שאני פרסיה, הבטחתי לעצמי שלוש 'הבטחות': 1. לעולם לא אתחתן עם מרוקאי. 2. לעולם לא אגור בשכונת התקווה. 3. לעולם לא אגור עם חמותי. אבל – קיבלתי את שלושתם… לא יודעת למה, אבל הכל בהשגחה פרטית (הסתדרתי עם חמותי, היא מאוד אהבה אותי ואני אותה).

מסר מניסיון חיי שאני רוצה להעביר לדור הצעיר – תמיד להיות ערניים למה שקורה מסביב, לפעול ולשקול הכל בחכמה, להסתפק במה שיש ולא לבקש עוד ועוד.

כיום עם בעלי

הזוית האישית

תפארת: תודה לך סבתא על שהקדשת מזמנך היקר לספר לי את סיפורך, למדתי ממנו הרבה. אני מאחלת לך הרבה בריאות ונחת מכולם.