מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חווה כיום אני בת 80. היו לי חיים טובים אבל גם קשים, לגדל שמונה ילדים זה לא קל. קראו לאמא שלי עזו ז"ל ולאבא שלי קראו יחזקאל ז"ל.

 

הסיפור שלי מתחיל בפרס. נולדתי בעיר קסר שי רין  בתאריך שאני לא כל כך יודעת, אני רק יודעת שנולדתי בשנת 1932 שנים לספירה. השם שלי לפני שעליתי לארץ ישראל הוא חור כמעט כמו השם שלי עכשיו רק החליפו את האותיות . אהבתי את הוריי מאוד. למדתי בבית ספר עד גיל 12.

 

הפסקתי ללמוד בגלל שהורי פחדו שהגברים המוסלמים יחטפו אותי ואת האחיות הקטנות שלי. הפסקתי לבקר בבית ספר, ישבתי בבית עם אמא שלי התחלתי לסרוג ולתפור בגדים ושמלות ולרקום. עד היום יש לי את הסריגות שסרגתי בפרס. זה היה התחביב  שהייתי עושה כל יום בגלל שלא היה מה לעשות. זה הפך להיות כמו מקצוע.

 

הייתה לי מטפלת, נני, שקראו לה חנה ז"ל. כל יום הייתה מטפלת בי. אני זוכרת  שהיו לנו פרדסים וכל סוף שבוע היינו הולכים ועושים בהם פיקניק  אני גם זוכרת שכל יום לפני בית ספר היא הייתה מלבישה אותי ומסרקת אותי. היו לי חברות לא כולם יהודיות חלק נוצריות וחלק מוסלמיות  היתה לי בריכה בבית והחברות היו מתארחות אצלנו. בבריכה היינו שוחות יחד והן היו נשארות אצלי עד הערב. אכלנו וארחנו אותם יפה הן ידעו שאני יהודיה ובכל זאת היינו חבורת. היה לנו אגם בעיר כמו הכנרת , ההורים  לא נתנו לנו ללכת אליו בגלל שהיו שם גברים מעדות שונות אז בנו לנו בריכה בבית כדי שנוכל בכל זאת לשחות. בהתחלה היה לנו קשה עם העובדה שלא אפשרו לנו לצאת לאגם, אבל קיבלנו את זה כי בסוף היה כיף ואהבתי את הבריכה ואני מתגעגעת לבריכה בפרס.

החלטנו לעלות לארץ ישראל עם עלית הנוער בפרס. אמא שלי לא הייתה מוכנה ואמרה שהיא לא עוזבת את הילדים שלה אז עלינו כולנו חוץ מאבא שלי שאמר שישראל זו מדינה חדשה, ענייה ושאין להם שם כלום. עליתי לארץ ישראל במטוס זו הייתה הפעם הראשונה שטסתי. היה לי בחילות לא נהנתי. היו הרבה אנשים.

כשהגענו לארץ העבירו אותנו לשער עלייה שליד חיפה. אחרי שבוע העבירו אותנו לפרדס חנה. חודשיים היינו בפרדס חנה באוהלים ואז העבירו אותנו לחניון על יד קיבוץ כברי. נתנו לנו אוהלים. אהבנו את המקום ואמרנו כאן נגור כאן ניבנה לנו בית, נקים פרדסים, שדות, אבל לא היינו עושים כלום כל יום היינו מנקים את סביבת האוהל.

 

נתנו לנו פנקס בולים היינו נותנים את זה לצרכן וכך מקבלים מצרכים. קבלנו עגבנייה אחת למשפחה חצי חציל וכיכר לחם, ולכל ילד היו נותנים חצי קילו אורז לחודש. בזה היינו מסתפקים והכל רק עם הפנקס בולים .היו באזור ערבים משח דנון ( מטה אשר) הם היו כמו חברים שלנו היינו עושים שטויות היינו גונבים להם אבטיחים מהשדות שלהם עד היום אני צוחקת מזה.

 

בשנת 1951 אבא שלי עלה לארץ כי הוא התגעגע אלינו וגם בגלל שאני התחתנתי עם הארוס שלי יצחק סלימיפור ז"ל. את יצחק אני מאוד אהבתי והוא אהב אותי כיבדנו אחד את השני. לאחר שהתחתנו, בנו לנו בית של חדר אחד ובו מטבח קטן שירותים ומקלחת בחוץ. אחרי החתונה הייתי בהריון עם ילדה בשם חדוה שנולדה בסוף 51 ואז אני ובעלי התחלנו לעבוד בשטח ושתלנו שתילים וזרעים של ירקות. היה שם נחל מים ועד היום יש אותו.  

  

היום יש לי חמש בנות ובן אחד שתי בנות נפטרו. היום רוב הזמן אני לבד כולם עברו למגורים במקומות אחרים, רק הבת שלי גרה לידי. אני מתגעגעת למשפחה ולילדים. אני מתגעגעת לבית שהיה "אור" בבית ואני מתגעגעת במיוחד לבעלי ז"ל. עכשיו אני בודדה אין איתי אף אחד שהיתי צעירה הזמן היה רץ ועכשיו הזמן לא זז. לא כיף להיות זקנים הילדים כולם התחתנו התרחקו אני לא יכולה לצאת לחו"ל בגלל המצב הבריאותי שלי.

 

הקשר הרב דורי

כיום אני באה פעמיים בשבוע למקום בעין המפרץ שנקרא מרכז יום נווה אשר שם פגשתי את התלמיד פרינגל בן. בן הוא השותף שלי לתכנית "הקשר הרב דורי" אני נהנית. אני אומרת שהקשר הרב דורי זה מזכרת במחשב על החיים שלי. אני רוצה להגיד תודה לכל המורים, הצוות והתלמידים שהיה להם בריאות והצלחה יש רק דבר אחד שאני רוצה שהיה לי בריאות שאני לא אפול בבית ולא היה לבד.

 

נתראה בהמשך אני מקווה להתראות.

 

העשרה

יהדות אירן: "יהדות איראן (או קהילת יהודי פרס) היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה – קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית." ( ויקיפדיה) 

תשע"ה