מאגר סיפורי מורשת

שמי איתמר בגדדי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית ומביא את סיפורה של סבתי שרה בגדדי. תעדתי את סיפורה של סבתי כפי שהיא סיפרה אותו, בפסקה הראשונה סבתא שרה, מתייחסת לסבתא שלה ובכל שאר פסקאות סיפורה, כשמוזכר סבא מדובר בסבא שלי, אברהם.

שמי בגדדי שרה, נולדתי בפרס בטהרן, אני ילידת 1943 ועליתי ארצה בשנת 1951 למשפחה מרובת ילדים. חודשיים לפני העלייה שלנו לארץ באו יהודים אלינו הבייתה ואמרו "אתם צריכים לעלות למדינת ישראל זה מדינה יהודית" והורי הסכימו. אז אמרו להם אנחנו נביא משאית ונעמיס אותכם לבית העלמין בפרס, ושם אמרו לנו תישארו שלושה ימים ונבוא לקחת אתכם לישראל. ה"כמה ימים" האלה נמשכו כחודשיים, בזמן הזה סבתא שלי הביאה לנו אוכל. היינו מלוכלכים מאוד. העלו אותנו למטוס בעזרת משאית וטסנו לישראל.

מיד שהגענו לארץ ניקו אותנו. כשעלינו למשאית אמרו לנו: "מפה ניקח אתכם לאוהלים במעברת גבעת ברנר". הורידו אותנו בגבעת ברנר, נתנו לנו אוהל ופנס אחד ואמרו לנו: "מחר בבוקר יביאו לכם אוכל". היו שם כמה מיטות ישנות ושמיכות. למחרת בבוקר קמנו וראינו עציי סברס. באו מגבעת ברנר והביאו לנו גבינות, אוכל, זיתים חלב וכו'. חילקו לכל משפחה מנות לפי מספר הילדים. בצהריים הביאו לנו גם בשר אדום ודגים.

שנתיים היינו באוהלים אחר כך בנו לנו צריפים שוודיים בכפר עקרון. גם בצריפים לא היה חשמל אז הביאו לנו פנסים. לא היה מיטות, ישנו על מזרונים מתנפחים. נתנו לאבא שלי עבודה בפרדס, כל יום אבא שלי הביא ירק אחר וכל יום אימא שלי הייתה מבשלת לנו אוכל. יום אחד אמרו לנו: "כאן אתם יכולים לקנות אוכל עם תלושים".

סבתא בצעירותה

ההכרות עם סבא

את סבא הכרתי דרך דודה שלו, אחות של אבא שלו, שגרה בכפר עקרון. ובגלל ששתי המשפחות פרסיות הם התחברו. כבר הייתי בת 15, אז הדודה באה לאימא שלי ושאלה אותה :"את רוצה בחור בשביל הבת שלך?" אז אימא שלי אמרה: "אם הוא בחור טוב אז כן". אותה הדודה הודיעה לסבא שאני מעוניינת. הם באו והחליטו בשבילי שאני מתאימה לסבא.

יום שבת אחד בא סבא עם המשפחה שלו, ראו אותי ואני מצאתי חן בעיניו. לא ידעתי אז מה הם רוצים מהחיים שלי. ואח שלי אמר לאימא שלי שהיא משוגעת, ושאני צעירה מדיי, אבל זה לא עזר. אז ללא ברירה חצי שנה הלכנו בייחד (יצאנו לדייטים). היינו יוצאים לטייל, ואח שלי היה בא איתנו, לשמור שבטעות סבא לא ינשק אותי. יום אחד אחרי האירוסים. אימא של אברהם החליטה שהיא לא רוצה אותי ככלה. אמרתי: "אפילו יותר טוב" ונפרדנו. אחרי חודשיים אח שלי אמר לאימא שלי "יש סרט טוב בתל אביב, נלך אני את ושרה".ואימא שלי שהייתה תופרת קנתה בד פרחוני ותפרה לי שמלה שאורכה עד הברך. הלכנו לסרט, פתאום אח שלי רואה את סבא וחברה שלו. דיברנו איתם אז חברה שלו שאלה: "מאיפה אתה מכיר אותה?", אז הוא סיפר לה שאני האקסית שלו. והיא אמרה לסבא, "תגיד אברהם אתה משוגע?" אז הוא שאל אותה למה? היא אמרה לו: "בחורה כל כך יפה עזבת בשבילי?" אחרי הסרט אנחנו נפרדים.

באותו הזמן אני התחלתי לעבוד במשק בית אצל משפחה בה בעל הבית היה רופא, כבר הייתי בת 16. הרופא שאל "את באה ברגל כל יום?", אמרתי לו, כן. אז הוא קנה לי אופניים. יום אחד אני רואה אוטו צבאי עוצר לידי. ירדתי מהאופניים ואת מי אני רואה? את סבא, הוא אמר לי "הייתי אצל אימא שלך בבית ובאתי לאסוף אותך". סירבתי, והוא לקח את האופניים ואותי ונסע אליי הבייתה, ובכיתי לו כל הדרך. באנו לאימא שלי והיא אמרה לי שסבא אוהב אותי. אבל אני אמרתי לה שאני לא אוהבת אותו. הוא סיפר לאימא שלו שהוא רוצה אותי בחזרה והמשפחה שלו התנגדה. הוא אמר להם אין בעיה: "או שהיא איתי בבית או שאני עוזב את הבית" יש לך (לאימא שלו), חודש להחליט. וכך אמו הסכימה.

סבא וסבתא שלי, היא בת 16 והוא בן 20

הם באו לבקש את ידי. יום אחד הוא לקח אותי לאימא שלו והלכתי. אחרי כחצי שנה, סבא השתחרר מהצבא. הוא בא להורי יום אחד וביקש חתונה ואימא שלי הסכימה אבל אני סירבתי, אך למרות זאת התחתנו. התחתנו בלי שום אהבה מצידי, למרות שהוא אהב אותי עד יומו האחרון. עם כל המכשולים בדרך הבאנו ארבעה ילדים והקמנו משפחה יפה בשכונת נווה הדר שבה אני גרה כבר 63 שנה.

במלחמת ששת הימים. סבא עבד, בתקופה ההיא בבית חרושת לצמיגים. אז לפני המלחמה גידלנו חצי דונם תות, כשפרצה המלחמה, אף אחד לא קנה אותם, אז חילקנו תותים לחיילים. אחר כך התחלנו לגדל גם בטטות וירק. הילדים לקחו את השליטה על החקלאות לידיים שלהם. הם גידלו דונמים של בטטות וקישואים. באחד הימים, הבחור שהם מכרו לו את הסחורה אמר שהוא לא רוצה את החנות ירקות שלו, והוא נתן לנו את החנות בהשכרה, זה היה לפני 35 שנה. סבא, אני ואילנית ניהלנו את החנות. הלקוחות באו לא מאוחר אחרי שהחנות קיבלה תאוצה. לאט, לאט, כולם עברו לחנות. כשאברהם נפטר אני הפסקתי ללכת לשם, אני באה רק מדיי פעם לחנות.

מוסר השכל שלי: אני מציעה לנוער של היום, לצעירים, לקחת את החיים בקלות, להשלים עם מה שיש, ולהיות אופטימיים שהכל אפשרי, לא לקנא ותמיד לומר על מה שיש לי, תודה לאל.

הזוית האישית

איתמר: אני מאוד נהנתי מחווית התיעוד, זה מרגיש לי שהפרוייקט הזה קירב ביני לבין סבתא שלי מאוד.