מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית גיל, גידלתי 4 ילדים לתפארת, סבתא ל – 12 נכדים מדהימים, חלקם כבר הורים בעצמם. אוהבת וגאה מאד בנכדתי זהר, הבת השלישית מתוך 4 ילדים של בן הזקונים, גלעד. יחד אתה אני יושבת לכתוב את הדברים הבאים.

משפחות מה-יפית וריכטר עולות לארץ ישראל

הסיפור שלי מתחיל לפני שנים רבות, בשתי משפחות אמיצות ונבונות, האחת מדרום פולין והשנייה מהצפון, אמנם מאותה המדינה אך אין קשר ביניהן, שתי משפחות אשר קראו נכון את הסימנים באירופה, והבינו שעם עליית היטלר לשלטון, חיי היהודים יהפכו לאסון גדול. בשנת 1932 סבא יהושוע מה – יפית, אשתו ברכה וששת ילדיהם, ביניהם אמא שלי, שושנה, שהייתה אז בת 7, קיבלו החלטה לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל. כמעט באותו הזמן, הסבא פישל ריכטר, אשתו מרים ושני בניהם, שהצעיר מבניהם היה אבי צבי ז"ל, שהיו בעלי מספר מאפיות משגשגות בקרקוב שבדרום פולין, החליטו לעזוב הכול ולעלות לישראל. שני הסבים, כל אחד בדרכו, ניסו לשכנע חברים ומשפחה אחרים לעשות בדיוק את אותו המעשה, אבל כמעט לכולם לא נראה היה שכדאי ו/או אפשרי לקבל החלטה שכזו. אנשים לא האמינו שיכולים להיות מעשים כאלה בלתי אנושיים ובלתי נתפשים, כמו שעשו הנאצים, ושהמלחמה הארורה והאיומה ההיא, תגבה מחיר דמים כבד כל כך שההיסטוריה לא יכולה ואסור שתשכח.

המשפחות הגיעו לארץ באנייה, חסרות כל, למדינה שעדיין לא נוצרה. היה בה המון חול, אוכלוסייה ערבית עוינת, ושליט זר – השלטון האנגלי .

אמי הייתה בת 7 ואבי בן 10.

סבי מצד אמי, היה אומן פרזול, בעל ידי זהב, מיומן בעבודה קשה, ועמל קשה לפרנסת משפחתו. ברבות הימים היה בעל חנות למכירה ותיקון אופניים ברחוב דיזינגוף בתל אביב. סבי השני, מצד אבי, פתח בשותפות עם בני משפחה אחרים, שהצליחו לשרוד באירופה ועלו אחרי המלחמה לארץ, את מאפיית " זילביגר את ריכטר" שהייתה מפורסמת בירושלים.  לאחר שנים גם הקימו את בית הקפה הידוע "נאווה" ברחוב יפו בירושלים, שאליו הגיעו אנשים ידועי שם.

הורי שושנה וצביקה – אהבה ונישואין בצל מאורעות היסטוריים

חלפו שנים ושתי המשפחות התאחדו בנישואיהם של אמי שושנה ובכינויה "שוש", ואבא שלי צבי (ז"ל), בכינויו "צביקה". הזוג הכיר בחבורה שנפגשה דרך קבע בתל אביב בתחילת שנות הארבעים (1941). צביקה חיזר אחרי שוש במשך שש שנים ולא ויתר עד שהצליח ובא לבקש את ידה מסבא יהושוע, כמו שהיה מקובל בזמנו. סבא יהושוע הסכים, כמובן, שכן צביקה היה בן למשפחה מבוססת וראויה מירושלים, והבטיח לדאוג לכל מחסורה (הבטחה שקיים תמיד, עד יומו האחרון).

הימים ימי מאורעות קשים בארץ תחת שלטון האנגלים ופרעות הערבים. הזוג הצעיר התגורר בירושלים ברחוב שמואל הנביא 1 , הבית האחרון ברחוב. בצידו האחד חומת העיר העתיקה ומאחוריו הגבול עם ירדן. מחלון הבית רואים את המשטרה הירדנית, וגבעת התחמושת הידועה בקרב העקוב מדם שהתנהל לשחרורה, כעבור שנים.

הורי לחמו במחתרות.  אבא הוביל מצרכים ותחמושת מוסתרת בטנדר של המאפייה, ואמא ליוותה שיירות לירושלים המבוצרת, חמושה בנשק ובבטנה נושאת אותי בחודש השביעי להריונה. רק כאשר נודע הדבר למשפחתה, נאלצה לחדול מהמשימה החשובה ולהישאר בתל אביב עד אחרי הלידה.

בחודש מאי 1948 בהכרזה חגיגית הודיע דוד בן גוריון על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. ההכרזה הייתה בשדרות רוטשילד בתל אביב, שם נאסף המון רב, ובכל הארץ אנשים רקדו וצהלו ברחובות. גם אמא שלי ואני בבטנה הצטרפנו לריקודים.

כידוע, באותו הלילה, תקפו הערבים, והחלה מלחמת העצמאות.

אבא שלי גויס לחיל האוויר והיה מטילן פצצות (במו ידיו) ממטוסים, וכאשר אזלה התחמושת, הטילו בקבוקים ריקים ששרקו בדרכם למטה, מה שגרם לבהלה אצל ערבים, שנסו על נפשם. המלחמה הייתה קשה וכולם עשו כל שביכולתם, אבל בארצנו, עדיין לא היה איחוד מלא ושיתוף פעולה בין כל המחתרות. .

ב 22 בחודש יוני 1948, בשעה טובה , ילדה אותי אמי בבית החולים "גלעד" בתל אביב, סמוך לחוף הים, כאשר ברקע נשמעו פיצוצים עזים. היה זה היום בו פוצצו את האונייה "אלטלנה"  שהביאה נשק עבור המחתרת בהנהגתו של מנחם בגין, מי שהיה לימים ראש הממשלה. הנושא הטעון והכבד מאד היווה מחלוקת שנים רבות אחרי האירוע.

שמי בישראל נקרא נורית, ג'ינג'ית קטנה (יש אומרים שג'ינג'י זה לא צבע, זה אופי ! ועל זה מעולם לא התווכחתי). חזרתי עם אימי לירושלים כשהייתי בת חודש. באותו הבית, קומה מעלינו התגוררו הדודים ולהם שני בנים. בהמשך הרחוב, מעברו של הכביש, התגוררו הסבא והסבתא. בחצר הבית גידלו עופות, יונים וכמה עצי פרי. הימים, ימי הקצבות מים ומזון, ולירושלים עדיין לא הגיעה אספקה חופשית. המים חולקו לכל משפחה ע"פ מספר הנפשות ונדרשה תבונה רבה לנצלם כראוי, קודם לשתייה ולבישול ואחרי זה לרחצה, בהמשך שימשו לניקוי וכביסה ווגם לשטיפה והדחת האסלה בשירותים.

הירדנים ירו לא פעם לתוך חלונות הבתים. מאחורי הבית עמדה שורה של חביות גדולות מלאות בחול אשר שימשו כמגן. הייתי הצעירה ביותר מבין ילדי "השכונה". בין השכנים הייתה אחווה מיוחדת שהיום כבר אין כמוה.

בשנת 1950 היה חורף מיוחד במינו. בכל הארץ ירדו כמויות שלגים, כולל בתל אביב. ירושלים כוסתה בשלג למשך מספר ימים ואנו יצאנו להחליק ולשחק. אני זוכרת שהלבישו אותי היטב והושיבו אותי בכיסא נדנדה כמו במגלשה.

אהבתי מאד את הילדות הקצרה בהווי המשפחתי והשכונתי ואת המשחקים עם הילדים הגדולים יותר. כל חלקת מגרש, שדה או מדרכה הפכו למגרש משחקים, ולהמצאות לא היו גבולות.

בגיל ארבע התחלנו לשנות מקומות מגורים, ואין לי מספיק אצבעות בידיי בכדי למנותם. אתם לא מאמינים…?! אם כך, אספר לכם ונספור ביחד: נולדתי בתל אביב, עברתי לירושלים, מירושלים עברנו לפרדס חנה, משם לתל אביב, שוב לדירה נוספת בתל אביב, משם לרמת יוסף בבת ים, אחרי נישואי למושב אמציה בחבל לכיש, משם שוב לרמת יוסף, ואחרי לבת ים ממש על החוף, ומשם לרמת הנשיא, ומשם לגבעה הצרפתית בירושלים, ואחרי לקריית ארבע ליד חברון, משם לפנסילבניה שבארצות הברית, בהתחלה בדירה שכורה ואז לבית פרטי, עד כה ספרתם?

חזרנו לארץ בסוף שנת 1983 תחילה למושב קידרון ואחרי כן בשתי דירות בגדרה, עד לבית הנוכחי ותאמינו ספרתי תשע עשרה מעברים, שיא שאינני רוצה לשבור יותר!

זה כנראה מסביר מדוע דבקתי במה שהיה לדעתי עבודת מפעל חיים. אז כך זה התחיל… אחרי שחזרנו מארצות הברית, התחלתי לעבוד במשרד של מוסך לתיקוני טרקטורים כבדים, שאחרי מספר חודשים עמד להיסגר. חיפשתי עבודה בכל מקום והודעתי על חיפושי גם במחלקה לשירותים חברתיים בגדרה. מי שניהל באותם ימים את המחלקה היה מרקוס יוסף ז"ל, שאמר לי : "נורית, בואי ביום א' למשרד, אני צריך אותך" . כמובן שבאתי.

בלי הסברים מיותרים נתן לי כתובת בגדרה וארגז קרטון ביד ואמר לי "זה המשרד שלך" . יצאתי לדרכי. רכב לא היה לי . התגוררנו בכניסה לגדרה ומקום העבודה החדש היה כמעט בסוף גדרה, במזרח, קרוב לכניסה הדרומית לקידרון, מרחק די גדול. בדקתי את הכתובת ואת ותיאור המקום ופתחתי בהליכה מהירה, עם ארגז הקרטון בידי, עד למתחם שבעבר שכן בו בית ספר יסודי בשם "ישורון". מבנה ארוך, מוזנח ובודד, לידו חורשת אקליפטוס.  היה זה מבנה קטן מרובע, ששימש בעבר גן ילדים, ובו אולם שגודלו כחמישים מטרים רבועים, שירותים קטנים, מטבחון קטן, וחדר קטן ששימש מקלט. מסביב רק חול וחול. לא היה טלפון, או אמצעי תקשורת אחר ליצירת קשר במקרה חירום, רק שקט ותחושת קדרות שררו במקום. באולם ישבו כ 15 אנשים עסוקים בגירוד שעווה שנותרה בכוסות של נרות נשמה, אותם נוהגים להדליק לזכרם של יקרים שאינם אתנו עוד. אחרים הכינו מברשות לניקוי והברקת נעליים. רוב הגברים חבשו כיפות שחורות, ופאות מסולסלות השתפכו לצידי אוזניהם. היה לי ברור שרובם לא רואים כלל, וחלקם כבדי ראייה. המראה שנגלה לעיני היה עגום משהו. פתאום הבחנתי שביניהם ישבה גם אישה אחת ולראשה מטפחת צבעונית, רזה. היא הייתה מרוכזת בעבודת הניקוי בסכין של כוסות המתכת, שבתוכם נותרה מעט שעווה, שאריות של נרות הנשמה, שנאספו למחזור במפעל שבקריית גת.  באחת הפינות ישב מי שהיה המדריך בארבעת החודשים מאז נפתח המועדון התעסוקתי הקטן וציפה לבואי.

בשיחה מהירה הבנתי שהתפקיד ממש לא מצא חן בעיניו וכעבור שבוע קצר משותף, שציפה מאד לסופו, הוא פרש ונותרתי לבדי. היה לי ברור שלפניי עבודה לא קלה, שיש לי הרבה ללמוד והמון מה לעשות! הבנתי שבשלב ראשון עלי להכין תכנית עבודה (וכך עשיתי). בראש מעייני היה להכיר מקרוב כל אחד מחבורת האנשים שנמצאים בתעסוקה, מצבם המשפחתי, כיצד הם מגיעים בכל בוקר, במי נעזרים, מה היקף המוגבלות, מה הם יודעים לעשות הכי טוב, ומי מהם עבד בעבר.

המטרה השנייה במעלה הייתה להשיג עבודות מעניינות, שונות ומתגמלות יותר.

המטרה השלישית הייתה ללמוד על משמעות סוגי הנכויות. כיצד מרגיש האדם בעל מוגבלות, כיצד ניתן  לעזור ובמה להיעזר? היה לי צורך לברר היכן מתקיימות השתלמויות בנושאי המוגבלות וכיצד הנושא משפיע על האדם הנכה ועל המשפחה והסביבה.

חובה ומטרה רביעית הייתה לבדוק עם איזה גופים, רשויות ומוסדות המדינה אני יכולה וצריכה ליצור קשר ולעבוד בשיתוף פעולה.   וכן לברר מה הדרישות מהגוף שמפעיל את המקומות שמעסיקים אנשים עם נכות, על פי חוק.

ומטרה אחרונה, החשובה מכולן, מה אני חושבת ורוצה להעניק, מעבר למחויבות שלי במסגרת התפקיד, בהתאם לצרכים של העובדים הנכים שאני רואה לפניי, ושהכרחי לספק אותם.

בקיצור – התחלתי לחלום !

כמות המשאבים הכספיים שעמדו לרשותי היו קטנים, וידעתי שהדרך ארוכה. יחד עם זאת, צעד אחר צעד, החלו הדברים להתבהר.

שלב ההכרות האישית עם העובדים במפעל לא עבר בקלות. חלקם התקוממו, מרדו ממש, וסירבו לשתף פעולה. חלקם אף לא דיברו איתי. החרדים, אנשים מאד דתיים, חובשי כיפות שחורות, לא אהבו את הרעיון שבתפקיד מנהלת/מדריכה עומדת אישה, והביעו ספק בכישורי,  "מה היא כבר יכולה לעשות ומה היא יודעת ?!" . אז הבנתי , כמה טוב שהמקצוע האהוב עלי בבית הספר, התנ"ך , יוכל להושיע אותי.

אתגרתי אותם בהתערבויות, שינסו אותי, למשל בשאלות מתוך ספר הספרים וזה עבד!!

לאט לאט רכשתי את אמונם. לימדתי אותם לשבת נכון יותר, לסדר אחרת את עמדת העבודה, שיכנעתי שהנוחות והסדר מייעלים את התפוקה ומשפרים את איכות התוצרים. האנשים נפתחו, פנו בשאלות, ונוצר שיח טוב. הרגשתי שהתקרבנו.

הכנתי מסמך שמסביר למנהלי מפעלים בתעשייה כמה נכון וחסכוני, ואילו הטבות יהיו להם, אם ימצאו לנכון להעביר חלק מהעבודות מהמפעלים שלהם אלינו. הלכתי ממפעל למפעל, בתחילה בסביבה הקרובה, וקשרתי קשרים גם עם מפעלים רחוקים יותר. העבודות התחילו לזרום. יחד עם זאת היה צורך בכלי עבודה יעילים, ומקצועיים יותר. התארגנו לערב התרמה ראשון, שנערך ב"בית רחל", שהיה הקולנוע האזורי היחיד בגדרה, ושימש היכל התרבות של כל הסביבה וכל הישובים הקרובים. הערב כלל מופע אומנים מקומיים בהתנדבות, להקת המחול המקומית, נכבדי ציבור ופרנסי המושבה. נשים מגדרה וממושב קידרון אפו עוגות בהתנדבות ראויה לציון, אנחנו קנינו משקאות קלים במחירים סיטונאיים, השאלנו מיחמים והמוזמנים תרמו ורכשו שתיה חמה וקלה ועוגות.

הערב היה הצלחה וכל הכסף שנתרם שימש לרכישת המדחס הראשון במפעל ולציוד הנלווה. האושר היה אדיר!! רק מי שהתחיל מכלום עלה וצמח עם כל צעד, יודע כמה אושר אמיתי שכזה מוסיף אנרגיה ומוטיבציה להמשיך ולא לוותר.

השתתפתי בהרבה השתלמויות והרצאות שיזם משרד העבודה והרווחה. הסתובבתי שעות בבית בכיסוי עיניים, איטום אוזניים, ידיים קשורות ורגל באוויר על מנת להתנסות ולהרגיש ולהבין כל סוג נכות וקושי, שאדם נכה מתמודד אתו.

פתחנו את שערי המפעל שהלך וגדל לכל מי שאינו יכול להיקלט לעבודה בשוק החופשי. הוספתי כוח עזר, מדריך, ועוזרת מדריך. בכל הזדמנות חקרתי, בררתי והוספתי ידע ומשאבים נוספים, ידע בנושא מהות העמותות, ומהן דרישות החוק. פעלתי לרישום העמותה כחוק במוסדות המדינה, פעלתי למינוי חברי ועד פועל, ובעלי תפקידים בעמותה, מטובי וותיקי היישוב. הכנתי את חישובי השכר של העובדים באופן ידני , לבדי, על מנת לחסוך בהוצאות.

כתוצאה מהעשייה העצמאית בכל שטח ותחום שנדרש, בדיווחים ובחישובים, ולאור הגידול בהכנסות, גיליתי שאנחנו נדרשים לנכות משכר עבודתם הזעום של הנכים סכומים שאינם סבירים בעליל עבור מס הכנסה וביטוח לאומי. סכומים שאין בהם שמץ של היגיון וצדק. לאור זאת, פעלתי נמרצות מול המוסד לביטוח לאומי ומס הכנסה בירושלים לביטולם של תשלומים אלו ויצרתי קשר עם כל העמותות והמפעלים בארץ המעסיקים נכים, שאין ביכולתם להשתלב בשוק התעסוקה החופשי במשק.

נושא זה הביא לחיסכון כספי לנותני השירותים הכול כך חשובים ועשה צדק עם העובדים הנכים. הכנסנו תכנים תרבותיים, וחגגנו ימים שראוי לכל אזרח לציין. יצאנו בכל שנה לטיולים במקומות שונים בארץ, דבר שדרש תכנון, ארגון, ובדיקת השטח מראש שיהיה מונגש לכולם, ושיתקיימו בו תנאים שיתאימו לכולם. קבלנו הסכמה ודיווח של קצין הביטחון המקומי, תכנון וגיוס מתנדבים מלווים, הסעה, ועמידה בלוח זמנים תוך רגישות והתאמה לסוג האוכלוסייה שעבורה אנחנו מספקים את השירותים. תנאי הכרחי נוסף, הקצאת כספים בתכנון וניהול תקציב מבוקר ומפוקח.

כל הנושאים נרכשו ונלמדו עם הזמן והניסיון והצריכו חיפוש ללא הפסק. אהבתי מאד את העשייה הזאת והרגשתי פורצת דרך.

עם הזמן, מספר העובדים הנכים הלך וגדל, הפכנו למפעל שיקומי רב נכויות אזורי, המשרת את כל הסביבה גם מחוץ לגדרה. שמנו התפרסם מפה לאוזן, זכינו לשיתוף פעולה מכל מחלקות הרווחה במושבים. קיימנו קשר חם ורציף עם המשפחות התומכות של כולם. קיבלנו מקום רחב ומכיל יותר, אשר שופץ עבור הצרכים שלנו. בנינו שולחנות עבודה מותאמים לכל עובד, הוספנו כוח אדם, ושיתפנו בחלוקת התפקידים גם את המשוקמים, כאשר המטרה העתידית הייתה שילובם בשוק העבודה החופשי, במסגרות מתאימות ומתגמלות יותר של כל מי שיכל ורצה בכך, בסיוע המוסד לביטוח לאומי.

תמיד עמדו לנגד עיננו קידום של כל אדם על פי יכולותיו, תמיד באוזן קשבת ומיצוי היכולות של כל אחד באופן אישי. לכל בעיה אישית, בכל נושא, השתדלנו למצוא פתרון מיטבי, ובמקרים שלא ניתן מענה מצד המוסדות, הובלנו כל אחד וכל משפחה עד לפתרון הולם. פנינו באופן אישי לכל אדם בקהילה ולכל החברות, ובמידת הצורך ליווינו כל בעיה גם מול בנקים, המוסד לביטוח לאומי, מס הכנסה, מערכת המשפט, קופות חולים, בתי חולים, הוצאות לפועל, מד"א, ועוד – עד שנמצא את הפתרון הראוי שהעניק שלווה ורוגע לכל אחד. ישנם הרבה סיפורים אישיים שהגיעו לסיום טוב ואנחנו גאים על כך שהיה לנו חלק והסיפוק עצום!

כפי שסיפרתי המפעל התעסוקתי הפך להיות רב נכויות ומאד מגוון. הגיעו אלינו נכים בכל הגילאים, לקויי שמיעה ודיבור, עיוורון וקשיי ראייה, פיגור, אוטיזם, משותקים בכיסאות גלגלים, פגועי נפש ועוד. כולם מועסקים בעבודה מותאמת שאותה הם מבצעים הכי טוב, בתוך סרט נע של עבודות מעניינות שהתקבלו ממפעלים ידועים, שסיפקו לנו עבודה בקביעות לאורך השנים. ככל שהמפעל התעסוקתי התרחב ונוספו עוד ועוד עבודות, נדרשנו לרכוש כלי עבודה ועזרים מתקדמים, ולהתאימם לכל סוג של מוגבלות . למשל, אדם עיוור שעבד עם מברגה בלחץ אוויר, היה זקוק למוביל מיוחד שבו יכניס את הבורג, והמברגה תמצא את החריץ שבראש הבורג, ותבריג אותו בלחיצה. פעולה קשה מאד לביצוע עבור אדם שאינו רואה. כל בעיה הצריכה מחשבה יצירתית, פגישה עם בעלי מקצוע, במקרה זה בית מלאכה לעיבוד שבבי, התאמת סוג האביזר, והרבה מחשבה ותכנון עד להשגת המטרה.

המפעל ומשפחות המשוקמים הפכו למשפחה אחת .השתתפנו גם בשמחות של כולם ולא רק בבעיות. העשייה והשמחה בהצלחות המרובות, בחגיגות, ובמועדים שחגגנו, הגבירו את תחושת השייכות והרצון להגיע בכל יום למפעל. העובדים כולם שותפו תמיד בכל רעיון וחלום שהיה לי ולשותפי בעבודה, בכל שלב עד שהגענו למטרה.

אחת המטרות החשובות, הייתה לבנות בית חדש, מרווח יותר, ומותאם לצרכים שגדלו. מקום שיכלול מחסן גדול ואזור פריקה למשאיות שהגיעו. שיכלול מטבח מאובזר, שירותים על פי תקן שיתאימו לכולם, חדר אוכל מרווח, מקום נעים להפסקות, גינה וצמחיה ירוקה, עמדות מחשב לטובת לימודים בכל נושא שהצלחנו לגייס בו מתנדבים, וממ"ד גדול שיספיק לכולם. בנוסף, שיהיה יפה ומזמין, שיענה על הצורך בנגישות חופשית בכל סוג של מגבלה.

המטרה הלכה ונרקמה, אבל החזון ארך זמן רב עד להגשמה. נדרשה אופטימיות רבה, מלחמה בלתי פוסקת, ואחרי  שלוש עשרה שנים זכינו לחגוג את טקס חנוכת הבית החדש ברוב נוכחים: ראש מועצת גדרה, וכל מחלקת הרווחה של גדרה והסביבה. כבוד השר דאז, מר בוז'י הרצוג – והיום כבוד נשיא המדינה, שהיה נוכח אף בהנחת אבן הפינה, מנהל הקרן של המוסד לביטוח לאומי, הקרן לפיתוח שתרמה שני שלישים מכלל הסכום שהושקע בבניה ובהצטיידות, כל המפקחים שליוו ותרמו מניסיונם לקידום ומימוש המטרה, גם ממשרד הרווחה בירושלים, וכל חברי העמותה ובעלי התפקידים שביצעו את תפקידם בהתנדבות מלאה כל השנים, העובדים ובני משפחותיהם, כמובן גם בני משפחתי היקרים, שבזכותם אני מי שאני, נציגי המפעלים שאיתם ועבורם עבדנו, הנהגים, המובילים, להקת הנוער של גדרה, ועוד. (תוכלו לצפות בסרטון המצ"ב).

שנתיים לאחר סיום בנייתו של המפעל החדש, הבטתי סביבי וידעתי שהגיע הזמן לחפש את המחליף שלי, שידע להמשיך את המנגינה והיצירה המופלאה הזו, שימשיך להניף אותה מעלה, ולשמור על המקום המופלא הזה – ככל שיידרש.

לשמחתי הרבה, נמצאה לי מחליפה ראויה וכשרונית, בעלת מרפקים גדולים וידיים חזקות לאחוז במושכות, ובטקס צנוע ומרגש נפרדתי בתום 30 שנה מהתפקיד שכל כך אהבתי ושראיתי בו שליחות ועבודת קודש. אומנם נפרדתי מהתפקיד, אך לא מהאנשים המדהימים שאני ממשיכה לפגוש עד היום.

הזוית האישית

סבתא נורית: זוהר, אני אוהבת אותך מאוד, גאה בך מפה עד הירח וחזרה. שמחתי להזדמנות לעבוד איתך על הסיפור שהוא חלק מחיי נהנתי מכך שגם את נהנית ולמדת דברים חדשים שלא ידעת. אני אוהבת גם לצאת איתך לשדות להגדיר צמחים לקטוף חובזה ולהכין איתך לביבות קרם ברולה, דייסות ועוד. אפילו נעזרת בך לבחור מתנות לימיי הולדת של בני משפחה. מאחלת לנו להיות יחד שנים רבות ולראות אותך גדלה מאושרת ובריאה נכדה זוהר: סבתא, זכיתי להכירך טוב יותר דרך סיפור חלק נכבד מחייך היה לי מאוד כיף ללמוד ואם תהיה הזדמנות נוספת בוודאי שאהנה לשתפך שוב.