מאגר סיפורי מורשת

סבתא יוכבד, היא אמא של אבא שלי והיא אהובה עלי מאד, היא הכי סבתא שיש….. היא נולדה בשנת 1943 בכפר איפרן שבלוב. לסבתא יש רק עוד אחות אחת, רבקה, אבל המשפחה המורחבת שלה היא גדולה והם חיו כולם יחד.

בכפר בו סבתא גדלה לא היו מים, חשמל וגז, הם חיו חיים מאד פשוטים ושמחים. כל יום היו יוצאים לשאוב מים ולחטוב עצים. הם היו יוצאים לשדה החיטה, מלקטים חיטים, טוחנים ובכל יום אופים לחם טרי. כמובן שלא היה תנור, היה טבון (מעין בור גדול מצופה בחימר/בטון‎), בבסיס היו מניחים עצים שהבעירו והפכו לפחמים וכך היו אופים. את האוכל בישלו על פתילית גז ומקלחת היו עושים בתוך גיגית שהייתה מונחת בחדר ומתלקחים בעזרת המים ששאבו. גם שירותים לא היו, כאשר רצו להתפנות היו מתרחקים מאזור הבית, מחפשים מקום מסתור ושם מתפנים. סבתא הייתה קטנה ולכן לא עבדה, היא אהבה לשחק חמש אבנים, מנקלה וגם להמציא ולספר סיפורים האחד לשני. הגברים היו מתפרנסים בד"כ ממסחר, קונים ומוכרים, והנשים היו עקרות בית ובנוסף היו אורגות שמיכות שמכרו אותם בשווקים. היו מעט מאד בעלי מקצוע כמו נגרים, זגגים, פחחים. רב אנשי הכפר גרו במערות, ולחלק היו גם בתים מאבן. חדר אחד בנוי מאבן ושם הכל היה קורה: מבשלים, ישנים ומתקלחים. אפילו מיטות לא היו, המצע שעליו ישנו היה עורות של כבשים. הכבשים היו נשחטות למאכל, היו פושטים מהן את העור, מנקים היטב, מייבשים ועליו ישנו.

אבא של סבתא חלם לעלות לארץ ישראל. תמיד דיבר על אהבת הארץ וכמה הוא משתוקק לעלות, הם תמיד ידעו שברגע שזה יתאפשר הם יעלו לארץ ישראל. ממש לפני קום המדינה, בכפר של סבתא הייתה מגפה קשה של מחלת הטיפוס, היו המון חולים ולא היה מי שיטפל בהם, כולם פחדו להידבק. אבא של סבתא היה מנהיג הכפר, דמות מאד חשובה ומוכבדת, הוא היה גם אחראי על בית הכנסת דואג להגיע בכל יום ולהדליק את העששיות ולארגן לכבוד התפילה. סבא לא ויתר על החולים, הוא היה עובר מחולה לחולה, מרתיח להם חלב, מאכיל ומטפל בהם. בסופו של דבר הוא נדבק בעצמו במחלת הטיפוס, הוא חלה מאד, העבירו אותו לבית חולים בטריפולי (עיר הבירה של לוב) ושם הוא נפטר.

במהלך השבעה של סבא הכריזו על הקמת המדינה. זו הייתה הכרזה מאד משמחת וסבתא והמשפחה שלה היו מאד עצובים שאבא שלה לא היה שותף לזה. תקופה קצרה לאחר מכן המשפחה של סבתא עלתה ארצה, הם שטו באוניה מטריפולי לישראל, לכולם היה מאד קשה, הם סבלו מבחילות ואי נוחות. סבתא מספרת: "רק אני ממש נהנתי, רצתי על הסיפון, שיחקתי ושמחתי, אני ממש זוכרת את זה כחוויה כייפית, אני זוכרת שפתאום ראינו את האורות של חיפה וברגע זה אנשים התחילו לשמוח ולרקוד על האוניה, חוץ מהמשפחה שלי שהייתה מאד עצובה בגלל אבא שלי".

כשהגיעו ארצה, לקחו אותם למעברה בבית ליד, התנאים לא היו פשוטים, הם גרו באוהל כל המשפחה יחד, האוכל היה מוקצב. "קיבלנו קרנות, אלו היו כרטיסים שתמורתם היינו מקבלים מוצרים בסיסיים: קמח, שמן, סוכר ומעט בשר לכבוד שבת" הם גרו שם כמה חודשים ומשם עברו למעברה סמוכה למושב עוזה, המושב שסבתא גרה בו עד היום. שם הם כבר גרו בצריפים, המקום היה מבודד ולכן הם היו חשופים לסכנות, היו הרבה גנבות ומסתתנים ולכן שלחו חיילים לשמור עליהם. סבתא זוכרת שיום גשום אחד כל הצריף שלהם עף מהמקום ועד שתיקנו להם את הצריף הם היו צריכים להצטופף עם משפחה אחרת. אחרי תקופה עברו למושב עוזה. בעוזה בנו להם בתים עם חדרים, מטבח, מקלחות. הם גרו בבית אחד, אמא של סבתא, סבתא ואחותה, סבא וסבתא ושתי דודות. שם הגברים עבדו בחקלאות, סלילת כבישים, רפתות ולולים. הנשים בעיקר עבדו בבית וגידלו את הילדים.

אמא של סבתא עבדה כסייעת בגן, שזה היה חריג, והבנות הבוגרות היו נוסעות לת"א לעבוד במשק בית. הן היו יוצאות ביום ראשון וחוזרות לכבוד שבת, סבתא מספרת שהן ממש אהבו את זה, הן היו חוזרות עם מלא סיפורים וחוויות.

סבתא למדה במושב עוזה מהכיתה א-ד, הייתה כיתה אחת לכל הגילאים. כיתה ה-ח היא למדה בבית ספר שנפתח באבן שמואל ואת כיתה ט' ו י' היא למדה בבית ספר שפיר. לה ולחברות שלה היה מאד קשה, הן לא הצליחו בלימודים (למרות שסבתא שלי מאד חכמה), היה להן קושי עם השפה.

סבתא מאד רצתה לעבוד כמזכירה, באותה תקופה פתחו באבן שמואל מדרשה למדריכים ורצו שסבתא תצטרף, סבתא ביקשה להיות מזכירה ולא מדריכה וזרמו איתה. סבתא התחילה לעבוד כמזכירה בבית ספר באבן שמואל ללא הכשרה או ניסיון כשהיא רק בת 15 וחצי.

"זו התקופה הכי יפה בחיי". עד היום סבתא מדברת על זה שהיא מצטערת שעזבה. מאד אהבו שם את סבתא "כיבדו אותי", לכל טיול או סיור שיצאו הזמינו גם את סבתא. אחרי תקופה הוציאו את סבתא ללמוד קלדנות בבית חלוצות, בבית ספר בלפור שבת"א. במשך חודש סבתא גרה שם עד שסיימה את הקורס וחזרה הביתה.

בגיל 19 שידכו לסבתא את סבא רחמים ז"ל. כולם ידעו שסבתא היא אדם מאד מיוחד וטוב ואמרו לסבא, "אתה חייב להתחתן איתה". סבא וסבתא התחתנו. אני לא מכירה את סבא, הוא נפטר לפני שנולדתי, וגם עליו מספרים כמה מיוחד, טוב ואוהב הוא היה.

סבא היה נהג משאית וסבתא המשיכה לעבוד כמזכירה. אחרי שנה נולדה דודה מרים, סבתא הייתה צריכה לגדל ולטפל בה, לא היו גני ילדים ולכן היא נאלצה לעזוב את העבודה. "טעות חיי, זו שהחליפה אותי, עד היום עובדת שם כמזכירה".

מאז נולדו לסבתא עוד 5 ילדים, 4 בנות ו-2 בנים, והיא וסבא גידלו אותם לתפארת, הדודים האהובים עלי. למרות שכולם כבר נשואים ויש לסבתא ב"ה הרבה נכדים ושני נינים, היא עדיין דואגת לכולם ועוזרת בגידול של הנכדים והנינים. סבתא מאד מאד אוהבת לפנק אותנו, היא מבשלת לכל אחד את המאכל האהוב עליו, היא דואגת בכל יום שלישי וברב ימי השישי, להתקשר לכל אחד: ילד, חתן, כלה, נכד..ולהזמין באופן אישי לבוא ולאכול קוסקוס ומי שלא יכול להגיע מקבל משלוח הביתה.

בכל יום הולדת היא מפנקת במתנה ולפעמים אפילו סתם, בלי סיבה.

כששאלתי את סבתא מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי אז היא אמרה: "לקרוא תהילים ודברי תורה, לצפות בטלויזה, להיפגש עם חברה אבל הכי הכי להיות עם הנכדים, לשחק איתם, לפנק אותם ולקנות מתנות קטנות, כי אין לי הרבה כסף. לסבתא שלי יש לב ענק ואני אוהבת אותה הכי שאפשר לאהוב.

הזוית האישית

מעיין: היה לנו מאוד כיף. לי ולסבתא. לי היה כיף ללמוד דברים חדשים ולסבתא היה כיף לספר.