מאגר סיפורי מורשת

שמי איריס ששון, נולדתי בקיבוץ איילת השחר, ואני משתתפת עם נכדי נועם בפרויקט "הקשר הרב-דורי" בבית ספר "מבוא הגליל" שבקיבוץ איילת השחר.

בחרתי לספר על הילדות בקיבוץ "בלינה המשותפת":

בקיבוץ של פעם הילדים לא גדלו עם ההורים. החיים שלנו כילדים היו בבית הילדים, שם גדלנו. שם אכלנו, התקלחנו,  ואת ההורים היינו רואים ארבע שעות ביום. היינו באים לחדר ההורים בארבע אחרי הצהרים, משחקים קצת עם אבא ואמא,  והולכים איתם לחדר האוכל לארוחת ערב. בשמונה בערב ההורים היו לוקחים אותנו לישון בבית הילדים.(מה הייתם עושים בזמן זה בבית עם ההורים?).

החוויה של הלינה המשותפת הייתה חוויה קשה מאוד מבחינתי. אני הייתי מהילדים שפחדו להישאר לבד בלילה והייתי בורחת הביתה. הייתי מתעוררת באמצע הלילה בפחד אימים, קמה מהמיטה ורצה הביתה לאבא ואמא. צריך להבין שבשנים האלו, שנות השישים, לא הייתה "תאורת רחוב" כמו היום. היה "חושך מצרים", ובחורף לא היו מדרכות וכבישים כמו היום. היה המון בוץ. הזיכרון של ילדה קטנה בגן בת שלוש – ארבע שרצה בחושך לאבא ואמא, הוא זיכרון וחוויה שלדעתי השפיעו עלי כל חיי. לילדים כמוני שברחו הביתה בלילה קראו פחדנים. לימים כשבגרתי, הבנתי כמה אמיצה הייתי. איזה אומץ לב נדרש מילדה קטנה לרוץ בחושך בלילה לבד הביתה. את ילדי שלי כבר גידלתי בלינה המשפחתית. כשהפכתי לאמא בעצמי הבנתי לראשונה את סיפוריה של אמא שלי כמה היה לה קשה לגדל אותנו בלינה המשותפת.

הזווית האישית

איריס: בעקבות מפגשי הקשר הרב-דורי נחשפתי לעוד פאן בחייו של נכדי נועם. זכיתי לראותו מקרוב בחברת ילדים אחרים, במסגרת הכיתתית, בקשריו עם המורים. חלק מחייו שבדרך כלל סבתא פחות נחשפת אליהם. בית הספר שבו נכדי לומד הוא בית הספר בו אני למדתי. היה ממש מרגש לחזור ולו במעט לכסאות הקטנים, ללוח ולמורים.

נועם: היה לי כיף שסבתא באה לכיתתי, שמעתי ממנה סיפורים שלא ידעתי וזה היה מעניין.