מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מפולין לפתח תקווה וכל מה שבאמצע

אני (נועם) וסבתי אצל אחותה
אני (נועם) וסבי ז"ל, אצל אחותה של סבתי
סיפור העלייה של אביבית מפולין ובאמצע הדרך עצרנו בפתח תקווה

שמי נועם, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, אביבית איינבינדר מרגלית, ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית. הוריה של סבתא הם צבי לבית מרגוליס וברכה לבית למפרט, הוריהם נרצחו בשואה. שם אחותה הוא ענת (נתי) דור מרגלית.

סבתא נולדה להורים מקסימים אשר עלו במטוס ראשוני ויחיד לארץ, אחרי מלחמת העולם השנייה, הם בנו את קיבוץ ראש הנקרה ולאחר שנים של מאמצים הצליחו להיכנס להריון ועברו לפתח תקווה. אמו של סבא רבא צבי עלתה לארץ בגיל 60 ואביו מת ממחלה בזמן השואה. הוריה של סבתא רבתא ברכה ואף אחיה הבכור נרצחו בזמן השואה. עבר זמן לא קצר שסבתא חיה בארץ בלי משפחה בכלל, שאט אט התרחבה עד היום.

סבתא למדה בביה"ס "פיקא" בעיר, שעד היום קיים. בזמנה לא היו חטיבות, אז למדו מכיתה א' עד כיתה ח' ורק אחרי מסיבת הסיום עברו ללימודים בתיכון. בדרך כלל היו יוצאים עם מקצוע. סבתא אביבית המשיכה את לימודיה בסמינר "שיין" לבנות. כיוון שהחליטה לא להיות מורה, היא רק למדה שם את לימודיה ולא קיבלה תואר בחינוך.

סבתא מספרת כי בילדותה אהבה לשחק חמש אבנים, גומי, קלאס, מה במשבצת, סולמות וחבלים ולשחק עם הבובה אותה קיבלה מאמריקה. באותה תקופה לא היו לסבתא בובות בנמצא ולכן סבתא התרגשה מאוד כשקיבלה את הבובה מחו"ל, עם סט כלים קטנים מחרסינה לקפה. היא הייתה משחקת עם הבובה ומשיבה אותה לשתות קפה. כשסבתא בגרה היא הייתה פעילה בתנועת הנוער "הצופים" למרות שלא אהבה את הצופים, היא אהבה ונהנתה להיות עם החברים אותם הכירה שם. סבתא הייתה יוצאת למחנות ומשתתפת בפעילויות. הרבה מאוד חברים שלה מהצופים עדיין בקשר איתה עד היום!

היום התחביב של סבתא אביבית זה לטוס לחו"ל לכל מקום או יבשת עם חברות ומשפחה או אפילו בקבוצות מאורגנות שאיננה מכירה. אם היא נשארת בארץ, היא נהנית מאוד לבקר בבתי קפה עם משפחה וחברות ובעיקר לבלות במוזיאונים, הצגות עם משפחה, חברים וחברות בכל זמן אפשרי פנוי.

את בת המצווה חגגה סבתא בשלושה אירועים: ה אירוע ראשון באולם "חן" בפתח תקווה עם המשפחה, אירוע שני עם חברי הוריה בביתה ואירוע שלישי יחד עם חברה נוספת לחברי הכיתה. לחברי הכיתה ארגנו יום טיול ליד ירושלים ב"אל חמה". המשפחות שכרו אוטובוס, הכינו קומזיץ ועוד.

סבתא לא התגייסה לצבא אלא דחתה את מועד הגיוס בשביל ללמוד בביה"ס לאחיות. סבתא לא סיימה את לימודיה כאחות. לאחר שנה אחת שהייתה שם, היא ילדה את אמי נופר, הבכורה במשפחה. כשאמי הייתה בת עשרה חודשים, סבתא החלה ללמוד מזכירות רפואית ועבדה כמזכירה רפואית במיון, בבי"ח שניידר בפתח תקווה.

זה כיף שיש סבתא כזו צעירה, שצוחקת הרבה אך יחד עם זאת היא דמות מאד רצינית. בשבוע הראשון של חיי היא באה כל יום מהשעות המוקדמות של הבוקר עד שעות הקטנות של הלילה, לתת לאימא עזרה, כך ביחס לכל הילדים. היא דאגה שהבגדים שלי נקיים ואחרי כביסות איכותיות, אמבטיה כמו ספא נעימה וטובה (ועוד נולדתי בחורף), כשעשו לי ברית אצל האדם הכי מקצועי (הרי היא עבדה בבית חולים אז היא נתקלה בטעויות..), מוודאה שאני אוכל ועולה במשקל וכשהיה צורך לתת לי טיפול ריאות בשניידר, שנמשך מגיל חודש עד גיל 5 וחצי (עברתי הרבה אינהלציות), בזכות סבתא אביבית הייתי ממש "סלב" במחלקת ריאות אצל דוקטור מי זהב.

איזה כיף שסבא פגש את סבתא (מצד אימא): חברים משותפים שעבדו עם סבא וסבתא יחד הכירו ביניהם. סבתא פגשה לראשונה את סבא בחנוכה. סבתא הכינה סופגניות עם אימה ואחר כך נסעה להביא כרטיסים לפסטיגל שהיו אצל חברה שלה בבית. בבית של החברה, שם חיכו הכרטיסים לסבתא וגם סבא. הם הרגישו כמה שזה אמיתי ולכן התחתנו מהר.. הם בחרו מקום קטן עם תאריך יפה: 18.8. אמנם לא היו המון אורחים אך הייתה שמחה גדולה.

סבתא אביבית החליטה לשבור את "שיא פולין" ולהביא ארבעה ילדים לעולם. אימא נופר הייתה הראשונה, איתם היה השני, עידו השלישי וליאור הייתה אחרונה חביבה. כמו שסבא עזר לאימא ואבא להחליט היכן ומתי להתחתן – 12/12/2000. כיום יש לסבתא חמישה נכדים: עדן, שיר, נועם, אמילי ואיימי.. (מחזיקים אצבעות שיהיו עוד).

גלגולו של חפץ

החפץ העובר מדור לדור הוא החנוכייה של סבתא רבתא רבתא שלי – מניה מרגלית. מניה היא אמו של סבא רבא צבי (אביה של סבתא אביבית אייבינדר). חנוכייה זו היא החפץ העתיק ביותר שיש במשפחת אמי כיוון שסביה הם ניצולי שואה. חנוכייה זו שייכת לסבתא רבתא רבתא שלי (אימא של סבא רבא צבי).

בדצמבר 1950 בחג החנוכה הגיע סבתא מניה מפולין לאחר תלאות רבות. היות ואשת ראש העיר דאז, פינחס רשיש, הייתה חברת ילדות שלה, החליטה סבתא מניה להזמין אותם למספר קרובי משפחה לחגוג עמה את חג החנוכה הראשון שלה בארץ. חנוכייה זו היא החפץ הראשון שסבתא מניה קנתה בארץ. החנוכייה נקנתה בתל אביב.

בשנת 1976, כשסבתא מניה נפטרה, סבתי אביבית קיבלה את החנוכייה למזכרת כשהייתה בת 17 בלבד. עד היום אנו משתמשים בחנוכייה ומדליקים בה את נרות החנוכה. חנוכייה זו חשובה וייחודית לנו מאוד.

בשנים הראשונות של ימי הנישואים של אימא ואבא, אימא ביקשה מסבתא ברכה וסבא צבי לקנות לה חפצים ספציפיים: חנוכיה, זוג פמוטים וכוס קידוש. אימא כבר אז חשבה שיהיה להעביר לשלושת ילדיה חפץ יקר ערך עם חשיבות רבה של היהדות לילדים שלה (אלי ולאחיי), כך כשאנו נגדל נראה לילדים שייוולדו לנו (לעדן, שיר ואני) אילו חפצים קיבלנו בירושה מסבתא רבתא שלנו שניצלה בשואה.

הזוית האישית

נועם הנכד המתעד: לי אישית היה הכיף הכי גדול בחיים שלי. דבר ראשון הרווחתי זמן משפחתי עם סבתי (אביבית איינבינדר מרגלית). דבר שני, גיליתי הרבה שורשים משפחתיים: חפצים שמתגלגלים כבר דורות, למדתי על מלחמת העולם השנייה, ועוד. גיליתי עד כמה שסבתא שלי חזקה ועוצמתית, כי לגדול בבית של הורים של ניצולי שואה זה לא קל. לאור כל הדברים שכתבתי: אני רוצה להגיד תודה רבה לסבתא שזרמה איתי להכין את סיפור התיעוד הזה ביחד איתי ולא להעתיק מהאחים שלי. "השורשים שלנו הם העתיד שלכם" (אביבית איינבינדר מרגלית).

מילון

יינגעלע
ילד קטן שלי

חנוכייה
חֲנֻכִּיָּה היא תשמיש מצווה יהודי שבו נוהגים להדליק את הנרות בחג החנוכה. החנוכייה בנויה כמנורה בעלת שמונה קנים, וקנה נוסף לצורך הנחת השמש, בדומה אך שונה למנורת בית המקדש, בה היו רק שבעה קנים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כשסבתא מניה נפטרה, סבתי אביבית קיבלה את החנוכייה למזכרת כשהייתה בת 17 בלבד. עד היום אנו משתמשים בחנוכייה ומדליקים בה את נרות החנוכה“

הקשר הרב דורי