מאגר סיפורי מורשת

שמי עילי אשר ואני בכיתה יב'. את סבתא מנוחה אימא של אבי, אני פוגש כמעט כל יום. אנחנו גרים קרוב בכפר סבא ותמיד בכל הזדמנות אני עובר בבית שלה ושל סבא, והקשר בנינו מאוד קרוב ואוהב. על חייה שמעתי המון, אך בחרתי לשוחח איתה ולהיכנס קצת יותר לעומק של סיפור חייה. את השיחה החלטתי לשכתב מילה במילה, לגמרי במילותיה של סבתא:

סבתא מנוחה מספרת:

שמי מנוחה אשר לבית אסטרחן. נולדתי בפולין בעיר שטטין בתאריך 26.7.1946. הורי, טוני (נויבורגר) ואליעזר (לוקה) אסטרחן הכירו במועדון ספורט יהודי "בר כוכבא", בעיר דנציג שנחשבה לעיר חופשית. מחצית מתושביה דיברו גרמנית והמחצית השנייה דיברו בפולנית. הורי נישאו בשנת 1937 בוורשה, אבל התגוררו בדנציג בבית מידות גדול בבעלות הוריו של אבי ליאון ומנוחה אסטרחן.

עם התחזקות הנאציזם בדנציג נדרשו הורי והוריהם לעזוב את ביתם והם החליטו לעבור לעיירה אוטבוצק, כ-20 ק"מ מהבירה ורשה. שם גרו במשך כארבע שנים עדלתאריך 19.8.1942 היום בו חוסל גיטו אוטבוצק. מלבד הוריהם, איבדו הורי אח ואחיין, דודים  ובני המשפחה נוספים שנשלחו לטריבלינקה.

עם פרוץ מלחמת העולם בתאריך 1.9.1939 נדרש אבי ע"י הממשלה הפולנית לנוע מזרחה כדי להתגייס לצבא. אבי אמנם יצא מזרחה אך המשיך לעבר הגבול הרוסי. לאחר זמן לא רב הצליח להבריח את אמי ושניהם עברו לאוזבקיסטן. באוזבקיסטן סבלו מקור ומרעב, אבי הובל למחנה עבודה רוסי ושוחרר רק כשמצבו הבריאותי הורע. אחותי אביבה נולדה בשנת 1944 בכפר באזור טשקנט. בשנה זאת גילו כי הוריהם וכל בני משפחתם נספו.

שמי מנוחה ניתן לי לזכר אמו של אבי שנספתה באוטבוצק. מאחר והייתה נכה והסתייעה בכיסא גלגלים לא ניתן היה להביאה לתחנת הרכבת במועד גירוש היהודים. היא נותרה בביתה ונמצאה מתה ע"י אישה גרמניה (טוני סירוקה)  שטיפלה בה בשנותיה האחרונות. האישה לקחה את גופתה של סבתי וקברה אותה בחצר הבית. לימים, אבי מצא את שרידי גופתה והביאם לקבר ישראל

עלייה לארץ

כשהסתיימה המלחמה יצאו מברית המועצות והגיעו לפולין, לעיר שטטין שם נולדתי בתאריך 26.7.11946 בעיר התרכזו אלפי פליטים יהודיים שיצאו מברית המועצות וארגונים ציונים תמכו בהם בביגוד ומזון. כשאמי הגיעה לבית החולים כדי ללדת אותי נאמר לה ש "ילדים יהודיים לא נולדים בחיים"……

לאחר שהות בת למעלה משנה הצליחו הורי לצאת מפולין ולהגיע לפריז שם פגשו קרובי משפחה שניסו לעזור ולשקם אותם. הם סרבו להצעה להישאר בצרפת או להגר לארצות הברית. כל רצונם של הורי היה להגיע לארץ ישראל "לחיות כבני אדם ויהודים"…בתאריך 7.12.1947 עלינו לארץ באנייה "תתי" שיצאה ממרסיי. במהלך ההפלגה צירפו להורי ילד נוסף, יתום, והם טיפלו בו עד הגיעם לחיפה.

למזלנו אחות אבי, סוניה אחימאיר, גרה בארץ משנת 1934 והיא שיכנה אותנו בדירתה השכורה בירושלים. במשך כמה שנים גרנו ביחד, שתי משפחות הורים וילדים.

בירושלים התחלתי לדבר והמילים הראשונות שלי בעברית היו: אימא ו – לחם. גרנו בירושלים בתקופת המצור כשהבריטים שלטו עדיין בארץ. סבלנו ממחסור אך התמודדנו עם מה שאפשר היה להשיג בעיקר הרגשנו מחסור במים.

ביחד עם משפחת אחימאיר עברנו לגבעתיים ומשם לשכונת ביצרון בתל אביב.

ילדות

גדלתי בשכונת ביצרון בתל אביב. השכונה נבנתה סביב רחוב מרכזי, רחוב ביצרון ונועדה לשכן שורדי שואה בעיקר.

מהרחוב הראשי נפרצו שבילים לכיוון מערב ובהם שורות של בתים. אני גרתי בבניין בן ארבע דירות. שתי דירות בקומה ראשונה ושתי דירות בקומה השנייה אליהן היו עולים במדרגות לא מקורות מחוץ לבניין. בדירה היו שני חדרים, חדר אחד לי ולאחותי והחדר השני שימש כ "סלון". היו בו שתי ספות פינתיות ובלילה הפך החדר לחדר שינה של ההורים.

מאחורי הבניין היה שטח אדמה שיועד לכל דירה. בגינה שלנו נטעו: עץ שזיפים, עץ לימון, עץ אבוקדו, שיח גפן, ושיח פיטנגו. בשנותיה הראשונות של המדינה הייתה צנע והמזון חולק למשפחות על פי תלושים. כדי להרחיב את סל המזון שלנו אבי הקים ביחד עם שכן לול קטן לתרנגולות וכך זכינו לביצים יותר מהמוקצב לנו.

ברחוב ביצרון עבר מידי פעם מוכר הקרח מאחר ולאיש מהתושבים לא היה מקרר חשמלי הקרח שימש לשמירת המזון. תמיד קנינו שליש בלוק והשבבים שנפלו מהבלוק כשהמוכר חצב ממנו את מה שביקשנו היו בפינו כקרטיבים טעימים. גם מוכר הנפט הגיע בחודשי החורף ממנו קנינו נפט לחימום הבית.

הרבה משנות הילדות בילינו בשבילי השכונה במשחקי מחבואים, שוטרים וגנבים, תופסת, קפיצה בחבל, קלאס, או שיטוטים בשדה ליד השכונה (היום שדרות ההשכלה). הכרנו את כל הילדים, נכנסנו לבתי השכנים, הכרנו את הורי חברינו ואת עברם, היו בין השכנים משכילים ומשכילים פחות אך תמיד הייתה אוירה משפחתית ויחסים טובים בין כולם. מאורעות השואה ריחפו על כולנו ובערבי הקיץ כולנו אכלנו פרוסה מרוחה במרגרינה ועליה פרוסת מלפפון. הילדים שלמדו איתי קרובים מאוד ללבבי וכשאנחנו נפגשים היום מרגישים קירבת אחים בינינו, לכולנו לא היו סבים וסבתות, דודים ודודות ובשכונה למדתי מקצת מהשפות של השכנים: אידיש, רומנית, גרמנית, פולנית.

כשהגענו לכיתה ח' התארגנו כקבוצה והצטרפנו לשבט צופים "גוש הצופים הקשישים" שהיה מעבר לנחל מוסררה (אילון) בחצר בית ספר עירוני א' בתל אביב. כדי להגיע לפעולה בצופים היה עלינו לעבור את הנחל ולצעוד מספר קילומטרים לכל כיוון. עשינו זאת במסירות רבה, שלוש פעמים בשבוע הגענו לצריף הצופים. בשבט פגשנו ילדים שגרו במרחבי העיר, התיידדנו איתם אבל הקבוצה של ילדי ביצרון הייתה מאוד מלוכדת בתוך עצמה.

סבתא מנוחה בגדנע בכיתה י' – 1962

תקופת בית ספר

למדתי בגן ילדים בשכונה, אך לבית הספר היה עלי ללכת כשני ק"מ לכל כיוון לרחוב נחלת יצחק. בדרך כלל כל ילדי השכונה הלכו ביחד לבית הספר ולעיתים צעדנו בצד עדר פרות שכן רפתות רבות היו באזור. בכתה למדו כחמישים תלמידים כי זו הייתה תקופת העלייה הגדולה לארץ ולא היו מספיק חדרי כיתות. לפעמים למדנו בשתי משמרות.

כשהגענו לכיתה ו' ניבנה ברחוב ביצרון בית ספר חדש "הבונים" ובו למדתי עד סוף כיתה ח'. לקראת המעבר לבית הספר התיכון נערכו בחינות "סקר" ועל פי תוצאותיהן מיינו אותנו לחינוך עיוני או לחינוך מקצועי. עברתי את הסקר בהצלחה ואת שנות בית הספר התיכון עברתי בעירוני ט' ביד אליהו, תל אביב.

כאמור למדתי בעירוני ט'. לא אהבתי את בית הספר, היה בו משטר של משמעת חמורה. כמעט אינני זוכרת את המורים וכולם נחשבו בעיני כלא טובים וכאלה שאינם קשובים לתלמידים. יחד עם זאת, תלמידי השכבה, כולם היו ילידי 1946. המלחמה הסתיימה במאי 1945 והורינו ששרדו את השואה הקימו משפחות והביאו לעולם ילדים. היו לכולנו משפחות דומות, אבא עובד ואימא שחיכתה בבית… במשפחתי אימא הייתה חריגה ויצאה לעבודה במשרד עורך דין כשמלאו לי עשר שנים.

הושפעתי וסבלתי מאוד מהמשטר בבית הספר ולימים,כשעסקתי בהוראה וחינוך, עשיתי מאמצים רבים כדי להיות קשובה לצרכי התלמידים ולחבב עליהם את בית הספר והלימודים.

מקצוע ועיסוק

בסיום בית הספר התיכון הסתבר לי שלא אתגייס לצבא בגלל בעיות בעיניים. התאכזבתי מאוד ולא ידעתי שקיימת אפשרות להתנדב לצה"ל. מאחר ועדיין לא בחרתי חוג באוניברסיטה, נרשמתי לבית ספר לתיירות ולמדתי להיות סוכנת נסיעות. במהלך הלימודים שמעתי הרצאות בארכיאולוגיה מפי אורי דביר והתאהבתי במקצוע. בתום לימודי התיירות נרשמתי לאוניברסיטת תל אביב ולמדתי בחוג לארכיאולוגיה. הלימודים היו מאוד מעניינים ושולבו בהם יציאות לחפירות. השתתפתי בחפירת כפר אורגים בקיבוץ ניר דויד ובחפירת ישוב מתקופת הברזל בתל קדש, בעמק יזרעאל.

בין מקצועות הלימוד בחוג היו גם מקצועות: גיאוגרפיה, גיאולוגיה וגם תנ"ך. באחד מסיורי הגיאולוגיה הכרתי קצין צעיר, דני אשר שהפך להיות בעלי. בגלל עיסוקו כאיש צבא קבע נאלצתי לעזוב את האוניברסיטה בסיום התואר הראשון.

את המשך לימודי עשיתי כשכבר גרנו בכפר סבא. חשבתי שאם תפקידו של בעלי יאלץ אותנו להחליף שוב מקום מגורים, אוכל תמיד לעבוד כמורה. לפיכך, פניתי לסמינר בית ברל  ולמדתי לקראת תעודת הוראה. הוכשרתי ללמד היסטוריה ותנ"ך, למרות שלא רציתי לעסוק בהוראה, התחלתי את עבודתי בבית ספר הקיבוצי "עין השרון" כמורה לארכיאולוגיה. בהמשך הפכתי למחנכת כיתה בבית ספר זה.

בכפר סבא מילאתי תפקידים של מורה, מחנכת, רכזת שכבה, רכזת חברתי, סגנית מנהל בחטיבות ביניים שרת ובן צבי. כשהחלטתי ללמוד לתואר שני בחינוך התבקשתי לנהל חטיבת ביניים ברעננה וניהלתי שלוש שנים את חטיבת הביניים אלון שמנתה עשרים וארבע כיתות. בשנה הראשונה לניהול בית הספר פרצה מלחמת המפרץ ובנוסף לקשיי הניהול של בית ספר עם 1000 תלמידים היה עלי להתמודד עם בעיות שנבעו מלחצי המלחמה.

כשיצאתי לשנת שבתון במטרה לסיים את התואר השני, הוזמנתי למרכז לטכנולוגיה חינוכית בתל אביב כדי לנהל פרויקט של שינוי במערכות חינוך יישוביות. ניהלתי תהליכי שינוי בקריית ים, בית שאן ונצרת עילית. עבדתי במטח למעלה מעשר שנים ואהבתי כל מה שעשיתי במסגרתו. זכיתי לעבוד עם אנשי חינוך מהמעלה הראשונה, אנשים בעלי השכלה וניסיון שהבינו את השונות בין תלמידים וידעו איך להתמודד עם שונות זאת. אנשים ערכיים מהם למדתי מהו חינוך מקדם ומעודד. תמיד אמרתי שאלה היו השנים הטובות והמעניינות ביותר שהיו לי בעבודתי.

נישואים ומשפחה

את בעלי דני, סבא דני , הכרתי במהלך טיול גיאולוגי בנגב. דני למד גיאוגרפיה ומזרח תיכון ואני למדתי ארכיאולוגיה. למדנו יחד במספר קורסים וחברותנו התחזקה. נישאנו בתאריך 6.8.1969 . מאות אורחים השתתפו בחתונה. הורי הזמינו את כל מכריהם ומשפחת אשר שכרה אוטובוס מיוחד כדי להביא את הקרואים מכפר סבא למלון אוויה בו נערכה החתונה.

תפקידו של דני אילץ אותנו להעתיק את מגורינו מתל אביב לבאר שבע, שם נולד בננו הבכור איתי ולאחר שנה עברנו לירושלים שם נולדה נועה. מאחר והיו לנו כבר שני ילדים, ויתרתי על יציאה לעבודה ונשארתי בבית כדי לגדלם. בתאריך 6.10.1973, כשפרצה המלחמה, נותרתי ימים רבים לבדי בירושלים ובבניין בו התגוררנו ושני הילדים חבוקים במיטתי. דני הגיע הבייתה לעיתים רחוקות.

בבראשית נישואינו לא הסכמתי לגור בכפר סבא, אולם כשדני שמע על הקמת שכונת חיל הים בעיר, החליט שהגיע הזמן לעבור לעיר הולדתו. מאז שנת 1974 אנחנו גרים באותה כתובת בכפר סבא.

כאן נולדה בתנו נורית וכאן למדו ילדי בבית ספר סמוך לביתנו והתחנכו בתיכון כצנלסון שבו למד גם דני אביהם. מכאן יצאו הילדים לשרותם הצבאי ולכאן הביאו את בני זוגם ובנו את ביתם. זכינו שכל ילדינו ותשעת נכדינו הם תושבי העיר וכמעט בכל יום אנחנו פוגשים מישהו מהמשפחה המורחבת שלנו.

שמחנו בנישואי איתי עם דנה בריל חברתו, אך לצערנו דנה יעל הלכה לעולמה צעירה ויפה לאחר מאבק במחלת הסרטן. דנה הותירה אחריה את ילדיה רוי ועיליהקטנים ואנחנו ליווינו את גידולם ככל שיכולנו. לאיתי בן נוסף, יואבי, שנולד מבת זוגו מירי בן טל. איתי עובד כעיתונאי במסגרת תאגיד השידור הישראלי.

נועה נישאה לאסף מרקו וילדיה הראשונים, יהלי ואורי, נולדו בעת שליחותה כנספחת כלכלית בשיקגו. עם שובה לארץ נולדה ביתה הצעירה גאיה. נועה מייצגת תאגיד כלכלי יפני ומנהל את מרכז הפיתוח שלו בישראל.

נורית נישאה לאון פניג והביאה לעולם את בן, אדם ואלי. נורית עורכת דין מתמחה בזכויות יוצרים באמנות פלסטית ומנהלת את מוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע.

אני גאה מאוד בילדי ובנכדי ואושר גדול בשבילי לפגוש בהם בימי שישי ובהזדמנויות נוספות. כולם אהובים עלי מאוד.

החוויה של סבתא

פגשתי את עילי מספר רב של פעמים כדי להשלים את המחוון. במהלך המפגשים נזכרתי באירועים שמזה זמן לא חשבתי עליהם. למעשה הריאיון הניא אותי להעלאת זיכרונות וכך קרה שסיפרתי לעילי פרטים רבים מילדותי ומעברה של משפחתי.

אני אוהבת לספר לנכדי את סיפורי העבר ועל המשפחה שאיננה עוד. למזלי, עילי הוא אחד מתשעת נכדי ואין לי ספק שבעזרתו יוכלו כל הנכדים יוכלו לדעת על סבתא שלהם ולהשתתף בסיפוריה.

בגילי, כמעט בת 77, זו מחמאה שנכדי עילי התעניין בעברי ויש לו הסבלנות להקשיב ולתעד. אני בטוחה שיש לו שאלות נוספות ובעתיד ישאל אותן וכמובן יקבל תשובות.

אני חושבת שרעיון התיעוד על פי מחוון מהווה תוספת חשובה להבנת ההיסטוריה של עם ישראל כולו על מרכיביו. כשכל תלמידי ישראל יוסיפו את המחוונים שלהם תתקבל תמונה רחבה של עברינו ונוכל לגלות את הקשרים והערכים המשותפים בין כולנו.

סיפור מעניין ששמעתי מסבתא- בית אסטרחן בעיר דנציג

העיר דנציג היא עיר שהייתה עד לפני מלחמת העולם השנייה בשליטת חבר העמים, ונחשבה לעיר ״חופשיה״ בה חיו גרמנים ופולנים יחד. אמה של סבתא, טוני, גדלה וחיה שם. סבא של סבתא מנוחה – ליאון אסטרחן גר שם, והיה בבעלותו בית רחב ידיים בן 40 חדרים. במהלך מלחמת העולם השנייה, ליאון נאלץ לברוח מזרחה לברית המועצות, והשאיר את כל רכושו בדנציג. לאחר המלחמה כשבני משפחתו ביקשו לחזור לבית, נודע להם שהבית עבר לידי המשטר הנאצי, ואחר כך לממשלת פולין.

כיום, הבית נמצא בשטח פולין וכנראה נהרס ונבנה מחדש. דרך גניזת הבית ממשפחתה של סבתא הייתה לא כחוק, ונעשים מאמצים אדירים על ידי סבתא וסבא שלי להגיע לצדק. לסבתא לא חשוב הרכוש עצמו, ולא הבית שהייתה אמורה לרשת. הדבר המרכזי שחשוב לה בסיפור הוא שתונח אבן זיכרון או איזשהו שלט הנושא ומנציח את שם סבה שבנה את הבית.

כל משפחת אשר, 2023

הזוית האישית

סבתא מנוחה: עילי יקירי, מאחלת לך את כל הטוב שבעולם. מקווה שתמיד תנהג על פי ערכיך ועל פי מנהגי משפחתנו. מאחלת לך להרגיש תמיד שאתה ישראלי ויהודי ואתה חלק מעם שיש לו היסטוריה מורכבת ועל אף הסיטואציה הקשה שאנחנו נמצאים בה כעת כמדינה, יש לנו עתיד. מאמינה שתוכל תמיד לתרום לחברה בה אתה נמצא ותעמוד על שלך תוך הקשבה לאחרים. תן ככל יכולתך למשפחתך, לאבא ולאחיך ולכל היקרים לך. שמור על עצמך בגוף ובנפש ותדע שתמיד אעמוד לצידך.

אוהבת, סבתא מנוחה

עילי: היה לי מרתק לראיין את סבתא. זה לא אירוע מיוחד משום שאני כל הזמן אצלה ושמעתי רבות על עברה ועל עבר משפחתי, אך לשמוע באופן רצוף את הסיפור שלה היה מרגש מאוד. אני אוהב את סבתא מאוד, מאחל לנו לחוות עוד הרבה שמחות יחד. מאחל לה בריאות, כיף ושתמשיך לצחוק, לשמוח ולהוביל את משפחתינו.