מאגר סיפורי מורשת

שמי דורון גבע, השנה אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי אסתר כהן, ממנה שמעתי על השורשים של משפחתי מתקופת סבא רבא יקותיאל וסבתא רבתא כוכבה ז"ל (ההורים של סבתא אסתי).

סבתא אסתר מספרת:

בשנת 1946 סבא יקותיאל החליט לעלות לארץ ישראל, בעזרת הסוכנות היהודית. הם היו צריכים לעלות בסתר כי השלטון במרוקו לא איפשר ליהודים לעלות לישראל. הם נדדו עם בת בגיל שלוש ובן בגיל שנה. הם הגיעו עד לגבול של אלג'יריה ושם חיכו לאונייה שתבוא לקחת אותם ועוד קבוצה של יהודים שרצו לעזוב את מרוקו.

בלילה הגיעה האונייה ועגנה בים במרחק מהחוף. בעזרת סירות העבירו את כל האנשים אל האונייה. האונייה הפליגה לצרפת, שם הועברו כולם למחנה זמני עד לתורם להפלגה לישראל".

הריאיון עם סבא רבא שלי מתאריך 1998 – סבא רבא יקותיאל מספר על עלייתו לישראל ממרוקו

סבא סיפר שהמניע  והדחף שלו לעלות לישראל היה תמיד ציוני  ולא בגלל מצוקה, כפי שהוא מספר:

"אני נולדתי מבטן ומלידה ציוני, אוהב ישראל מכל הלב. בכל אירוע, בכל חג היינו אומרים 'בשנה הבאה בירושלים'. כשהייתי כבן עשרים בערך, יצאתי יום אחד מבית הכנסת וראיתי קבוצת אנשים יהודים מדברים. זה היה בעיר מקנס בה התגוררתי. ניגשתי לקבוצה אחת לשמוע על מה הם מדברים. ראיתי אותם משוחחים ואומרים שהתחילה העלייה לארץ ישראל. עלייה בלתי לגאלית! לא חוקית! עיני אורו באורות וברקים כששמעתי את המילים 'ארץ ישראל'.

באתי הביתה ואמרתי לאשתי: 'אנחנו צריכים להתכונן לעלות לארץ ישראל'. זה היה באייר תש"ז. כבר בפסח החלטנו לצאת. היה לנו תינוק בן שלושה חודשים ובת בת שלוש. באו אנשים ואמרו: מה, השתגעת? איך תלך עם תינוק כל כך קטן? אתה סתם זורק את עצמך בלי לדעת לאן אתה הולך? התינוק שלך יחלה בדרך! האנשים הסתובבו סביבי ולא נתנו לי ללכת, ואני אמרתי – יהיה מה שיהיה, השם יעזור.

עבודה לא הייתה חסרה לי. הייתי חשמלאי ועבדתי טוב. לא הייתה לי שום סיבה להתעכב בעלייה. נסענו ממקנס לפאס, ומפאס עלינו לרכבת והגענו עד לעיר אוג'דה המרוחקת. באוג'דה התחילו לצעוק עלינו "מי אמר לכם לבוא? למה באתם הנה?”

עזבנו את הכל מאחורינו. חילקנו את רכושנו בין כל המשפחה, נעלנו את הבית ונתנו את המפתח לחבר. לקחנו אתנו רק את הכסף, שני תרמילים לשאת חפצים על הגב, חיתולים ושני תינוקות שחיבקנו כל הדרך על מנת שלא יפריעו במהלך עזיבת מרוקו שלא הייתה מותרת. אז התחלנו לנסוע במונית שתיקח אותנו למרניה. בסוף הגענו לאלג'יר. ברגל הגענו לשכונת בבל וואד. שם התאספו תמיד כל מיני עולים ממקומות שונים ממרוקו.

החיים שם לא היו קלים. היה חוסר בכל. לא היה אוכל בכלל. היה 100 גרם לחם לכל אחד. התנאים היו קשים מנשוא. מזלנו שהיה לנו קצת כסף לקנות עוד קצת אוכל. 100 גרם לחם זה לא מזין ולא מספיק. באלג'יר היו מחנות. הצפיפות במחנות הייתה גבוהה. לקחו אותנו למקום עם אוהלים, ונפלו עלינו האוהלים. פעם הלכתי לקנות אוכל, וראיתי את האוהל נופל על האישה והתינוקות. כשראו הסוכנות את המצב, לקחו אותנו בית מעצר – לא יוצאים ולא שום דבר.

בסוף אחרי כמה חודשים, הגענו לצרפת. בצרפת גרנו בעיר מרסיי. במרסיי היו לנו חיים טובים. שם מצאנו את המנוחה השלמה. במרסיי שהינו כחודש ימים, בהמתנה לאונייה שתבוא לקחת אותנו לארץ ישראל. מינו אותי לראש קבוצה לחלק אוכל לשלושים ושישה אנשים, והיה קשה מאוד להגיע לכל אחד ואחד מהם ולתת להם אוכל, כי לא היינו מרוכזים.

בסוף הגיעה הספינה. יצאנו ממרסיי על הספינה "נחשון". הספינה התקלקלה באמצע הים, ומי יודע מה היה קורה אם הספינה "יחיעם" לא הייתה מגיעה. בדיוק כשהצוות גמר להעלות את האנשים לעבור בעצמו ליייחיעם" – טבעה "נחשון" וירדה למצולות, על ספינתנו "נחשון" היו בערך 200 עולים. על הספינה השנייה, "יחיעם", היו בערך 600. ביחד היינו כמעט 800 עולים חדשים.

בספינה "יחיעם" היו ניצולי שואה. לי ולקבוצתי לא היה מקום לישון בלילה. נכנסנו למים הטריטוריאליים של תל – אביב. לפתע הגיעה משחתת בריטית. כיסו את כולנו בברזנט. אנשי המשחתת שאלו "מה יש לכם שם", הקברניט אמר ייסחורהיי. אבל לנשום היה מחניק בפנים. לא יכולנו לנשום. הבריטים עלו על הספינה, לקחו סכין וקרעו את הברזנט. האנגלים כבר ידעו שיש בפנים אנשים. איך ידעו ?!?! בפעם הראשונה טס מטוס של האנגלים. לא ראה כלום. ואז הסירו מעלינו את הברזנט, ואז שוב הגיע המטוס של האנגלים, וראה שיש אנשים. המשחתת הבריטית כעת נגחה את הספינה, והרבה אנשים נפלו. שלחו אותנו לקפריסין, למחנה הקיץ בקראולוס. מחנות הקיץ היו אוהלים. שמחנו מאד כשהגענו לקפריסין ולא החזירו אותנו למרוקו, כי התקרבנו לארץ, אבל גם היינו עצובים קצת כשנתפסנו.

במחנה בקפריסין, עשינו מטבח מבדים, ונתנו לנו תפוחי אדמה וקופסאות. שם עבר עלינו חג הפסח, בניסן תש"ח. לא ידענו אז שעוד פחות מחודש נשתחרר… אנחנו כבר כמעט שנה בדרך, משבועות עד פסח.

יום הקמת המדינה היה ביום שישי בערב. הפלגנו במקרה מקפריסין באותו היום על האונייה "אף על פי כן” והגענו לחופי תל אביב באותו יום. הגענו לתל אביב במקום לחיפה כי באותו יום פינו הבריטים את הכל על המשחתות שלהם והם עזבו את הארץ דרך נמל חיפה ולא איפשרו לנו להגיע לנמל חיפה, הבריטים אמרו: ”כל מי שיש לו תינוק בן שנתיים – עולה ראשון על הסירות לחוף". אז יצאנו עם אברהם (התינוק) וחיברנו את זהבה (התינוקת) למשפחה אחרת שלא היו לה תינוקות. אז הם הביאו אותה לחוף הארץ. כאשר הגענו אל מול חוף תל אביב בשעה 11:15 בבוקר, ראינו איך אווירון מצרי מפוצץ את תל אביב וכנראה פגע בתחנת הכח. צוות הספינה הורידו מהר את דגל ישראל והחליפו אותו לדגל של יוון, כדי להטעות את האווירונים המצריים. צוות האונייה אמרו: "נשים וילדים קודם!" אשתי ואני אמרנו: "מה פתאום"?! כי עשינו הסכם בינינו לפני שעזבנו את מרוקו שלא ניפרד, שהיא לא תיסע בלעדי ואני לא אסע בלעדיה, כי כבר קרו מספר מקרים כאלו. אני לא ידעתי אז שבסוף יקחו גם את הגברים ולא יפרידו אותם, ופשוט יקדימו את הנשים. אני חשבתי שהם מפרידים. התחננתי שיתנו לי לרדת כדי לעזור לאשתי ולילדים. אז הם אמרו שכבר יש אנשים, שהאנשים יטפלו בכולם, ולא הרשו לי לרדת. בסוף ראיתי שכבר הסירה התמלאה בנשים וילדים, אז אני החלקתי בין האנשים, בין השוטרים, והיה איזה שוטר גבוה, אז קפצתי בין הרגליים שלו והגעתי למדרגות. ירדתי במדרגות לסירה. למרות שהאנשים ראו אותי, השאירו אותי שם בסירה ואני נסעתי עם הנשים והילדים, הגבר היחידי בסירה. לקחו אותנו לחוף, וירדתי עם תינוק ביד.

האונייה שלנו הייתה הראשונה שהגיעה לארץ ביום היווסדה של המדינה. אני הייתי הראשון בספינה וירדתי הראשון לחוף. בכך, הפכתי לעולה הלגאלי הראשון בישראל לאחר קום המדינה!!!! משם העבירו אותנו למעברה בחדרה. נישקנו את האדמה!" התקופה לאחר ההגעה ארצה הגעתי ארצה! נישקתי את האדמה. אכלנו סנדוויץ' ועלינו על אוטובוס שלקח אותנו למעברה. נוסעים, נוסעים. במשך הנסיעה עברנו בתל אביב כשהסתכלתי מהחלון הייתי בטוח שאנחנו בגן עדן. תל אביב זה לא מקנס. פתאום האוטובוס עצר ואמרו לנו לרדת. היו כל מיני אנשים ברחוב. זה היה שבת, אבל היה היתר במקרה שלנו לנסוע באוטובוס. אחד מהאנשים ברחוב הציע לי סיגריה. צעקתי: "אתה יהודי, אתה יהודייי! לא האמנתי שיהודי מעשן בשבת. בשביל לראות יהודי מעשן בשבת עליתי לישראל? האיש נבהל וברח ממני – (שילך לעזאזל!), הגענו למעברה בגבעת אולגה שבחדרה. היו אוהלים. היו שתי משפחות באוהל. פרצה המלחמה. הכינו אותנו שאולי יבואו ערבים. פחדנו.

למחרת סבתא נסעה לחיפה, לאחותה. שם התגוררה עם בנינו הקטן ובתנו הקטנה.

במעברה בחדרה, חיפשו פועלים. הסכמתי בשמחה לעבוד. עבדתי בשטח בננות. המעביד שאל אם יודעים להשקות. אמרתי כן, אבל בשיטת השקיה אחרת, כמו במרוקו. הוא הראה לי איך, הסכמנו, עבדתי והוא עלה על גבעה וצפה בי מרחוק. לאחר זמן הציע לי שותפות. הוא קנה לי דברים. לאחר חודשיים הציעו לנו מגורי קבע בחיפה. נסעתי לגור בינתיים אצל אחותה של כוכבה בחיפה. ראיתי בחלונות הראווה כמה זולים המוצרים. ושוב חשבתי שהגעת לגן עדן. נרשמנו לשכונת חרישה. האוטובוס התחיל להסתובב בעיר. ירדנו ברח' כטיב 11 ששם היה הבית. פחדנו להיות שם לבד. זה היה בית גדול ולא היו הרבה שכנים. הצענו לשכנה רווקה כי תבוא לגור אצלנו בחדר השלישי. היא נשארה שם עד שהיו לה ילדים מבוגרים.

היתה מכולת מתחת לבית הבית שלנו היה מרכז לביקורים לכל אלו אשר הגיעו ממרוקו. נכנסו ויצאו בלי סוף. פעם התמלא הבית חברים. ירדתי למכולת וקניתי מהזקן בקבוק יין. לאחר שעה עם חבריה שהיו רגילים לשתות ארק, נגמר בקבוק היין וירדתי למכול לקנות עוד שני בקבוקים. הזקן נדהם. הוא רגיל למכור בקבוק למשפחה פעם בחודש. לאחר שעתיים ירדתי לקנות עוד 2 בקבוקים, והפעם הזקן דרש לדעת איפה החתונה.

גרנו בבית 18 שנה. עבדתי כל השנים האלו כחשמלאי עצמאי. פעם, רצו שאעבוד בשבת ולא הסכמתי. כאשר הגעתי לעבודה ביום ראשון מצאתי כי פיטרו אותי. עברנו דירה לבית ענקי בסמטת צור. כל הילדים: מירי, אסתר (סבתא של דורון), יעקב, יצחק ושולי נולדו בבית הישן חוץ מזהבה ואברהם שנולדו במרוקו ודפנה שנולדה לאחר מכן. הבית היה כל כך גדול שלפעמים כאשר חיפשנו מישהו בבית, היינו צריכים לצעוק: "באיזה חדר אתה נמצא?

מצאתי עבודה בחברת החשמל. בהתחלה קיבלתי רק חודש עבודה – ניסיון. בקשתי ממנהל העבודה שהיה הבן זוג שלי, לשבת ולתת לי לעשות את כל העבודה לבד. הוא נהנה מזה מאוד. הוא הלך למילואים ואני עשיתי את כל העבודה לבדי.

היה אותו סיפור עם המנהל החדש. לאחר שהראשון חזר ממילואים, הלכו מכות אחד עם השני, לגבי מי מקבל את אוליאל (אותי) לעבוד איתו. קיבלתי קביעות בחברת החשמל ועבדתי שם עד שיצאתי לפנסיה.

גרנו בבית בסמטת צור, במשך 18 שנה, עד שיום שישי אחד, מוקדם מאוד בבוקר כל הבנים והבנות יחד עם בעליהן ונשותיהם הגיעו בהפתעה לבית עם משאית, ובתוך חצי יום ארזו את רוב החפצים שלנו והעלו אותם למשאית והביאו אותנו לפני כניסת השבת לדירה חדשה בירושלים, איפה שאנו גרים מאז היום ההוא.

פורים שנת 1953

בתמונה אברהם מימין, זהבה משמאל, סבתא אסתי ליד אברהם, בצד שני לעלה מירי ויעקב ובעגלה יצחק תינוק

ראיון עם סבתא אסתי (אימא של אימא שלי)

סבתא אסתר מספרת: "נולדתי בעיר חיפה, שלוש שנים אחרי קום המדינה. הילדות שלי הייתה טובה ושמחה בזכות הוריי, שדאגו לכל מחסוריי. בנערותי, עברתי את מלחמת ששת הימים, בהתנדבות בקהילה. חודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים, התחתנתי ועברתי לגור במעלות שבגליל. התחלתי לעבוד בהוראה בבית הספר היסודי "ארזים" במעלות. במעלות, נתקלתי בחוויה עצובה וכואבת מאוד (עד היום אינני שוכחת את הימים הללו).

המקרה הטרגי, שחוויתי הפיגוע במעלות

כאשר תלמידי בית ספר תיכון, מצפת הגיעו במסגרת הטיול השנתי שלהם ללון בבית ספר "נתיב מאיר" שבמעלות, הנמצא סמוך לביתי. (יוני 1974). מחבלים מלבנון חדרו לבצע פיגוע במעלות.

בית הספר "נתיב מאיר "היה בשכנות לדירת מגורי. הגדר שמופיעה בתמונה, בצילום זה הוקמה רק אחרי האירוע הטראגי.

תמונה – בית ספר נתיב מאיר

השכם בבוקר שמענו צרחות של תלמידות ותלמידים. התעוררתי בבהלה. בעלי יצא לעזור לתלמידים שקפצו מחלונות בית הספר וניסו לברוח.

אני נשארתי לבדי, הייתי בחודש התשיעי להריון (של בתי צמרת, אימא של דורון). הצטרפתי אל שכנתי, רועדת כולי מפחד, כי לא ידענו מה קורה בדיוק, חשבנו שאוליי יש מחבלים במקלט של הבניין. או בחצר? חיכינו עד שהגיעו חיילי צה"ל לפנות את כל הדיירים מהבניין.

על האירוע הטראגי ניתן לקרוא בספר של גלילה רון פדר "מנהרת הזמן – אסון מעלות". שם היא נותנת תיאור אמיתי על מה שקרה בבית הספר ביום בו הגיעו תלמידי צפת ללון באולם בית הספר "נתיב מאיר", במעלות.

חודש אחרי האירוע הטראומטי, ילדתי את בתי צמרת ושנתיים אחר כך ילדתי את בני רמי. המשכנו לגור במעלות שבגליל. מתוך תחושה של "לא ניתן למחבלים לנצח!" גרנו 19 שנים במעלות, כשאני מתנדבת בקהילה ובמקביל לעבודתי בהוראה, למדתי באוניברסיטת חיפה.

המעבר לירושלים

בשנת 1992 עברנו להתגורר בירושלים. שם עסקתי בהוראה בבתי ספר חטיבת ביניים ובתיכון, ב"אורט" גבעת רם. בהמשך, בבית ספר "עין כרם" ובבית הספר התיכון תל"י בית חינוך, בקטמון הישנה.

בירושלים חוויתי הרבה שמחות במשפחה. כל שבעת אחיי ואחיותיי מתגוררים בירושלים. צמרת למדה רוקחות באוניברסיטה גבעת רם בירושלים. התחתנה וילדה את בנה הבכור בירושלים ומאז עברה להתגורר ברעננה. רמי בני התחתן ועבר להתגורר במרכז הארץ.

לפני שמונה שנים, בעלי ואני הגענו לכפר סבא לגור ליד הנכדים.

אנחנו מקפידים לשמר את המסורת והמנהגים, שאבותינו הורישו לנו

חפץ עתיק שהבאתי למפגש הקבוצה, הוא: "חנוכיה, שמדליקים את הקנים בשמן. החנוכיה הגיעה ממרוקו. החנוכיה עברה 6 דורות. על החנוכיה מופיע השם של סבא של אבא שלי. החנוכיה הועברה לנכד שנקרא על שם אבי ושם משפחתו של אבי,"יקותיאל אוליאל". בחג החנוכה נהגנו כל הילדים והנכדים להגיע אל בית הורינו, כדי לזכות לאורה של החנוכיה. לשיר שירי חנוכה, לרקוד ולשחק ולקבל דמי חנוכה מסבתא כוכבה.

חפץ נוסף שהבאתי הוא צמיד זהב מעוטר בפרחים, עבודת יד. כשכל בת קיבלה מאמי מזכרת ממרוקו, כדי שלא נשכח את המורשת המרוקאית.

צמידים מרוקאים

עיטורי הצמידים הם משנות תחילת המאה העשרים! היום לא ניתן להשיג עיטורים מיוחדים כאילו בצמידים.

חפץ נוסף הלבוש שנקרא "קפטן", הקפטן הכחול קיבלתי מאמי ביום שחגגתי את האירוסין שלי. כשאני ובעלי נסענו לטייל במרוקו נחשפתי ל"קיפטנים" שונים, מבדים שונים וגם מבד משי יוקרתי.

הבגד הייצוגי, הלאומי במרוקו: לנשים קפטן, שמלה עטורה בחוטי זהב, עבודת יד ולגברים ג'לביה. את הקפטן אני נוהגת ללבוש ב"ליל הסדר" ובמימונה, גם שאני הולכת ל"חינה" של כלה שחוגגת, ימים ספורים לפני חופתה.

 קפטאן מרוקאי

כמו כן קיבלתי בנדוניה מאמי,"מובר"(שטיחים מרהיבים, צבעוניים) שאפשר לתלות על הקיר או להניח כיסוי למיטה ומפה על שולחן. אני נוהגת לתלות אחד בסוכה, על הקיר. ואחד כיסוי למיטה. כך קישטו בעבר במרוקו את הסלון.

בין המנהגים השונים שנהגנו בביתינו היה בולט חג המימונה. שמחתי מאוד השנה לראות כי בתי צמרת ממשיכה את מסורת חג המימונה. השמחה! הברכה שמלווה בהתזת חלב על פני המבורך, אכילת מתוקים וה"מופלטה" הייחודית למרוקאים. חג שמיני של פסח, שהפך להיות נחלת ישראל וחוגגים בו רוב עדות ישראל. חג המסמן אמונה ואחדות העם.

חפץ עתיק נוסף שהצגתי היה מגש מצופה זהב מעוטר בפרחים וצורות שונות, כדים וקומקומים. במרוקו משתמשים בהרבה זהב, בעיקר לתכשיטים וחוט זהב לרקמות ולעבודות יד. נחושת, לכלים ולחפצי נוי.

כלים מרוקאים

מאז שיצאתי לגימלאות אני מממשת את רוב החלומות שהיו לי בעבר ולא הספקתי בגלל גידול שני ילדיי ועומס בעבודה ובהתנדבות בקהילה. נהנית ללמוד נגינה על פסנתר, ולצייר על קנבסים, לשמוע שיעורי תורה, להשקיע זמן בספורט ובעיקר לשחק ולטייל עם הנכדים והנכדות.

הזוית האישית

אסתר כהן: במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי, יחד עם נכדי דורון ברעננה, ביקרנו במוזיאון "אנו" ושם יכולתי להראות לדורון את ההוויי והמוצגים שהיו על מרוקו. נהנינו מאוד, מההדרכה הסרטונים והמשחקים.

דורון: נהנינו מאוד למפגש איכותי במסגרת המפגשים בתוכנית "הרב דורי". סיפרנו אחד לשני סיפורים אישיים. סבתא נהנתה מאוד מהתעניינות שלי בסיפורים על המורשת. ואני למדתי דרך הסיפורים של סבתא על האתגרים שהמשפחה עברה. אני נהניתי מאוד מאוד בטיול למוזיאון "אנו" עם סבא וסבתא. אני מאחל לסבתא שנמשיך לבלות שנים רבות.

סבתא מאחלת לי שאני אמשיך להיות סקרן וידען בכל המורשת ומקווה שגם אני אשתתף ואנהיג בעתיד את הדברים הטובים והמיוחדים של המסורת המרוקאית.