מאגר סיפורי מורשת

שמי אדיר עמרני אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי, משה עמרני. סבי נולד בשנת 1939, בתימן בעיר זובד, הוא עלה לישראל בגיל 10 בשנת 1949. סבא השתתף בתכנית בשנת 2019 עם לביא עמרני והשנה איתי.

 סבא משה עמרני

סבא משה מספר:

זה היה לפני עשר שנים….לאשתי מרים היה אח שקראו לו יצחק עוקשי, גר בראש-העין והוא נפטר, רעיתי מרים ישבה שבעה בבית האח. כל ימות השבעה הייתי מתייצב כל ערב לנחם, וגם להגיש עזרה. באחד הערבים בסיום תפילת ערבית נוהגים לאמר דברי תורה לעילוי נשמת הנפטר, וגם קוראים פרקי תהילים.

והינה בעוברי להגיש קפה וכיבוד למנחמים היושבים סביב שולחנות בתוך האוהל של המשפחה האבלה, אוזניי קולטות קול שנדמה לי שאני מכיר ולא מזהה של מי הקול ששומע אנוכי? הקול לא חדל מלחלחל לראשי ולתוך אוזניי. בסיום סיבוב ההגשה ניגשתי לרעייתי מרים ולוחש לאוזניה, ואומר לה: "שמעי, אני חושב שאני מכיר פה מי שהוא בן כל אלה המנחמים בתוך האוהל".

אשתי מרים מרימה את ראשה ואומרת לי: "בבקשה משה לא לעשות לי פה הצגה שאתה כבר מכיר פה אנשים". המשכתי לאחר מספר דקות להגיש פירות ודברי מתיקה ושוב הקול מהדהד לי ולא יכול לעבור לפני אותו האיש שקולו נכנס אל תוך תוכי ולא לעצור ולוודא באמת שאכן מכיר אנוכי את אותו האיש?

למזלי אחד האנשים אשר ישב ליד אותו האיש קם ויצא מתוך האוהל, לא התמהמהתי ומיד ישבתי לצדו של אותו האיש עם הקול שחדר לליבי. וכן אני לא נותן לזמן לברוח ושואל את הנ"ל מה לך ולנפטר? והוא עונה: "מי יצחק? הוא השכן שלי אללה ירחמו".

"ומי אתה?" שאל אותי? משיב לו: "אני הגיס של יצחק, ואשתי מרים, שם יושבת עם בני משפחתו". אני ממשיך בשאלות, "אתה גר כל הזמן בראש-העין?" והוא עונה:  "לא, כשעליתי ארצה כילד יתום מתימן שמו אותנו, בקיבוץ מאיר שפיה ולאחר השירות הצבאי שלי, נישאתי ומאז אני גר כאן בראש העין". אני לא מרפא ממנו ושואל: "תסלח לי אם אני מנדנד לך בשאלות. מה שימך? והאם יש לך עוד אח?" בעדינות הוא משיב לי: "אתה מאד מסקרן אותי, קוראים לי אהרון ויש לי עוד אח ושמו עודד".

הפאזל מתחיל להסתדר לי, אך עדין לא האמנתי שאכן עליתי על דבר שנעלם ממני שבעים שנה, מבקש שוב סליחה ושואל אותו: "תאמר לי בבקשה, אהרון, אתה יכול לספר לי איך עליתם לארץ כיתומים?"

ואהרון מספר: "כן, בשמחה. הינו ילדים יתומים בתימן והקהילה דאגה לכל היתומים. הם דאגו לאסוף אותנו לנקודות ריכוז על-מנת להעלות אותנו יותר מהר, לפני שהעלייה הגדולה התממשה, נתנו עדיפות ליתומים, כדי שלא יאסלמו את היתומים".

תוך כדי סיפורו האישי של אהרון, עיניי מצטלבות עם מבטה של רעיתי, מרים, ואני קולט את הפנים המאיימות שלה למולי כאילו אומרת לי "תפסיק עם כל החקירות שלך.." אבל הפעם באמת התעלמתי ממנה לחלוטין כי הרגשתי שיש לי פה נושא לבירור, בשיחה הזו. והמשכתי לשאול: "לאן אספו אתכם?

אהרון אמר לי: "בבקשה אדוני, באמת הפעם הגזמתה ולמה אתה שואל כל-כך הרבה שאלות". "סליחה, בקשתיו רק תגיד לי לאיזה משפחה הביאו אתכם, אתה לא חייב להשיב לי" .

"נו טוב" אמר לי. "הינו בכפר אחד בתימן מדהריה אצל משפחת עמרני חסן יחיא והאמה חממה" כששמעתי את שם מקום מגוריי האחרונים בתימן ואת שמות הוריי חשבתי שאני עומד לאבד את ההכרה שלי מרוב שמחה שפרחה בתוכי. הפעם גלשתי בשיחה. שאלתי אותו "שם היו לך חברים?"

"כן היו להם הרבה ילדים במשפחה, והיה ילד שקראו לו משה אתו שיחקנו רוב הזמן". כששמעתי את שמי ראשי היה עלי סחרחר ועיני מלאו דמע, אך לא הבטתי בו, רק לגמתי מהקפה והמשכתי ברוב חוצפתי לשאול אותו, יש לך שם אחר שקראו לך? הוא ענה לי "לא, קראו לי אהרון".

לא היה לי נעים להמשיך את הדו-שיח והוא הפעם לא הניח לי ואמר לאחר כל השאלות האלה "אתה חייב לי הסבר למען השם למה אתה נטפלת אלי עם כל השאלות האלו?"

הפעם אזרתי אומץ ולא בושתי מלשאול את השאלה המביכה. יש לי שאלה לא נעימה לשאול אותך, ואתה לא חייב לי תשובה. "בסדר". אמרתי לו: "בבית המשפחה שגרת בה אתה ואחיך, אם הבית חממה, קראה לך בשם לא נעים "הרון הנועטה". (בגלל שהיה אוכל שעועית חמין וכל היום היה מפרים זזים בהטיית גופו).

הבן אדם הביט בי, קם על רגליו, הרים אותי בכתפיי ושאל אותי "מי אתה לעזאזל"? באותם רגעים מרים, אשתי, עיניה לא משו ממני ואני לא יכולתי להתאפק והתפרצתי בבכי וקולי מילא את חלל האוהל. והוא ממשיך לאחוז בי ושוב שואל "מי אתה, מי אתה? אתה מביך אותי, אתה לא מבין". עניתי לו "אני משה הבן של חממה, ואתי שיחקת במשך כל הימים כששהייתה בביתנו במידהרה."

הבן אדם עמד מולי כצמח מאובן, ולא יכול לומר מילה מההלם שאחז בו, וגם בי כאחד. עמדנו שנינו אחד למול השני ולא פצינו פה כמה דקות. כל האנשים שצפו בנו לא הבינו את משמעות הדבר אשר התרחש. לאחר רגעים של התאוששות, אמרתי לו "אהרון, נכון שקראו לך 'הרון הנועטה'?. והא ענה: "נכון מאוד".  המשכתי: "את קולך לא שכחתי מיום שעזבת את תימן, עד היום הזה".

זה כשבעים שנה זכרתי את הקול הצוחק והמתגלגל של שנינו, ואת כל החוויות והמשחקים ששיחקנו כאחד. לאחר מכן, באה מרים, אשתי ושאלה: "זה נכון שבעלי מכיר אותך?" כן ענה אהרון " כל מילה שלו חקוקה בסלע. משה אני לא מאמין למראה עיניי ולמשמע אוזני אכן נכון הדבר, ובאמת הדברים הם אמיתיים".

החיבוקים והנשיקות לא פסקו והשאלות ששאל אותי אודות משפחתי שהכיר ואהב. השלמנו אחד לשני את הפרקים הנוספים בחיינו. חלק ממסיפורים שסיפרתי לו הי מאכזבים, במיוחד כשרצה לשמוע על הורי, ולדעת עליהם יותר, סיפרתי לו שהם כבר אנם איתנו. והוא חקר ושאל על שאר האחים שלי שהם עדיין בחיים …

הזוית האישית

סבא משה:  מפגשי תכנית הקשר הרב דורי איפשרו לי לשבת עם נכדי ולהנחיל לו את סיפורי ילדותי ותולדות חיי בתימן ובארץ ישראל.

הנכד אדיר: כל ערב שבת לאחר הארוחה סבא מספר לנו סיפורי חייו. אחד הסיפורים שאהבתי הוא את הסיפור "מפגש בלתי צפוי", מתוך ספרו מסע נדודים ולכן בחרנו להעלות סיפור זה למאגר סיפורי מורשת של התכנית הקשר הרב דורי.

סבא משה עמרני השתתף בתכנית בשנת 2019 יחד עם לביא עמרני והם תיעדו והעלו את סיפורשל סבא משה: "אחותי סעידה"