מאגר סיפורי מורשת

ילדותה ומשפחתה של סבתא שלי

שמותיהם של ההורים של סבתא שלי הם מרים ואליעזר ילידי רומניה, שעלו לארץ לפני שהיא נולדה. אחותה של סבתא נולדה בשנת 1952 ואחיה נולד בשנת 1958.

סבתא שלי גדלה בטירת כרמל (עיר מדרום לחיפה). בבית קטן, פרטי, עם גינה מסביב ועץ תאנה גדול. בבית היה חדר כניסה, מטבח, שירותים ומקלחת ביחד וסלון, ששימש גם חדר שינה של ההורים ושל אחותה של סבתא. סבתא שלי וסבתא שלה (אמא של אמא שלה) ישנו בחדר הכניסה.

סבתא שברה את הרגל

האירוע המיוחד שקרה לסבתא שלי התרחש בסוף כיתה ב', במהלך טיול שנתי בחיפה. סבתא שלי שברה את הרגל בצורה קשה וכתוצאה מזה הייתה בגבס 9 חודשים.

זה קרה בגן האם בחיפה, ליד "בריכת החול". 14 ילדים, כולל סבתא שלי, התנדנדו על נדנדת "רכבת" במהירות מאוד גבוהה. צריך לציין שהנדנדה מיועדת ל-4 ילדים בלבד. סבתא שלי פחדה מהמהירות ורצתה לרדת מהנדנדה. כדי לעשות זאת, היא הניחה את הרגל על האדמה וחשבה לתומה שהנדנדה תעצור והיא תוכל לרדת. כמובן שהנדנדה לא נעצרה, אבל נתנה מכה חזקה מאוד, עם כל המהירות ו-14 הילדים, לרגל של סבתא והיא נשברה בצורה קשה מאוד. לא היה שום סימן חיצוני, אבל היה שבר רציני. והיא בכתה מכאבים.

הנדנדה נעצרה, הילדה חיה הגיעה איכשהו  ל"בריכת החול" ומשם המורות הזמינו אמבולנס ופינו אותה לבית החולים רמב"ם. סבתא הרגישה כאב נוראי ופחד איך ההורים שלה יגיבו על מה שקרה.

בבית החולים שמו את הילדה חיה בגבס – כל רגל ימין השבורה ועד מתחת לבית השחי, למשך 3 חודשים. היה קיץ והיה חם. אפשר לדמיין כמה היה חם ולא נוח בתוך "בגד" הגבס הזה חיה שכבה במיטה בלי יכולת לזוז. חברים מהכיתה ומהשכונה היו מגיעים אליה הביתה ומשחקים איתה ועוזרים לה להעביר את הזמן. כשהתחילה שנת הלימודים, סבתא לא הלכה לכיתה ג'. בית הספר שלח לה מורה הביתה שלימדה אותה ולמרות הניתוק, סבתא שלי הייתה התלמידה הטובה בכיתה.

פרשת השבר לא נגמרה בגבס הראשון. התברר שהרופא הראשון לא עשה את עבודתו כפי שצריך והיה צורך לנתח את סבתא שלי ולשים אותה בגבס לחצי שנה נוספת. כל אותה תקופה, חברים המשיכו לבוא ולשחק איתה והיא למדה בבית וכך לא פיגרה בחומר שלמדו בכיתה. בסוף כיתה ג' חזרה סבתא לבית הספר והמורים התפעלו שהיא השתלבה מיד וידעה כל מה שלמדו והצליחה, כפי שהצליחה בעבר.

סבא וסבתא נפגשים

סבתא וסבא שלי אמנון (ז"ל) נפגשו בתע"ש (תעשייה צבאית) בחיפה. סבתא שלי הייתה צריכה אסימון וסבא שלי נתן לה. סבתא תמיד אומרת שמשרד התקשורת קישר ביניהם. סבתא וסבא התחתנו בתאריך 28.9.1970 בחיפה, באולמי כרמל. החתונה הייתה מפוארת ומיוחדת. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן הגישו את האוכל בצורת מזנון. היה מבחר גדול מאוד של מנות, ביניהן תרנגול הודו שלם, צלוי, שהמלצרים חתכו והגישו לאורחים לפי בקשתם.

היו הרבה אורחים- מעל 500 מוזמנים, ביניהם ראש עיריית חיפה, מנהל המפעל בו עבד אביו של החתן ואנשי ציבור נוספים. הרב שחיתן את הזוג הצעיר היה רב צעיר, שבירך אותם בצורה מיוחדת ולא שגרתית. (סבתא שלי כבר לא זוכרת את שם הרב ואת דבריו. עברו, בכל זאת, 47 שנים…)

לסבתא וסבא שלי נולדו 3 בנים. הבכור (אבא שלי, אייל) נולד בתאריך 29.1.1973, אחיו האמצעי (דוד שלי, אור) נולד בתאריך 25.9.1975, אחיהם הצעיר (דוד שלי, אלדר) נולד בתאריך 14.7.1983. לכולם שמות ב-א', לכבוד שם אביהם אמנון, ב-א'. לסבתא שלי היו כינויים לבנים: הבכור- יורש העצר; האמצעי- נסיך הכתר והצעיר- פרינס דוברין.

הזוית האישית

סבתא חיה:  רוב הילדים בגיל הזה. בדור הזה לא יכולים לתאר לעצמם איך התנהלו החיים בדור שלנו וזו הזדמנות להרחיב את האופקים של הנכדים ולספר להם איך היה פה או במקום אחר פעם. בנוסף, אני אישית נהנית מכל רגע שאני מבלה עם נכדתי הבכורה, יובל.

הפעילות במסגרת התכנית הקשר הרב דורי סיפקה לנו הזדמנויות לפעילויות לא שגרתיות ומהנות ביותר. אני מאחלת ליובל הרבה פעילויות מהנות, מעניינות ולא שגרתיות. הצלחה בכל מה שתבחר לעשות והמון הנאה מכל מה שתבחר לעשות.

יובל: אני מאוד נהניתי מהזמן המשותף שחלקתי עם סבתא שלי למדתי דברים נוספים שלא ידעתי עליה ועל סבא שלי שנהרג. הפעילות הייתה מעמיקה ומעניינת. אני מאחלת לסבתא כל טוב והצלחה ואני מקווה שגם כשאחי הקטן יגדל תתאפשר לו ההזדמנות לעשות את מה שאני עשיתי ביחד עם סבתא שלי ולהכיר אותה יותר טוב כמו שאני מכירה אותה היום.