מאגר סיפורי מורשת

שמי נועם קופלר, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי מירי קופלר ותיעדתי אחד מסיפוריה על המפית הרקומה של סבתא רבתא.

סבתי, מירי קופלר, עלתה לארץ עם הוריה, שלימה וינקו מרומניה בשנת 1964 בהיותה בת שש.

סבתא הייתה בת יחידה להוריה אך, לאימא שלה, סבתא רבתא שלי היו עוד שש אחיות. חלקן עלו לארץ עם קום המדינה.

סבתא רבתא, סבתא שולה מספרת שהם חיכו כשנתיים עד שקיבלו אישור עלייה לארץ ישראל. הם נאלצו לארוז במהירות והורשו לקחת איתם ארגז אחד בלבד לאונייה. סבתא שלי עלתה לארץ באונייה ששמה פלמינה ובדרך לישראל האונייה עגנה באיטליה למשך שלושה שבועות.

ההורים של סבתא לקחו איתם בארגז מעט בגדים, כלי מטבח, מצעים, מפות ובניהם מפית רקומה שסבתא שולה רקמה בהיותה נערה. המפית כולה רקומה בחוט בצבע כחול צבע אחיד ובתך גבעול.

על המפית רקום ברומנית משפט האומר: "איפה שהלב נמצא שם הבית נמצא". כשסבתא הייתה בת תשע, סבתא רבתא שולה החליטה שהיא צריכה ללמוד לרקום כמו שהיא ידעה. והיא קנתה לסבתא מירי גובלן (תמונה צבעונית מצוירת על בד מחורר שרוקמים את כולה באותו תך תפירה).

סבתא מירי לא ממש אהבה את הרקמה שכל הזמן חוזרת על עצמה באותו התך. למזלה בשיעורי הרקמה בבית הספר היסודי למדה לרקום פרחים, עלים ודוגמאות שונות של תכים.

כשסבתא מירי הייתה בת שתים עשרה, נולד אחיה דובי והיא טיפלה בו שלוש שנים עד שהלך לגן. כי סבא וסבתא רבתא עבדו מאד קשה. בשנים אלו סבתא לא הספיקה לעסוק ברקמה, אך מאד אהבה עבודות יד. בגיל חמש עשרה סבתא סרגה חתולים, תלת מיימדי בצמר לבן לכל הדודות. הן שמרו את החתול בסלון ביתם לראווה.

לאחר שסבתא סיימה את התיכון והמשיכה ללמוד במכללה לחינוך, היא המשיכה לסרוג וילונות במסרגה אחת ולרקום על מפות מצוירות.

לאחר שסבתא וסבא אלי נשאו היא השקיעה את שעותיה בלימודים כגננת וכמורה בחינוך המיוחד. נולד לה בנה הראשון רועי שהוא אבא שלי ולאחר כשש שנים נולדו הדודים שלי רותם אריאל וקרן, כן הם שלישיה. ובשנים אלו כבר לא היה ממש זמן פנוי לעבודות יד, אבל בערבים כשכל הילדים יישנו סבתא לימדה בקורס במתנ"ס אלי כהן בכפר סבא שיעורי אומנות לנשים מבוגרות.

ברבות השנים סבתא מירי הייתה בשבתון מהעבודה בגן הילדים ונרשמה ללימודי אומנות בשנקר ושם למדה תפירת טלאים בסגנון מסורתי ובבית ספר פרטי מכללת ורצברגר, ששם למדה תפירה ורקמה בסגנונות שונים.

סבתא מירי עסקה ועדין עוסקת בחינוך מעל ארבעים שנה, פיתחה תוכנית רגשית לגיל הרך, בתמיכת משרד החינוך כחלק מגני ניסוי. את התכנית סבתא הנחילה בגן הילדים בכפר סבא והפיצה אותה בקורסים לגננות. המשיכה לימודים אקדמיים וכעת מלמדת בקורסים לסייעות בגנים. יחד עם זאת במשך כל חייה סבתא כל הזמן רוקמת ותופרת שמיכות טלאים. היא תפרה לאחותי עמית ולי שמיכה המונחת על מיטתנו. בכל מקום שסבתא הולכת יש לה בתיק משהו לרקום גם בטיסות לחו"ל.

המפית הרקומה של סבתא רבתא שולה מונחת בכל יום שישי על החלות שעל שולחן שבת. בכל יום שישי כשבאים לארוחת ערב אצל סבתא שולה אנחנו רואים את המפית של סבתא שולה.

המפית הרקומה בידי סבתא רבתא שלימה שמיל

הזוית האישית

סבתא מירי: נועמיקו ואני נהנינו מאד מהמפגשים סביב תוכן שמאחד את העבר עם ההווה. המסרים שהיו חשובים לי להעביר לנועם, שכל מה שאתה לומד בחייך, גם אם לעיתים נראה לא קשור, לא רלוונטי, פחות מעניין יכול להיות משמעותי אם תיתן לו מקום. כל מה שלומדים משרת אותנו מתי שהוא באיזה שהוא אופן. המפגש עם נועם בסביבה לימודית אפשר לי היכרות מעמיקה יותר איתו עם הכישורים והיכולות שלו הבאים לידי ביטוי הכיתה.