מאגר סיפורי מורשת

שמי מרדכי מזרחי, נקראתי על שם הדוד שלי מרדכי עבוד, שנפל כחייל לוחם באזור רחוב הנביאים במלחמת השחרור. נולדתי בישראל בעיר ירושלים בתאריך 8.1.1955.

התגוררתי בילדות באזור תל ארזה בירושלים ליד גן החיות התנכי בסמוך לגבול הירדני, הפרידה ביניהם חורשה, היינו רואים את החיילים הירדנים במוצבים שלהם ממרפסת הבית שלנו. גרנו בדירת שניים וחצי חדרים שבע נפשות ובתקופות מסוימות וממושכות גם סבא וסבתא, שהיו מבוגרים ולא בריאים התגוררו איתנו. קיבלנו זאת תמיד בשמחה עם הצפיפות שהייתה בבית, שלא נדבר על השינה המשותפת באותה מיטה שלי ושל האחים שלי.

באותה תקופה למעט משפחות היו כיריים לבשל על הגז, השתמשו יותר בנפט. הבישול התבצע אצלנו בבית על ידי פתיליה והרתחת מים למקלחות על ידי פרימוס. המקרר בבית היה ארגז מעץ עם דלת, כאשר בתוך הארגז בחלק העליון היה מדף מפח שעליו היום מניחים שני שלישים בלוקים של קרח, זה היה המקרר שלנו. באותה תקופה היו מוכרים בשכונות עגלונים עם סוס ועגלה נפט וקרח, והחלבן היה מוכר חלב אשר אותו היה יוצק בתוך כלים או בבקבוקים שיש לנו בבית. בתקופות מאוחרות יותר החלבן היה מניח על פי הזמנה את בקבוקי החלב בכניסה ליד דלת הבית שלנו ושל אחרים.

זכרונות ילדות

שיחקנו בשכונה כילדים במשחקים מאולתרים כגון אלם בוליק עג'וקים (גוגאים), כדורגל שעשוי מסמרטוטים, קלפים עם עטיפות של מסטיק פאץ', שיחקנו תופסת, מחבואים גומי ועוד, היות והבית היה קטן כל המשחקים שלנו כילדים התקיימו ברחוב.

להורים שלי קוראים משה וגאולה מור יש לי ארבעה אחים שלושה אחים ואחות, אני הבכור, אחריי באו מזל דוד עזרא וחנן. אבא שלי היה טכנאי מפקח בבניין, אימא שלי הייתה עקרת בית ובתקופות של מצוקה כלכלית עבדה בניקיונות בתים של אנשים עמידים, אבא שלי היה אמן יוצר שעסק לא מעט בציור, פיסול ויטראז'ים ומנגד אימא היתה על גידול הילדים, בית חם, חינוך ואוכל מבושל מדי יום. אימא היתה אמונה על מלאכת הבישול והאפייה. בימים קשים אכלנו גרונות וכנפיים, כמו שנאמר: 'אוכל של עניים', ובשבתות וחגים אכלנו ממולאים כדוגמת יפרח (עלי גפן), קישואים ממולאים, פלפלים, סמבוסק, קובה, נבולסיה, חמין. באפייה אימא הגישה עוגות גבינה, טישפישטי, פזואלה, גרייבה.

כפי שציינתי, התגוררנו בשכונת תל ארזה. את הקניות עשינו במכולת השכונתית. המצרכים שהיו במכולת לא היו מגוונים כפי שהם היום, במוצרי החלב היה מספר מצומצם של מוצרים, כדוגמת חלב אחיד בשקית ניילון או בבקבוקי זכוכית, אשל או שמנת בצנצנות זכוכית, סוג אחד של גבינה צהובה, סוג אחד של גבינה מלוחה, לחם היה לחם שחור ולחם לבן. לא היו לחמניות או חיטה מלאה, לא היה מגוון של לחמים. בחנות היו מוצרי בסיס בלבד. את הירקות קנינו אצל הירקן, את הבשרים אצל הקצב. מקומות המפגש של המבוגרים והצעירים היה במרכז ירושלים ברחוב בן יהודה וקינג ג'ורג', שהיו המקומות המרכזיים של ירושלים.

חברים שלי היו ילדי השכונה וחלק מתלמידי בית הספר שגרו בסמיכות – את רוב הזמן שלנו במשחקי הילדות ניצלנו ברחוב ולא בבית. בשעות הפנאי שלנו שיחקנו רחוק, לא היה בבית טלוויזיה טלפון או טאבלט סוני. היה רדיו אחד על מנורות שבו היה ניתן לשמוע מוזיקה וחדשות.

למדתי בבית ספר עממי כצנלסון ובתיכון באורט נביאים, שם למדתי את המקצוע מכניקה עדינה. היחס למורים היה יחס של כבוד, לא העזנו להמרות את פי המורה. העונשים שהיו מקובלים הם להוציא מהכיתה או לזמן את ההורים לשיחה, זה היה הדבר המאיים ביותר, כי חששנו גם מהמורה אבל גם מההורה. מיותר לציין כי באותה תקופה הפתגם "חוסך שבטו שונא בנו" היה מקובל, ועל בעיות כאלה בשכונה או בבית הספר היו מקבלים שתי סטירות או חבטה עם חגורת דגמח צבאית. בבית הספר התיכון הייתה תלבושת אחידה, מכנס כחול או ג'ינס וחולצה תכלת מכופתרת. היינו נוסעים לטיולים שנתיים במשאיות כאשר היה ספסל מרכזי עליו יושבים משני הצדדים. הכיסוי של המשאית היה ברזנט בלי מזגן כמובן.

המורה שהשאיר את חותמו עליי באופן מיוחד הוא המורה מצליח שלימד את המקצוע מכניקה עדינה. הוא לא היסס מדי פעם לצעוק על תלמיד כזה או אחר בשמות גנאי כדי להאיץ בתלמידים לעבוד טוב יותר. בבית ספרנו היה חדר אוכל שלא תמיד היה להורים שלי את הממון כדי לשלם את הארוחות שלי בחדר האוכל ומדי פעם הייתי נאלץ להביא רבע כיכר לחם עם גבינה כחושה, כאשר כל החברים שלי נמצאים בחדר האוכל ואוכלים ארוחה חמה.

זכרונות משנות ה-20 שלי

האזנו למוסיקה של הזמרים ג'ימי הנדריקס, ריטה פבונה, די פפר, מייק ברנט, לאונרד כהן. באותה תקופה רקדנו טוויסט סלואו ודיסקו, דיסקוטקים שהיו מקובלים באותה תקופה לבני הנוער היו במתנ"סים ממילא, קגן בקרית יובל או בתפארת, ארמון.

אופן הבידור שהיה זמין ונהוג באותה תקופה: דיסקוטק, סרטים לרוב, מעט הצגות, ומעט מופעי בידור. אופי התקשורת היה באמצעות הרדיו להעברת מסרים ופרסומות או מפגשים חברתיים בבתים בין שכנים, חברים, משפחה.

אהבה ומשפחה

הקשר הבן זוגי נרקם בעבר במסיבות ריקודים, בשכונה, בית הספר, צבא. אני זוכר את הפעם הראשונה שחיזרתי אחר בת הזוג שלי וזה היה במסיבת ריקודים במתנ"ס. לקח לי לא מעט זמן להביט בה ולאזור את האומץ לגשת ולבקש ממנה לבוא לרקוד איתי והיא הסכימה. לקח לנו לא מעט זמן עד שיחסים אלה הוגדרו כחברות הייתה אז מעט בושה וחוסר נעימות מה יאמרו ההורים, כי לא היה מקובל קשר של בני 16, שלא נדבר על יחסים אינטימיים שלא היו אפשריים בתקופה זו לפני החתונה, רק נשיקה בלחי.

אופי היחסים בין ההורים לילדים היו של משמעת וכבוד ויראה עם קרבה אבל לא עם פתיחות כפי שקיימת היום, לא הרגשתי את האפשרות לדבר  עם ההורים שלי בפתיחות על כל מה שרציתי כמו אינטימיות ויחסים. ההורים שלי היו מעורבים בחיי היום יום שלי ושל האחים שלי כמו משמעת, חינוך ואוכל, מיטה חמה ולא הרבה יותר מזה.

נהגנו לצאת בתקופות מאוחרות יותר כמשפחה לשבוע באוהלים בכנרת, באילת ובים התיכון, זכורה לי שנה אחת שאבא שלי שכר חדר לא הרחק מחוף הים לשבעה ימים בחודש אוגוסט באזור נתניה, בחדר זה התאכסנו שבע נפשות וכלב.

כפי שציינתי קודם, הכרתי את בת הזוג שלי, יפת התואר, בגיל 16 ונישאנו לאחר שירות הצבאי בגיל 21, נולדו לנו שתי בנות ושבעה נכדים שתי בנותי והנכדים מגוררים במעלה אדומים.

זה הסוד שלי

בשנת 1965 הייתי בגיל 10, אבי היה קבלן בניין חדש, כאשר בחופש הגדול במקום ללכת לקייטנה יצאתי לעבוד איתו מדי בוקר בבניין כפועל אשר חולץ מסמרים באמצעות דקר מלוחות קרשים ודיקטים של בניין. הייתי מניח את העצים על שתי חביות מאוזנות כשהיו עומדות והן היו עוברות את הגובה שלי, עליהן הייתי מניח את העצים ובאמצעות הדקר חולץ את המסמרים מהעצים ששימשו לאחר יציקה תקרות ועמודים. כמו כן, ביצעתי תפקידים נוספים שתאמו את גילי הצעיר לעבודות בבניין. על כל זאת הובטח לי שאבי ישלם לי שכר של חניך עבור כל יום עבודה במהלך כל עבודתי בתקופת החופש הגדול.

חודשים לאחר מכן ביקשתי מאבי שישלם לי את השכר שמגיע לי, כדי שאוכל לקנות כדורגל ולא להמשיך לשחק בכדור סמרטוטים. כל בקשותיי לא נענו. בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל בשעת לילה מאוחרת, זחלתי מהמיטה שלי מתחת למיטה של הוריי, מיטת ברזל עם ארבע רגליים ומזרון קש, הגעתי למכנסיו הקצרים של אבי. ללא פנס או נר הכנסתי את ידי, משכתי שטר אחד שאיתו רציתי לקנות את הכדור. מיותר לציין כי באותו לילה לא ישנתי מתוך פחד, יראה, כבוד ובושה. למחרת בבוקר במקום ללכת לבית הספר המתנתי שחנות הספורט ליד קולנוע אדיסון בירושלים תפתח ואוכל לקנות לי את הכדורגל, משאבת סיכה ורשת ניילון.

בשעה 10 בבוקר, לאחר שפתחו את החנות, נכנסתי עם שטר של 50 לירות. זה היה שטר הכסף הגבוה ביותר באותה תקופה, וקניתי את הכדור, הגעתי לשכונה לשחק עם החברים שלי כדורגל. כולם התלהבו. עם ערב אני נכנס הביתה עם הכדור, המשאבה והסיכה, ואימא שלי שואלת אותי: "מאיפה הכדור מוטי?" אמרתי לה שמצאתי אותו במגרש הכדורגל של בית ספר כצנלסון. היות והיא שמעה שנעלם לאבא שלי כסף והוא לא יודע אם זה נפל לו בחנות פרחים בשכונת רחביה, אמי שאלה אותי מספר פעמים – 'מוטי, מאיפה הכדור?', ואני חזרתי וטענתי שמצאתי אותו במגרש בבית הספר. לאחר שהבינה שהיא לא מצליחה לדלות ממני את האמת, התחיל שלב האלימות הפיזית: סטירות, סחיבת שיער ומכות, עד שאבי נכנס הביתה בשעת ערב מאוחרת (ערב יום העצמאות) לאחר יום עבודה בבניין ושאל אותי פעם אחת: "מוטי, מאיפה הכדור?" עניתי לו באופן ספונטני: "מהמגרש בבית הספר". אבי חזר על השאלה ותוך כדי כך אמר לי: "כנס לשירותים, תחשוב טוב מאיפה הכדור. אם תאמר לי את האמת, לא אגע בך ואסלח לך." המסר היה מאוד ברור. נכנסתי לשירותים. כשיצאתי מהשירותים אמרתי לאבי את האמת, שלקחתי את הכסף מכיס המכנסיים שלו. השאלה הראשונה של אבי הייתה איפה העודף. ירדתי מתחת לבניין, פתחתי את הבור שבו שמתי את הכסף, החבאתי את הכסף בתוך שקית ניילון והחזרתי לאבי את העודף בסכום של ארבעים וארבע וחצי לירות. כפי שהבטיח אבי הוא לא היכה אותי ויצאנו לחגוג את ערב יום העצמאות בכיכר ציון בירושלים.

הזוית האישית

אושרי: היה לי ממש מעניין, למדתי דברים חדשים על סבא מוטי.