מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה מושנברג, שם נעורי הוא פישמן נולדתי בתאריך 14.11.1951 בפולין. נולדתי בוורשה, והתגוררתי עם הורי טובה ומאיר (טוניה ומקס) בעיירה קטנה שהיום היא פרבר של וורשה. שם העיירה – אוטבוצק OTWOCK. הורי הגיעו לעיירה אחרי מלחמת העולם השנייה. אחרי ששרדו את השואה. הם נפגשו בבית חולים בו שניהם היו מאושפזים, נישאו ועברו לאוטבוצק.

עד שעלינו ארצה חיינו בטוב. אמי עבדה בבית הבראה ואבי עבד כחשמלאי. בזמן שהורי עבדו לא הלכתי לגן ילדים, טיפלה בי מטפלת נוצרייה. המטפלת נקראה בפי "באבצ'ה" (סבתא). תקופה זו זכורה לי כתקופה מאד יפה. בגיל חמש וחצי בשנת 1957 ממשלת פולין שהייתה ממשלה קומוניסטית, אפשרה ליהודי פולין באופן יוצא דופן, לעזוב את פולין ולעלות לארץ. עלייה זו נקראה "עליית גומולקה", על שם ראש הממשלה באותה תקופה. הורי התאגדו עם מספר חברים ויחד החליטו לעלות לארץ. הם ארגנו "ליפט" – מכולה גדולה משותפת להם ולחברים ובתוכה כל רכושם.

ילדות מאושרת בפולין

הורי החליטו שאבא שלי ואני נטוס לישראל לביקור לאחותו של אבי, חנה, כדי לבדוק מה המצב בארץ לקראת העלייה. המצב בארץ היה רע כיוון שזו הייתה השנה של מבצע סיני – 1956 ובארץ היה מצב כלכלי קשה במיוחד. אבא שלי החליט שלא נעלה, אבל אמי התעקשה ולא וויתרה. הם שלחו את המכולה והתחילו להתכונן לעליה לארץ. שליחי הסוכנות שטיפלו בעולים שלחו אותנו למחנה מעבר בוינה שבאוסטריה, וממנו ברכבת לוונציה שבאיטליה. בוונציה עלינו על האונייה "מסאפיה" MESSAPIA ואיתה בתאריך 25.10.1957 הגענו לנמל חיפה, קבלנו תעודות עולה ותעודות זהות והפכנו לאזרחי מדינת ישראל.

תעודת עולה שלנו

המקום הראשון שאליו נשלחנו עלי ידי הסוכנות היה היישוב רמת ישי. ברמת ישי התחלתי ללמוד בכיתה א'. החיים שם היו קשים. הורי הרגישו שם מאד בודדים ומרוחקים מהמשפחה שגרה בקרית ביאליק. הם עברו לנהריה לשכונה שנקראת גבעת אושיסקין. שם למדתי בכיתה ב' – ג'. עברנו דירה פעם נוספת לעיר עכו. זו הייתה העיר שבה עברה כל ילדותי. בכל השנים הללו למדתי עוד ועוד עברית. להורי העברית הייתה שפה קשה, ואני הייתי המתרגמת שלהם. הילדות בעכו הייתה נפלאה, אבי מצא עבודה במפעלי הפלדה בעכו ואמי הייתה עקרת בית שטיפחה מאד את ביתנו ואת חיי החברה של המשפחה. למדתי בבית הספר "ביאליק". התלמידים בכיתה היו מכל העדות ומהרבה ארצות מוצא. שני מחנכים שהיו חשובים והשפיעו עלי מאד היו המורה יהודה כהן והמורה אילנה שהייתה המחנכת הנערצת שלנו.

בכיתה ו' בית הספר ביאליק בעכו

לימים אחרי כ- 40 שנה חזרנו להיפגש ככיתה בפגישת מחזור מרגשת. העלנו זיכרונות סיפורי הווי ואירועים. החלטנו להמשיך להיפגש לטיולים ואירועים משותפים. בבית הספר למדנו בין השאר גם חקלאות. קיבלנו חלקות אדמה ובהן גידלנו גידולים שונים, לדוגמא חסה צנונית ואפילו תירס, גידלנו כמה פרחים סוגי פרחים כמו ציפורני חתול ולוע הארי. לא הייתה גאווה גדולה יותר מאשר להביא הביתה ביום שישי סלסלת ירקות וזר פרחים לשבת.

הבניין שגרתי בו נקרא בפינו "בלוק", בניין בן שלוש קומות, שלוש כניסות ומולו בניין דומה לו. הדיירים היו מכל העדות: פולנים רומנים מרוקאים, פרסים רוסים תורכים ועוד. בין שני הבלוקים היה דשא. אנו ילדי הבלוקים היינו מתאספים מדי יום על הדשא למשחקי קלפים, קופסא וגם משחקים יותר פעילים כמו מחבואים, תופסת כדורגל "שבע דגים" ועוד. לא פעם הרגזנו את השכנים כי הרעשנו והם צעקו עלינו וניסו להשתיק אותנו. לקראת הערב אפשר היה לשמוע קריאות מכל החלונות, האימהות קראו לילדים בכל השפות לעלות הביתה לארוחת הערב. עד היום אני זוכרת חלק מהקריאות.

ה"בלוק"

במהלך הילדות וגם ביתה ספר התיכון, שהיה היחיד בעיר, הצטרפתי לתנועת נוער. תחילה לצופים ומהר מאד עברתי ל"נוער העובד והלומד" (חולצה כחולה עם שרוך אדום). הייתי חניכה ואח"כ גם מדריכה בתנועה. ספגתי ערכים של אהבת הארץ, אהבת עבודה ומחויבות חברתית. בסוף הלימודים בתיכון התגייסתי לצבא.

בתנועה וגם בבית הספר התיכון היה מקובל לצאת למחנה עבודה. מחנה עבודה היה שבוע של עבודה בקיבוץ כלשהו. עבדנו בכל ענף שנדרשה ובו עזרה לדוגמא מטעי בננות, מטעים של תפוחי עץ, גם בחדר האוכל – עריכת שלחנות, שטיפת כלים והגשה. עבדנו גם במכבסה שם לדוגמא למדתי לגהץ. תוך כדי העבודה הכרנו את החיים המיוחדים בקיבוץ. חיים משותפים, חברה שוויונית עם ערבות הדדית.

מחנה עבודה בקיבוץ תל קציר

שלב חשוב בחיי היה השירות בצבא. השירות היה לפעמים מעניין ולפעמים פחות. בגלל היותי בת יחידה הוצבתי לשרת בקרבת הבית. חזרתי מדי יום לביתי. בהתחלה שרתי כפקידה בפיקוד הצפון ובשלב מאוחר יותר הלכתי לקורס קצינות, שהיה מעניין ומרתק מכל הבחינות. בסופו רכשתי כישורים בתחומים שונים כמו פיקוד ניהול ארגון וקבלת החלטות. אבא שלי היה מאד גאה בי על השירות הצבאי ועל היותי קצינה. עבורו זה היה ניצחון על מי שניסה להשמיד אותו, את משפחתו ואת העם היהודי בשואה. השרות בצבא היה מקום להכיר חברים טובים שחלקם נשארו איתי עד היום.  בצבא הכרתי גם את מי שלימים היה בעלי יאיר מושנברג.

בתקופת השירות הצבאי

החינוך בתנועה והשירות בצבא הביאו אותי בסופו של דבר להחליט ללמוד גיאוגרפיה באוניברסיטה ולהמשיך ללימודי הוראה בתחום זה. אהבתי מאד את הטיולים, הכרת הארץ נופיה ואנשיה. עד היום אני אוהבת לטייל עם נכדי בכל הזדמנות. אחרי שנישאתי נולדו לנו שלושה ילדים – מאור אבא של מיכל ושגיא, עדי אמא של רוני סער וענבר והשלישי נועם אבא של אדם ואלי (הבת).

העבודה בהוראה הייתה עבורי יעוד ועשיתי אותה באהבה גדולה, לימדתי גיאוגרפיה והייתי מחנכת בבית ספר תיכון עד ליציאתי לגמלאות.

ביטוי נוסף לאהבת הארץ ולציונות היה בהחלטה לקחת חלק בהקמת ישוב חדש בגליל – "כפר ורדים" שגליל המערבי. זאת הייתה תקופה מלהיבה ומאתגרת של הקמת ישוב מתחילתו תוך כדי שותפות בקבלת החלטות על צורת הישוב הפיזית והרעיונית, המפגש עם חברים חדשים מכל קצווי הארץ ואתגר הבנייה של הבית הפרטי שלנו.

שליחות חינוכית בקניה

פרק חדש ומרתק בחיי היה פרק החיים בקניה. הגענו לשם בשנת 1987 בעקבות עבודה ונשארנו שמונה שנים. קניה היא מדינה מתפתחת באפריקה והדבר העמיד את כל משפחתי מול אתגרים רבים: הסתגלות לעולם חדש ובלתי מוכר. תהליך השתלבות במקום חדש והבנת ההבדלים בין החיים בישראל והחיים ביבשת אפריקה ויותר מזה, החיים שלנו כעובדים זרים במדינה לבין העובדים המקומיים. היה שוני עצום במשכורות, ברמת החיים והאפשרויות הכלכליות. העושר של הלבנים במדינה מול העוני האיום של חלק גדול מהמקומיים. חלק מהמקומיים עבדו בבתים של הזרים בתור נהגים, גננים, עובדי בית ומטפלות. עבורי זו הייתה תקופה מיוחדת של למידה, איך לחיות במדינה שכזו בלי לאבד את העקרונות הערכים והחינוך שלי כאדם. הדבר בא לידי ביטוי בהתייחסותי לכל מי שבא עמי במגע.

קניה עם טאפרוזה 

בקניה לימדתי בבית ספר ישראלי. בית הספר פעל בימי שבת ולמדו בו הילדים הישראלים והיהודים שהיו בקניה. הילדים למדו עברית, חגי ישראל, מולדת ואת סיפורי המקרא. החיים החברתיים התנהלו במסגרות שונות בקהילה, בבית הכנסת "וורמונט הול" שהיה גם "המתנ"ס" הקהילתי, וכמובן בין חברים שהפכו עם השנים למשפחה שכה חסרה לנו בניכר.

בית ספר עברי בניירובי

קניה היא ארץ תיירותית בדגש על טיולי טבע הנקראים "טיולי ספארי" – טיולי טבע בשמורות הגדולות בהן פגשנו לעיתים קרובות בעלי חיים מדהימים: אריות, נמרים, ג'ירפות, פילים וקופים, ואפילו בעלי חיים נדירים כמו קרנפים. ביקרו אותנו הרבה אורחים חברים ובני משפחה, איתם נסענו לטיולים וחווינו חוויות  נפלאות שיזכרו לשנים.

חזרה לישראל

בנובמבר שנת 1995 (בשבוע בו נרצח יצחק רבין) חזרנו ארצה לכפר ורדים והתחלנו להשתלב בחזרה בחיים בארץ. מאור בלימודים וצבא, עדי בצבא ונועם סיים תיכון והתגייס גם הוא.

מאז החיים שלנו נטועים בארץ. כל אחד מאיתנו נושא את החינוך לאהבת הארץ ואהבת האדם כשהחיים במדינה המיוחדת קניה, העמיקו וביססו בנו ערכים רבים ונוספים של סובלנות, קבלת האחר והתחשבות.

היום אני נהנית מאד מילדיי ונכדי, אוהבת לפגוש אותם בכל הזדמנות ונהנית לראות איך הם הופכים לבוגרים מקסימים וערכיים.

מבלים ביחד

מבלים ביחד

מפגש גורלי עם נזירה

הזוית האישית

סער: תוכנית זאת הייתה משהו מיוחד בשבלי, הרגשתי מעולה כאשר התחלתי עם סבתי את התוכנית. התרגשתי במהלך התוכנית הזאת במיוחד כאשר כתבתי את הסיפור עצמו. החוויה עצמה הייתה כיפית מאוד, זה היה עבורי מאוד משמעותי לבלות עם סבתי המון.

סבתא אלה: התוכנית עבורי הייתה אפשרות וזכות לשתף את סער בסיפור שלי ושל המשפחה לחזור ולספר את ילדותי ואת סיפור התקופה והמשפחה. עצם ההזמנה של סער, כשהוא הזמין אותי להשתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, הייתה חוויה משמעותית עבורי. במהלך המפגשים, התרגשתי מהתמונות והחפצים והסיפורים השונים שעלו במהלך התהליך.