מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי נֹעם אור, אין פירוש מיוחד לשם, אבל קודם קראו לי אפשתין. כשאבא שלי התחיל לעבוד בעיתון "במחנה" ביקשו ממנו לשנות את השם לשם עברי. ואז הוא חשב והתלבט לאיזה שם לשנות וראה שלסבא שלי, אבא של אימא שלי, יש בית דפוס בבניין שבו גרנו וקראו לו דפוס "אור". הוא אמר לעצמו, אור זה שם יפה! אז שינינו מאפשתין לאור. סבא שלי והאחים של אבא שלי לא שינו את שם המשפחה בהתחלה כי הם מאוד כעסו ורצו להישאר אפשתין, אבל אחר כך הם בכל זאת שינו לשם עברי אחר, משפחת איתן.

טוב, בואי נספר על המשפחה. המשפחה שלנו מתחילה בארץ מעליית תלמידי הגאון מווילנה ולכן נקראת עליית הגר"א. חסידיו עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-18 והתיישבו ברובם הגדול בטבריה, בצפת ובחברון. את יודעת שיש ארבע ערים בישראל שנקראות ארבע ערי הקודש והן: ירושלים, חברון, כי היא הייתה עירו של דוד המלך, טבריה וצפת.

הרב שלמה מטוּלוּצ'ין, שאותו אנחנו סופרים כבן הדור הראשון של משפחתנו בארץ, התיישב בחברון ולאט לאט הגיעו עוד חסידים. בשנת 1811 עלה לארץ רבי אברהם שלמה זלמן צורף (סלומון), שמכוּנה הראש"ז, גם הוא היה מתלמידי הגר"א וספג ממנו את אהבת ציון וירושלים ורצה לקיים בגופו את מצוות יישוב הארץ. הוא בא מהעיר קיידן שבליטא, ונסע עם משפחתו בעגלה כל הדרך עד לים השחור, הגיע לטורקיה, שם למד את מקצוע הצורפות ולכן שינה את שמו לצורף. מה זה צורף? עושה תכשיטים.

בהתחלה הוא התיישב בצפת ואחר כך רצה לעבור לירושלים. הבעיה שהוא היה אשכנזי ובאותו זמן לא הרשו לאשכנזים לגור בירושלים. למה? כי האשכנזים שגרו בירושלים רצו לבנות בית כנסת ולא היה להם כסף לכן לקחו הלוואות מתושבי האזור הערבים. מאחר שהם לא יכלו להחזיר את הכסף הרסו הערבים את בית הכנסת ומאז הוא נקרא "החורבה". השלטונות הטורקיים אסרו על יהודים אשכנזים להיכנס לירושלים, אבל כיוון שהוא רצה מאוד לבוא לירושלים הוא התלבש בבגדים של יהודי ספרדי שהיו שונים מאוד מבגדי היהודים האשכנזים. כך הוא הגיע לירושלים והחליט שהוא רוצה לבנות מחדש את בית הכנסת הזה. הראש"ז הצליח לקבל אישור מהפחה המצרי שהיה אחראי על ירושלים וחידש את הבנייה. הוא אסף כספים בארץ ובחוץ לארץ ולאט לאט התחיל לבנות את בית הכנסת מחדש וגם להחזיר את החובות.

בשנת 1851 נדקר בידי רוצח ערבי (אז עוד לא קראו להם מחבלים) ושכב חודשיים על ערש דווי. ביום שנפטר אסף את בני משפחתו סביבו והשביע אותם שלעולם לא יעזוב בן משפחת סלומון את הארץ ואז מת. בנו מרדכי, שהתחתן עם חנה, נכדתו של הרב מטולוצ'ין, המשיך את הבנייה. זה היה בית כנסת מפואר ביותר, אבל במלחמת העצמאות נכבשה העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני והוא נחרב שוב. שנים אחרי שהעיר שוחררה בידי צה"ל במלחמת ששת הימים, נבנה הבניין מחדש בדיוק כפי שהיה קודם. למרות זאת הוא עדיין מכונה "החורבה" וקיים עד היום במלוא תפארתו.  (ראו בקישור).

נכדו של הראש"ז, בנם של מרדכי וחנה סלומון, הוא הבן המפורסם במשפחתנו וקוראים לו יואל משה סלומון. יואל משה סלומון התפרסם בשני דברים בעיקר. הוא ועוד שישה חברים הקימו בירושלים שכונה שנקראת "נחלת שבעה" כי הם היו שבעה. מה מיוחד בשכונה זו? עד אז כל היהודים בירושלים גרו בין חומות בעיר העתיקה. השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות היהודים הייתה מִשְכְּנוֹת שאננים אולם תושביה היו יוצאים לשם כל בוקר וחוזרים בלילה לעיר העתיקה. נחלת שבעה היא השכונה הראשונה שבה גרו היהודים ועבדו ונשארו שם כל הזמן. הדבר השני שבזכותו התפרסם מאוד יואל משה סלומון זה הקמתה של של פתח תקווה, שזכתה לכינוי "אם המושבות". הוא ועוד חמישה חברים ירדו מירושלים לאדמות שנרכשו באום לאבס והקימו שם את המושבה.

יש אגדה שלמה סביב הסיפור הזה שנספר אותה בכמה מילים. האגדה מספרת על זה שבאו וקנו את אדמות אום לאבס על יד ראש העין. האדמות היו אדמות ביצה והם והלכו לראות איך אפשר לבנות שם. נסעו לשם ארבעה יהודים: יואל משה סלומון ועוד שלושה אחרים יחד עם רופא ערבי מיפו. הרופא הסתכל מה יש שם, הקשיב הקשיב והקשיב ואמר: "אין פה ציפורים" סימן שהמקום הזה "מת". הוא עלה על סוסו וברח ושלושת החברים של יואל משה סלומון גם הם מיהרו לברוח איתו. רק יואל משה סלומון נשאר לישון שם ובבוקר כשקם, העמק הארור היה מלא בציוץ של ציפורים. ואז החליט יואל משה סלומון שפה הם בונים את פתח תקווה.

קישור לשירו של אריק אינשטיין – הבלדה על יואל משה סלומון

אחד מבניו של יואל משה סלומון הוא מרדכי סלומון שהיה פרדסן בפתח תקווה ונולדה לו בת ושמה חווה סלומון שהיא הייתה אימא של אבא שלי, יואל משה אור (סבא רבא שלך, מאיה). חווה, שהייתה גננת, התחתנה עם אריה אפשתין. הם גרו בירושלים ואחר כך עברו לתל אביב. אבא שלי התגייס לצבא הבריטי וניגן בתזמורת הבריגדה. מה זה הבריגדה? הבריגדה זו חטיבה יהודית לוחמת שיצאה מארץ ישראל להילחם בנאצים במלחמת העולם השנייה יחד עם בעלות הברית –  אנגליה, צרפת, ארצות הברית ועוד. בתום המלחמה נשארו החיילים היהודים באירופה ועזרו לשורדי השואה והפליטים. אבא שלי התחתן עם אימא שלי, אורה (סבתא רבתא שלך, מאיה) והקים את תזמורת צה"ל. כבר היה לו ניסיון כי בבריגדה הוא היה נגן בתזמורת.

עברנו בקיצור רב מסע של שבעה דורות בארץ ישראל ועכשיו אני אספר לך קצת עלי, בן הדור השמיני. אני נולדתי בתל אביב בתאריך 12.10.1947 עוד לפני הקמת המדינה. במלחמת העצמאות אבא שלי היה בצבא ואימא שלי מספרת שכשהוא היה מגיע לחופשות אני נבהלתי מהמדים ובכיתי. לאבא שלי יש שני אחים. גם ההורים של אימא שלי היו ציונים והגיעו מווינה בשנת 1921. סבא שלי בנה בית בתל אביב ולידו בית דפוס בשם דפוס "אור" שבו הוא עבד עד יום מותו.

אימא שלי נולדה בשנת 1924 ועד יום מותה, בגיל 95, גרה באותו בניין שבנה אבא שלה. כמו שאמרתי אני נולדתי בתל אביב, יש לי אח אחד שקוראים לו עפר ויש לו שתי בנות ושבעה נכדים. לי יש שלושה ילדים (שני בנים ובת), שאחד מהם הוא אבא שלך, זיו, והוא הדור התשיעי בארץ. לזיו יש ארבעה ילדים, וארבעת הילדים האלו איזה דור הם? הדור העשירי בארץ.

אמרנו שנולדתי בתל אביב ולמדתי בבית ספר שהיה ממש קרוב לבית ולא הייתי צריך הסעה אבל המצב הכלכלי בישראל שקמה בשנת 1948 לא היה כל כך טוב. כשהלכתי לכיתה א' קיבלנו "חצי מחברת" והיו ילדים שלמדו במשמרת שנייה אחרי הצוהריים כי לא היו מספיק כיתות. היו ילדים שלמדו מ-8:00 עד 12:00 והיו ילדים שלמדו מ-12:00 עד 4:00 אחרי הצוהריים. אבא שלי, כמו שכבר סיפרתי, היה בין מקימי תזמורת צה"ל ואהבתי ללכת איתו לשמוע קונצרטים. אחר כך הוא עבד בעיתון "במחנה", שהיה עיתון לחיילים, ניגן בתזמורת וכל החיים שלו הוא עבד במקצוע הזה שנקרא "עיתונות". הוא נפטר כשהיה בן 95. אימא שלי אורה הייתה מזכירה. היא עבדה בעיתון "הארץ" ואחרי זה עבדה אצל שולמית אלוני, שהיא זאת שהקימה את התנועה לזכויות האזרח. כשיצאה לפנסייה היא עבדה עם אבא שלי בעריכה, בהגהות ובתחום העיתונות וספרים.

כשהייתי ילד לא הייתה טלוויזיה ולא מחשבים ולא אקסבוקס אז שיחקנו ברחוב בקלאס, מחבואים, חמש אבנים, תופסת, סטנגה ושלוש מקלות, כמו שאמרנו אז בטעות במקום שלושה מקלות.

אלה היו המשחקים של פעם 

בימי שישי היינו נפגשים בכיכר ורוקדים ריקודי מעגל "בן לוקח בת" ועוד כל מיני. ברחובות לא היו הרבה מכוניות ויכולנו לשחק בכביש עם כל מיני דברים שמצאנו בסביבה. פורים היה תמיד החג האהוב עליי. בערב החג הלכתי עם סבא שלי לבית הכנסת שלו לשמוע קריאת מגילה והרעשנו ברעשני עץ גדולים בכל פעם ששמענו את שמו של המן הרשע. התחפשנו לקאובואים, אינדיאנים ועוד כל מיני אבל את התחפושות תפרו האמהות ולא הזמנו בעלי אקספרס.

ליצן קטן נחמד

אחר כך למדתי בתיכון ובגיל 13 הצטרפתי לתנועת בית"ר, ברית יוסף טרומפלדור. בית"ר זו תנועת נוער פחות או יותר כמו הצופים אבל היא הייתה מאוד מאוד מאוד קטנה לעומת הצופים בארץ. הייתי לובש את תלבושת של בית"ר עם עניבה וכובע והייתי הולך בתל אביב בגאווה.

סבא נעם בתלבושת בית"ר עם שרוך הדרכה

הייתי חניך ואחר כך הייתי בקורסי הדרכה למיניהם ועד שהתגייסתי לצבא הייתי מדריך. במסגרת הקורסים היכרתי את סבתא ובעלייה השנתית לתל חי בי"א באדר נפגשנו שוב ואחרי שלוש שנות חברות התחתנו בשנת 1969 ומאז אנחנו ביחד ואוהבים כמו תמיד.

כשהתגייסתי לצה"ל הייתי בחיל מודיעין ובחיל האוויר והשתתפתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. השתחררתי בשנת 1975 ונסענו בשליחות לדרום אפריקה מטעם תנועת בית"ר. חינכנו נוער יהודי בדרום אפריקה והרבה מאוד מהחניכים שלנו עלו לארץ והם גרים היום כאן. זאת אומרת שהם בית"רים טובים. לימדנו אותם שירים ישראליים, הכנסנו בהם ציונות דרך הוורידים והם הבינו שהמקום שלהם בתור יהודים ציונים זה בישראל. אחרי שלוש שנים, כשחזרנו מהשליחות אמרתי שהגיע הזמן שגם אני אעשה מעשֶה ציוני, כאילו שמה שעשיתי עד אז לא היה ציוני מספיק, ואז הצטרפנו לגרעין שהקים את היישוב ברקן, שבו אנחנו גרים עד היום.

במלחמת ששת הימים (בשנת 1967) צה"ל שִחרר הרבה שטחים ביהודה ושומרון והוחלט שצריך ליישב יהודים במקומות הריקים ואחד היישובים האלה הוא ברקן. היו בגרעין עולים חדשים בעיקר מברית המועצות וצברים ילידי הארץ. בערב העלייה לקרקע באו אורחים מישובי הסביבה וגם מהכפרים הערבים השכנים שהיו לנו איתם יחסים טובים. הייתה הרגשה של חלוציות. ברגע שהמנופים הורידו את הבתים הזמניים התגייסנו כולנו וחיברנו חשמל, מים וביוב כדי שנוכל להיכנס לגור. בהתחלה היינו רק עשרים משפחות אבל היה לנו גן ילדים ומעון והגדולים, כמו אבא שלך, נסעו בהסעות לבית הספר באריאל. אחד הדברים הראשונים שבנינו ביישוב במו ידינו היה ברֵכת שחייה וכולנו השתתפנו בבנייתה.

בונים את היישוב החדש ברקן

סבתא עבדה במועצה האזורית ואחרי שהייתי מזכיר היישוב לזמן מה, הקמתי חברת קייטרינג וגן אירועים וזה מה שעשיתי עד שיצאתי לפנסיה. היום אני וסבתא מתרגמים ספרים ונהנים מאחד-עשר נכדינו האהובים, שהם בני הדור העשירי בארץ!

קישור וסרטון בו סבא נעם מספר למאיה על תולדות המשפחה

הזוית האישית

מאיה: היה לי כיף לשמוע את הסיפורים של סבא והייתי רוצה לשמוע עוד סיפורים.

סבא נעם: אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי וכל דקה בחברת נכדתי מאיה שווה יותר מכל.